בשיתוף עמותת "מסע אל האופק"
גם לפני השבת השחורה, לוחמות ותצפיתניות בצה"ל גילו תושייה, אחריות ומנהיגות בשטח. אבל מאז ה־7 באוקטובר, נשים הוכיחו יותר מתמיד את כוחן וגבורתן. הן פיקדו, הצילו חיים, קיבלו החלטות תחת אש והחזיקו קווים גם כשסביבן הכל קרס – לעיתים במחיר אישי כבד: התצפיתנית מוריה עורקבי איבדה את חברותיה התצפיתניות בבסיס רעים. שובל כהן לוחמת במערך ההגנה האווירית שמרה בימים ובלילות על הבסיס שלה מפני חדירה של מחבלים ודיאנה סביסטונוב הגנה על יישובים עם פיקוד העורף.
עבור שלושתן, המעבר החד ממסגרת צבאית של לחימה להיעדר מסגרת בשגרה פער תהום גדולה, והקשה עליהן לעצור ולבנות עתיד מחוץ לשירות. כל אחת מהן עברה תהליך אישי במסגרת "מסע אל האופק" – תכנית שתומכת בצעירים וצעירות ששוחררו מצה"ל ומשירות לאומי בדרך אל האזרחות. עמותת "מסע אל האופק". הוקמה על ידי רם רוטברג - מפקד חיל הים לשעבר, יחד עם הפעיל החברתי אלן פרימן.
"ראיתי את ההודעות כשהבסיס שלי נכבש - ולא היה לי מה לעשות"
מוריה עורקבי, בת 22 מירושלים, תצפיתנית במערך האיסוף המבצעי, הכשירה שלושה מחזורים של תצפיתניות. היא הייתה אמורה לסגור את השבת בבסיס רעים, אך בעקבות החלפת סבב יציאות שביצעה שלושה שבועות קודם לכן, נותרה בבית.
בבוקר האסון, מוריה התעוררה להודעות מתוך קבוצת החמ"ל בוואטסאפ: התצפיתניות כתבו שהן מפחדות, מתחבאות במיגונית, מבקשות לשמור על שקט. "עוד מעט יבואו לחלץ אותנו", כתבה אחת מהן.
מוריה הכירה היטב את החיילות. "הבנתי שכל המחזורים של התצפיתניות שהכשרתי נמצאות במוצבים שנכבשו", היא מספרת. "התפללתי לאלוהים שמשהו יקרה. היה חוסר אונים מוחלט לראות את הגזרה שלי בתרחיש אימים שלא חלמנו עליו. לא היה לי מה לעשות". כל המחזורים של תצפיתניות שהכשירה איישו את המוצבים: הבסיס שלה נכבש, אך חיילותיה ניצלו. עם זאת, חיילות אחרות שהיא גייסה והכשירה במוצב נחל עוז הסמוך נפלו בעקבות פלישת המחבלים.
רבים מחבריה וחברותיה נרצחו במתקפה. "בשלושת הימים שאחרי ה-7 באוקטובר הלכתי להמון לוויות – לפעמים אחת אחרי השנייה, לפעמים נאלצתי לבחור ביניהן." שבוע לאחר מכן חזרה לבסיס למילואים. "הייתי על אוטומט, לא היה זמן לעכל. המשכתי להיות העיניים של הכוחות הלוחמים בעזה – לעשות את מה שאנחנו יודעות לעשות הכי טוב".
5 צפייה בגלריה
הכנה לחיים: קורסים והכשרות לצעירים וצעירות ששירתו וצה"ל
בתוכנית "מסע אל האופק"
(צילום: נתן שלו)
"הקואצ׳רית בתוכנית עזרה לי לראות שיש עולם מחוץ לצבא"
החזרה לאזרחות בין ימי מילואים הייתה קשה. "אתמול ניהלתי אירוע רב נפגעים, והיום אני על הספה עם ההורים", מתארת מוריה. "הפער הזה בין חירום לשגרה הוא בלתי נתפס". העזרה הגיעה כשהצטרפה לתוכנית "מסע אל האופק". "היה לי קשה לראות את החיים האזרחיים. הם נראו לי חסרי משמעות אחרי כל האובדן הזה. המפגש עם אנשים דומים לי נתן לי תשתית חברתית והמפגשים עם מעיין, הקואוצ'רית האישית בתוכנית, עזרו לי לראות שיש עולם מעבר לצבא ולמלחמה".
בצה"ל, נשים כבר הוכיחו שהן מסוגלות לעמוד בכל משימה, מפיקוד תחת אש ועד קבלת החלטות מצילות חיים - אבל בחברה האזרחית, הפערים עדיין קיימים. "הגיע הזמן שהחברה הישראלית תלמד מהצבא ותקדם נשים ליותר עמדות מפתח״, מסבירה מוריה.
תוכניות כמו "מסע אל האופק" נועדו לגשר על הפער הזה, ולחשוף נשים למקומות עבודה ותפקידי מפתח שהיו פחות נגישים להן - כולל בתעשיית ההייטק. לראשונה, מוריה נחשפה לעולם האקדמיה וחיפוש העבודה. "מי ידע שיש לינקדאין?" היא צוחקת.
בעקבות התהליך, מוריה בחרה להדריך במכינה קדם צבאית, ומבקשת להתמקד בהמשך בעשייה חינוכית. לדבריה, בצה״ל כבר מבינים שנשים יכולות לעשות הכל. אבל הפערים בחברה הישראלית עדיין קיימים. "מסע אל האופק" העניקה לי כלים וחשיפה לדברים שלא בהכרח הייתי נחשפת אליהם דרך מסגרות אחרות – כמו קורסים בניהול פיננסים, סיורים בחברות הייטק, והכנה מעשית לראיונות עבודה".
״איבדתי המון חברים במלחמה. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה מעצמי"
דיאנה סביסטונוב, בת 24 מחיפה, לוחמת פלח"ץ לשעבר, כבר הייתה משוחררת בשבת השחורה, לאחר ששירתה כסמ"פ בגדוד מבצעי - אבל ה-7 באוקטובר לא פסח עליה. היא איבדה המון חברים בבסיס זיקים ובמלחמה. "לקח לי זמן להבין מה אני רוצה מעצמי בתוך המילואים והמלחמה", היא מספרת בכאב. באוקטובר גויסה לגדוד המילואים של פיקוד העורף ואבטחה יישובים בכל רחבי הארץ.
היא ראתה מקרוב את התרומה הייחודית של נשים בצה"ל. "כמפקדות, נשים תורמות הרבה רגש וחום, ובסוף כולם מחפשים את הקשר האישי". דיאנה ראתה זאת מקרוב גם ב-7 באוקטובר. בסיס זיקים, שהיה מעורבב עם לוחמים ומפקדות נשים, היה הבסיס היחיד שלא נכבש באותו יום. "ההחלטות שם היו מאוד מאוד אנושיות", היא מסבירה. "הנשים המפקדות רואות את החיילים כילדים שלהן, ובשניה שהיו טילים בחוץ, הן ידעו שצריכות להגן עליהם".
אל "מסע אל האופק" הגיעה בעקבות טורניר כדורגל לזכר חבר שנפל בעזה. המחנכת שלה מהתיכון סיפרה לה על התוכנית. כיום היא רשומה לקורס מאמני כושר – החלום שלה כמרימת משקולות חובבת.
הקואוצ'רית שלה, עינת, עזרה לדיאנה לחשוב על העתיד. "נפגשנו פעם בשבוע. דיברנו על נושאים שאני לא רגילה לדבר עליהם. השאלות שלה פתחו לי מחשבות שלא הייתי מגיעה אליהן לבד", היא מספרת. המפגשים עזרו לה להעז . "היה לי קשה להיפתח ולדבר על מה שאני טובה בו. הרבה פעמים הסתכלתי על החלומות שלי ולא האמנתי שיש לי יכולת להגיע אליהם. יש עוד הרבה כמוני – אז למה דווקא אני?".
בפגישות עבדו יחד על טבלאות, גיבשו מחקרים ובעיקר דיברו על הכל. "זה עזר לי להיפתח, ולא לפחד מדברים חדשים. מצאתי את עצמי נרשמת לקורס מאמני כושר, בלי לפחד. בפעם הראשונה בחיים לא ויתרתי".
"אין משהו שנשים לא יכולות לעשות": מלוחמת למנהלת קליניקה טיפולית
שובל כהן, בת 22 מבת ים, שירתה כמפקדת לוחמת ומיירטת במערכת נשק שמגנה על אזרחי ישראל מפני התקפות טילים. היא הכשירה את הלוחמים שאחראים על היירוטים – בין אם מהחות'ים או מאיראן – והייתה שם ברגעים שבהם כל יירוט קובע. "במלחמה עם איראן ראיתי את החשיבות של כל פעולה", היא מספרת. "זה מגן על המשפחה שלך, על החברים שלך. בלי ההגנה האווירית שלנו, אני לא יודעת מה היינו עושים".
ב-7 באוקטובר, תשעה מחייליה שהו באזורים שבהם חדרו מחבלים. כהן נדרשה להחזיק את הקו – לא רק מבצעית, אלא גם רגשית. "את המפקדת שלהם, את כמו אמא ואבא בשבילם", היא מתארת. "בן הזוג שלי נכנס לעזה באותו זמן. הייתי צריכה לשמור על קור רוח בשבילם, ובפנים אני דואגת לו. את צריכה לחזק אותם כשאת בעצמך מתמודדת עם הדבר הזה".
שובל רואה את השינוי ביחס לנשים בצה"ל גם בהרכב היחידות. "יש הרבה נשים בהגנה אווירית, וזה מאוד מחזק לראות את זה", היא אומרת. בתפקידים האלה, היא מסבירה, אין פערים בין גברים לנשים, ". אין משהו שנשים לא יכולות לעשות".
אחרי השחרור, שובל קיבלה טלפון מ"מסע אל האופק". "את לא מבינה כמה זה מעניין עד שאת לא שם", היא אומרת. "זה מכוון אותך לחוזקות שלך, לערכים שלך, ואיך את יכולה לממש אותם. אחרי השחרור אין הרבה אנשים שיכולים לייעץ לך מניסיון חיים אמיתי".
במהלך התוכנית למדה כהן עיסוי – צעד ראשון בדרך לחלום שלה: להיות פיזיותרפיסטית. "זה נתן לי ביטחון לפתוח עסק", היא מספרת. "לא יודעת אם הייתי חושבת על זה לבד. בלי החיזוקים בתוכנית, אולי לא הייתי עושה את זה. אני אוהבת את זה כל כך שזה מטורף".
הקואוצ'רית שלה, קרן, עזרה לה לבנות מטרה ברורה ולהתחיל לפרק אותה לצעדים. "קרן לימדה אותי איך לשאול את השאלות הנכונות ולתפוס הזדמנויות. למשל, דיברתי עם מנהלת בכירה בשטראוס שפגשתי בסיור – לא הייתי נחשפת לזה בלי התוכנית".
התוכנית גם עזרה לה לעבד את הפציעה שעברה בצבא. "הבנתי שההתמודדות שעברתי היא לא סתם", היא מסבירה. "גם פיזית – להבין שהגוף שלי היה צריך לעצור. זה גרם לי להבין שהחוויה הזו עזרה לי להיות מי שאני היום. זה הראה לי מה אני כן מסוגלת לעשות. זה מבחינתי השינוי הכי גדול שעברתי בתוכנית. היום אני כבר יודעת שנשים יכולות לעשות הכל, גם בצבא וגם בחברה וגם בכלכלה".
בשיתוף עמותת "מסע אל האופק"
פורסם לראשונה: 09:33, 15.07.25
