מסע גלגלי האהבה: ריאיון עם אוהד תנעמי ומטי וייס, משתתפים במסע גלגלי האהבה
(צילום: ירון ברנר)
30 קילומטר, לילה קר, שטח פתוח סמוך למודיעין. ואז פנצ'ר באופניים. מטי וייס, בת ה-18, יושבת על אופניה וקוראת ספר, מחכה שאוהד תנעמי, המאמן שלה, יתקן את הגלגל השורר. בזמן שהוא מתעסק בתיקון הגלגל, הוא נזכר במשפט שהמג"ד שלו, נתי אלקובי, נהג לומר: "עושים הכי טוב, ועוד קצת מעבר - ותהיה לנו ארץ אחרת".
4 צפייה בגלריה
מטי ואוהד במהלך המסע. "עושים הכי טוב, ועוד קצת מעבר - ותהיה לנו ארץ אחרת"
(צילום: באדיבות בית החולים השיקומי אלי"ן)
נתי נפל בקרב בחאן יונס, ארבעה ימים לפני סיומו של הסבב הראשון של אוהד במילואים. המשפט נשאר. והוא ליווה אותם לאורך כל הדרך - לא רק במהלך 260 הק"מ שארך מסע האופניים של מטי, אוהד ושאר חברי הקבוצה, אלא לאורך כל המסע הרגשי שעברו מאז 7 באוקטובר.
"אחרי שנתי נפל הייתי צריך זמן לעצמי", משתף אוהד. "אובחנתי עם פוסט טראומה, איבדתי חברים, הרגשתי שאני לא יכול להתחייב למסע כמו בשנה שעברה". אבל אחרי כמה חודשים, הוא החליט שהוא חוזר. בשביל מטי, בשביל עצמו, בשביל נתי.
שיקום דרך גלגלים
את מטי הוא מכיר כבר כמה שנים. מהרגע שבו הצטרפה לקבוצת הרכיבה של ילדי "אלין" - בית חולים שיקומי בירושלים. כשהייתה בת שנה, התגלה גידול בעמוד השדרה שלה. היא עברה ניתוחים וטיפולים, הגידול הוצא מגופה, אבל פלג גופה התחתון נותר משותק.
מטי: "באחת מהביקורות השגרתיות שלי ב'אלין' הפיזיותרפיסט הציע לי לשלב ספורט כחלק מהשיקום. הוא המליץ במיוחד על רכיבה באופניים. ניסיתי, ולאט לאט, עם השנים, התאהבתי ברכיבה. כילדה, לא חלמתי בכלל לעשות ספורט, ובטח שלא לצאת למסע של עשרות קילומטרים על אופניים כשאני מדוושת בעזרת הידיים".
4 צפייה בגלריה
מטי בזמן המסע. "כילדה, לא חלמתי בכלל לעשות ספורט"
(צילום: באדיבות בית החולים השיקומי אלי"ן)
אוהד, בן 48 מירושלים, נשוי ואב לשישה, החל לאמן ילדים עם מוגבלויות לפני 15 שנה. "הייתי מתחרה באופני שטח כמה שנים", הוא מסביר, "אבל בשלב מסוים הרגשתי שחסר לי ייעוד בספורט. אז החלפתי את כל התחרויות שהשתתפתי בהן עד אז - בעבודה עם ילדים נכים".
בהמשך, הוא הצטרף לקבוצת "המהירים והאמיצים" - קבוצת רכיבה לילדי אלי"ן, שנפתחה לפני 13 שנה על ידי פיזיותרפיסטית שחשבה על דרך שיקומית נוספת. הרעיון היה פשוט: לשדך רוכב מנוסה לכל ילד או ילדה מהשיקום, לצאת לאימונים מדי שבועיים, ולגרום להם להבין שהם מסוגלים לכל.
יש שם כל מיני ילדים. חלקם רוכבים על אופניים מיוחדים מאחורי הרוכב המנוסה, חלקם - כמו מטי - רוכבים על אופניים שהדיווש בהם מתבצע בעזרת הידיים, וחלקם רוכבים לצד המתנדב שהוצמד להם. "זה תהליך עמוק", מסביר אוהד, "לא מדובר רק באימון ספורט, אלא גם בניסיון לבנות ולהחזיר לילדים את הביטחון ביכולות הפיזיות והרגשיות שלהם".
והתוצאות לא פחות ממדהימות: ילדים ונערים שחשבו שלעולם לא יוכלו לעסוק בספורט, החלו לדווש עשרות ואף מאות קילומטרים - ונהנים מתחושת ניצחון והישגיות.
ב-15 באוקטובר 2023, הקבוצה הייתה אמורה לצאת למסע הרכיבה השנתי שלה - "גלגלי האהבה", המוקדש למען ילדי אלי"ן. באופן פרדוקסלי, המסע היה אמור לצאת מקיבוץ בארי שבעוטף, אך מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס רק כמה ימים קודם לכן שיבשה את התוכניות. וכך, במקום להתכונן למסע - ב-7 באוקטובר אוהד, שמשרת בגדוד מילואים המשתייך לאוגדת עזה, הוקפץ ללחימה בעוטף יחד עם הבן שלו.
"מתחילת המלחמה ועד עכשיו השלמתי יותר מ-380 ימי מילואים", מספר אוהד, שבימים אלה נמצא בעיצומו של הסבב החמישי.
מטי וייס: "הספורט הוא כבר לא משהו שאני עושה רק כחלק מהשיקום, הוא הפך לחלק מרכזי מהיומיום שלי. לשמחתי, אני ברוך השם כבר לא צריכה שיקום, אבל הרכיבה נשארה איתי. היא נותנת לי חופש, ועוזרת לי להתמודד עם נושאים שונים בחיים"
בשלב זה האימונים עם מטי לקראת המסע נעצרו. אוהד היה בשטח, מטי בבית. נתי, המפקד, נהרג. ואז גם יאיר כהן וזיו חן, שני חברים נוספים מהגדוד. "היה קשה מאוד באותה תקופה", הוא נזכר, "אבל אחרי כמה חודשים החלטנו, מטי ואני, שאנחנו חייבים לחזור ולהשלים את ההכנות למסע, והתחלנו שוב להתאמן".
החזרה לא הייתה פשוטה. אוהד היה מגיע ישר מהשטח לאימונים, לפעמים כשהוא עדיין במדים, עוד לפני שהספיק להגיע הביתה. "היו קשיים בדרך ולא תמיד הכול הלך קל - אבל המטרה שהצבנו לעצמנו עזרה לנו לא לוותר", הוא מספר בחיוך גאה.
300 רוכבים ו-17 חלומות
השבוע, שנתיים וקצת אחרי המועד ההוא, יצא לדרך המסע ה-26 של "גלגלי האהבה". כ-300 רוכבי אופניים מהארץ ומהעולם, רובם מצפון אמריקה ומערב אירופה, התייצבו על קו הזינוק. לצידם, רכבו חברי קבוצת "המהירים והאמיצים" - 17 ילדים ובני נוער שעברו שיקום אחרי תאונות דרכים, פגיעה טראומטית או מחלה מולדת, והפכו את הרכיבה לחלק משגרת יומם.
המסע, שנמשך ארבעה ימים, הוא אירוע גיוס הכספים החשוב ביותר של בית החולים. מאז המלחמה פחתו התרומות לעמותות בישראל, לעתים בעשרות אחוזים, ובית החולים - שפועל כעמותה וכמעט לא מקבל תמיכה ממשלתית - זקוק לתרומות האלה, כדי לגשר על הפער בין תעריפי המימון לעלות השירותים שהוא מעניק למטופלים.
"גלגלי האהבה הוא הרבה יותר מאירוע ספורטיבי", מסבירה ד"ר מורית בארי, מנכ"לית בית החולים אלי"ן. "הוא מפגש של השראה. הרוכבים מעניקים השראה לילדים – והילדים מעניקים השראה לכל מי שרואה אותם. השנה, קבוצת 'המהירים והאמיצים' מרגשת במיוחד, כי חלק מהבוגרים כבר מתחילים ללוות בעצמם משתתפים חדשים".
4 צפייה בגלריה
מטי ואוהד במהלך המסע עם הדגל שעמו יצא הגדוד מחאן יונס. "מסמל את התהליך שעברנו בשנתיים האלו"
(צילום: באדיבות בית החולים השיקומי אלי"ן)
מטי, היא אחת מהבוגרות האלה. זו השנה השישית שלה במסע, והיא עברה דרך ארוכה מאז הפעם הראשונה שהחלה לדווש באופניה. כעת, היא מצליחה לרכוב את כל ארבעת הימים, 260 קילומטר, והפכה למקור השראה ליתר הילדים בקבוצה.
"הרגע שבו נכנסנו לבית החולים בסיום היום הראשון של המסע", אוהד עוצר לרגע את דבריו ונושם נשימה עמוקה, "היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי, בטח בשנים האחרונות".
במהלך המסע, בכיס חולצת הרכיבה שלו, אוהד שמר דגל ישראל שעליו רשומים שמותיהם של חבריו שנפלו: נתי, יאיר וזיו זכרם לברכה. "אני לוקח איתי את הדגל שאיתו יצאנו מחאן יונס", הוא מסביר, "והוא מסמל לנו את התהליך שעברנו בשנתיים האלה - לא רק אנחנו מטי ואני כצמד, אלא כל הקבוצה".
אוהד תנעמי: "אחרי שנתי נפל הייתי צריך זמן לעצמי. אובחנתי עם פוסט טראומה, איבדתי חברים, הרגשתי שאני לא יכול להתחייב למסע כמו בשנה שעברה". אבל אחרי כמה חודשים הוא החליט שהוא חוזר. בשביל מטי, בשביל עצמו, בשביל נתי
עבורו, המסע הזה הוא הרבה יותר מספורט. "אימצתי גישה לחיים שבה אני מקבץ את האנשים שסביבי - מהמילואים, מהחיים האזרחיים, וגם את מטי כמובן - והנוכחות שלהם עוזרת לי להמשיך לעשות את הדברים גם כשקשה מאוד".
מטי מסכימה: "הספורט הוא כבר לא משהו שאני עושה רק כחלק מהשיקום, הוא הפך לחלק מרכזי מהיומיום שלי. לשמחתי, אני ברוך השם כבר לא צריכה שיקום, אבל הרכיבה נשארה איתי. היא נותנת לי חופש, ועוזרת לי להתמודד עם נושאים שונים בחיים. זו דרך מהממת להשתקם ולהתגבר על קשיים".
החיבור עם אוהד היה מיידי או שזה לקח זמן?
"הכרתי אותו דרך קבוצת הרכיבה, ומהרגע הראשון היה לנו חיבור מאוד טוב. כשהוא התחיל לאמן אותי - הבנתי מיד שהוא האדם הנכון למשימה הזאת. האימונים איתו היו שונים, הוא נתן את כל הלב והנשמה כדי שאצליח ואתקדם, ומאימון לאימון לא הפסקתי להשתפר. זה הרבה מאוד בזכות העובדה שהוא לא ויתר לי גם כשהיה קשה".
אוהד יצא במיוחד מהמילואים לטובת המסע שהתחיל באזור הצפון והסתיים, כאמור, בבית חולים אלי"ן בירושלים. יום אחרי שיצא למסע, אחד מבניו גויס למילואים לגזרת עזה שבה גם הוא עצמו משרת כעת. מלבד הבן המילואימניק, לאוהד יש שני בנים נוספים שמשרתים כעת בצבא.
אבל בארבעת הימים האלה, למרות כל מה שקורה מסביב, וקורה לא מעט, הוא נמצא כאן. עם מטי, עם הדגל שמזכיר לו את נתי ואת חבריו לגדוד שנפלו, עם 300 רוכבים ו-17 ילדים גיבורים שלא מוותרים לעצמם גם כשקשה, בדיוק כמוהו.
4 צפייה בגלריה
מטי ואוהד במסע. "הוא לא ויתר לי גם כשהיה קשה"
(צילום: באדיבות בית החולים השיקומי אלי"ן)
"אחד הרגעים המאושרים בחיי", הוא משתף בהתרגשות, "היה לראות את מטי וההורים שלה בוכים מאושר, אחרי שהיא עמדה במשימה שהציבה לעצמה. ספורט זה כלי מאוד חזק להחלמה ולבניית חוסן".
את הריאיון הוא בוחר לחתום במשפט שיישאר חרוט בזיכרונו לעד: "עושים הכי טוב, עוד קצת, ומעבר. כי אין לנו ארץ אחרת".
