"ים טבע ואשקלון": מנציחים את אלכס לובנוב ז"ל
(צילום: ירון ברנר)
"הסתכלתי החוצה מעבר לחלון של המונית, ופתאום שמתי לב שיורד גשם. התאריך היה אחד בספטמבר. שאלתי את עצמי - ממתי יורד גשם במדינת ישראל באחד בספטמבר? בחיים לא היה דבר כזה. השמיים בכו, הם פשוט בכו יחד איתנו".
אנטון לובנוב היה בדרכו מנתב"ג לאבו כביר, שעות ספורות אחרי שהתבשר על הירצחו של אחיו, אלכס לובנוב ז"ל. המונית שחיכתה לו, לקחה אותו לזהות את גופת אחיו, שנחטף ב-7 באוקטובר ממסיבת הנובה, והוחזק בשבי במשך 11 חודשים קשים ומכאיבים - עד 29 באוגוסט 2024, אז נרצח באכזריות על ידי מחבלי חמאס.
5 צפייה בגלריה
אלכס לובנוב ז"ל. "איך יכול להיות שבן אדם כל כך שמח, שעשה מלא דברים טובים בשביל אחרים - ככה נעלם?"
(צילום: באדיבות המשפחה)
לצדו של אלכס נרצחו במנהרת חמאס ברצועה חמישה חטופים נוספים: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואורי דנינו זכרם לברכה. רק כחודש לפני הרצח, משפחותיהם של השישה קיבלה מהם אות חיים.
הגשם הבלתי עונתי באותו יום ארור היה, בעיניו של אנטון, עוד סימן לאבסורד של המציאות החדשה שלו.
5 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי ואורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב
(צילום: באדיבות אלבום משפחתי, AP )
היום, חודשים אחרי הטרגדיה, הוא מתעקש להמשיך ולהנציח את המורשת של אחיו - בהקמת אתר הנצחה באשקלון, העיר בה אלכס גדל וחי, שיבטא את אהבתו לטבע ואת רוח הנתינה שאפיינה אותו. "ביום השלישי של השבעה, ישבתי עם עצמי ושאלתי איך יכול להיות שבן אדם כזה כל כך שמח, שעשה מלא דברים טובים בשביל כל כך הרבה אנשים - ככה נעלם?", הוא משחזר.
"פתאום תפסתי את עצמי צוחק צחוק מריר על העיוות הנוראי שהוא המציאות שלנו; חשבתי לעצמי - טוב, לפחות זכיתי לסגור מעגל. חתמתי על תהליך זיהוי, נישקתי, חיבקתי אותו, קברתי אותו במדינת ישראל. אני יודע איפה הוא. ולצערי הרב לא כל המשפחות זכו או יזכו בזה. זה מדהים שזאת הנחמה שלי".
"חשבתי לעצמי - טוב, לפחות זכיתי לסגור מעגל. חתמתי על תהליך זיהוי, נישקתי, חיבקתי אותו, קברתי אותו במדינת ישראל. אני יודע איפה הוא. ולצערי הרב לא כל המשפחות זכו או יזכו בזה. זה מדהים שזאת הנחמה שלי"
כשפרצה המלחמה וכשהבין שאחיו נחטף, אנטון החל בחיפוש אחר אחיו בבתי החולים, תחילה בסורוקה ואחר כך בברזילי, אך ללא הצלחה. "בסורוקה היו הרבה מאוד פצועים, חלקם לא היו בהכרה והיה קשה".
האיש שעזר לכולם
אלכס הגיע למסיבת הנובה במסגרת עבודתו כמנהל בר אקטיבי. מיכל, אשתו בת ה-29, הייתה בהריון בסיכון בחודש הרביעי ולא יכלה לעבוד עם ילד קטן בבית ותינוק בדרך, והוא היה המפרנס היחיד.
במשך כמה שבועות הוא נחשב נעדר, ולאחר חיפושים, צפייה בסרטונים ושיחות עם שורדי המסיבה, הוא הוגדר כחטוף.
בחודשים שאחרי החטיפה, כשאנטון נפגש עם חברים ומכרים של אחיו, התגלה לו עד כמה משמעותי היה אלכס בחייהם של אנשים רבים.
"נדהמתי לגלות עד כמה הוא היה פעיל ותרם מעצמו. אלכס היה חלק בלתי נפרד מארגון 'ידידים', פעל מאוד חזק באזור הדרום, עבד עם המשטרה, עם כוחות הביטחון וגם עם אזרחים וחילץ אנשים שנתקעו, גם באמצע הלילה, באזור העוטף. ואף פעם לא היה מוכן לקבל על כך תמורה".
"אלכס היה דמות מעוררת השראה, ואנשים ראו בו אדם שפועל מתוך משמעות ותמיד נכון לעזור ולסייע. גיליתי גם שבזכותו מספר אנשים ניצלו מהתופת"
הפעילות הזו, כך התברר בהמשך, הייתה רק קצה הקרחון. אלכס היה גם חלק מקהילת הג'יפאים, עימם נהג לטייל ברחבי הארץ. "כשנפגשתי עם החבר'ה הג'יפאים, הם אמרו לי: 'אלכס היה המנהיג שלנו'", משתף אנטון.
"הוא היה דמות מעוררת השראה, ואנשים ראו בו אדם שפועל מתוך משמעות ותמיד נכון לעזור ולסייע", הוא מוסיף, "גיליתי גם שבזכותו מספר אנשים ניצלו מהתופת".
האור בקצה המנהרה
אחרי השבעה, כשהיה צריך לחזור לחיים, אנטון מצא מפלט בפרויקט ההנצחה שהוא מקדם. "בהתחלה לא ידעתי איך לעשות את זה וכדי להקל על עצמי את המציאות החדשה, התחלתי להסתובב ולחפש דרכי הנצחה שונות, כאלו שיתחברו לאדם שאלכס היה".
הפרויקט שהגה כולל אתר הנצחה, ויכלול בהמשך גם אתר פיזי בגן הלאומי אשקלון עם "פרגולה, שולחנות פיקניק, נדנדה, בר עם נוף לים ולעיר אשקלון, שם אלכס גדל וחי רוב חייו".
מה באתר ההנצחה מבטא את דמותו של אלכס?
"אלכס אהב טבע וים. הוא אהב לגלוש ולטייל עם חברים, וטייל עם קהילת הג'יפאים. המטרה שלו תמיד הייתה לתת הכול לכולם, בלי לבקש שום דבר בתמורה - והאתר הזה, שישקיף על הים ויאפשר לאנשים לנוח וליהנות מהנוף - מתחבר לערכים ולנתינה האינסופית שלו.
"וגם כמובן, העובדה שאלכס גדל באשקלון מאז שעלינו לארץ ב-1999, והקים שם את משפחתו. חשוב לי שלכולנו, ובמיוחד לילדים שלו, יהיה מקום קרוב שיזכיר להם את אבא ואת הלב הטוב שהיה לו".
במקביל לגיוס תרומות להקמת האתר, אנטון מסייע גם להוריו, שניהם נכים ואמו מתניידת בכיסא גלגלים. "אחרי שאלכס נרצח הם מצאו לעצמם ריפוי בעיסוק, ומייצרים נרות בעבודת יד. אני עוזר להם לשווק את הנרות, וחלק מההכנסות נחסוך לטובת אתר ההנצחה".
"יש לי שני אחיינים מדהימים. לצערי, את אחד מהם, אלכס לא זכה להכיר. צריך להמשיך לגדל אותם ולהעניק להם ביטחון. אם לא הם - אני לא יודע איך היינו ממשיכים"
מעבר לפרויקט ההנצחה, הכוח להמשיך הלאה מגיע גם מהילדים שאלכס הותיר אחריו. טום, בן שלוש וחצי, וקאי, בן שנה, שנולד לאחר שאביו כבר היה בשבי. המשפחה, בחרה להמשיך לחיות באשקלון למרות הטראומה.
"יש לי שני אחיינים מדהימים", אומר אנטון, כשחיוך קל מרכך את פניו. "ולצערי, את אחד מהם, אלכס לא זכה להכיר. צריך להמשיך לגדל אותם ולהעניק להם ביטחון. אם לא הם - אני לא יודע איך היינו ממשיכים".
איך מתמודדים עם אובדן קשה כל כך?
"בעשייה, בעיקר בעשייה. אני גם נוסע מדי פעם לעוטף, לאתר הנובה, לעשות הסברה ולספר את הסיפור - מה קרה שם ואיך קרה, לא רק על אלכס אלא באופן כללי, על כל האירוע שהתרחש שם ב-7 באוקטובר".
כשהוא משקיף על הדרך הארוכה שעוד לפניו, אנטון נושא עמו את המילים שאמרה אמו ברגע של חסד: "הקמת מיזם ההנצחה לזכרו של אלכס היא האור בקצה המנהרה שלנו".
בעולם שהתפרק ביום אחד, הדרך היחידה להמשיך קדימה היא לעשות, ליצור, ולהמשיך להנציח את הטוב - גם כשהוא נלקח בטרם עת.
