בריכה תכלכלה מנופצת, כבסים תלויים על מתקן תלייה בבית שנזנח, ועמדת שמירה מוצבת באמצע שום מקום. במבט ראשון, מדובר בוויזואליה שכולנו מכירים ממקומות מוכי אסון קיצוני, צ'רנוביל למשל. במבט שני מבין המתבונן הישראלי, לחרדתו, שצ'רנוביל זה כאן. מרחק שלוש שעות נסיעה בלבד מתל אביב.
בתחילת יוני נפתחה במוזיאון "בית השומר" בכפר גלעדי תערוכתו של רועי כשר, "אדם תולה את אתמולו", ובה צילומים מטלטלים ומרהיבים כאחת, מהימים הקשים ביותר של היישוב, שעלה על הקרקע לפני 110 שנים, חווה לא מעט איומים ביטחוניים, אך מעולם לא פונה, עד אותו סתיו משוגע של שנת 23'.
במקור פנה כשר בן ה-32, יליד הקיבוץ, ללימודי מוזיקה. "כשפרצה המלחמה", הוא משחזר, "בדיוק סיימתי את 'רימון' והייתי אמור להתחיל לעבוד על פרויקטים מוזיקליים".
בעקבות אירועי 7 באוקטובר הרגיש שאינו יכול לשבת בבית, ויצא כבר בימים הראשונים לאחר האסון לקיבוצי העוטף, מצויד באומץ ובסלולרי, שם החל הרומן שלו עם צילום.
"אף פעם לא הייתה לי מצלמה אמיתית", הוא אומר, "ולאט לאט הבנתי שאני טוב בזה ואוהב את זה. כשקראו לי למילואים בעזה והבנתי שאהיה בלי טלפון, מטעמי ביטחון שדה, ומכאן בלי מצלמה, פרסמתי פוסט, 'מי מוכן לתרום לי מצלמה דיגיטלית ישנה'. בסוף חבר הביא לי, וככה נכנסתי".
רועי כשר: "פתאום יש ילדים בדשא ועל אופניים, ואנשים בשבילים, והקרנה של המונדיאל ברחבה מול חדר האוכל. אני מרגיש שהקהילה משקמת את עצמה מבחינה קהילתית, ועכשיו ברור לכולם, שלא משנה מה, לא יהיה עוד פינוי. אבל התערוכה זו עדות חשובה לטראומה שעברנו פה"
"חרבות ברזל" לא הייתה המלחמה הראשונה של כשר. הוא התגייס בימי "צוק איתן", וממסע הכומתה נשלח לעזה. מאז שחרורו מהסדיר, עושה מילואים בחטיבת ירושלים. בסוף דצמבר 23' שוחרר הגדוד שלו, וכשר, שסיים את הלימודים ופינה עקב כך את דירתו ברמת השרון, מצא עצמו בלי בית.
בהחלטה מודעת החליט לחזור לקיבוץ המופגז והמפונה. "ההורים היו מפונים למלון בכנרת", הוא משחזר, "אבל אחי שהיה בכיתת הכוננות, נשאר בקיבוץ. הגעתי אליו ויצאתי לצלם. כבר אז הבנתי שיש פה אירוע היסטורי".
הסביבה, הוא חוזר לאותם ימים, היתה חרדתית, ונלחצה מעט מהצעיר שמסתובב בין שבילי הקיבוץ המופגז עם מצלמה. "בכיתת הכוננות", הוא צוחק, "לא כל כך אהבו שאני מסתובב להם בין הרגלים, וגם ננזפתי כמה פעמים על ידי הצבא, אבל הרגשתי שצריך לתעד את זה.
"הייתי אובססיבי, צילמתי את כל הקיבוץ בכלל ואת בתי החברים מבחוץ, בפרט. אין סנטימטר בקיבוץ שלא צילמתי. אני הייתי דיי ב'דאון', ומצאתי בצילומים האלו תהודה למצבי הנפשי".
רועי כשר. "לא הפכתי לצלם אסונות"
(צילום: ינאי שפרון)
מידי פעם היה מעלה בפייסבוק שלו את הצילומים מכפר גלעדי המפונה, ואף שולח לחברים שהתרכזו בבתי מלון באזור הכנרת, "דרישת שלום", מהבית.
"להיות בקיבוץ בתקופה ההיא", הוא נזכר, "היה קשה ועצוב. אני זוכר שאמרתי לעצמי: הקהילה לא פה, הם ברחו מהבית ולא יודעים מה קורה פה. הרגשתי שאני צריך לספר להם מה קורה ב'בית'. הבית הפרטי והבית הכללי".
זה לא דיכא אותם?
"לדעתי זה דווקא הרגיע. הידיעות החדשותיות שסיפקו ומספקים הן בדרך כלל קיצוניות, בעוד שהמלחמה מורכבת ממיליון פיקסלים, דברים קטנים ויומיומיים שלא זוכים לחשיפה תקשורתית.
"כבן הקיבוץ אני מכיר את המקומות האלו מבפנים, וזה נתן לי נקודת מבט קרובה. זה לא זיו קורן שבא לצלם את בארי, או עיתונאי שבא לצלם את הקיבוץ הנטוש, אלא אני, אחד שגדל פה, וזה מאפשר נקודת מבט אישית, רגישה יותר".
עדות לטראומה
כשר מודה כי מעולם לפני כן לא בנה על קריירה של צילום, אבל בעקבות התגובות, הקים כבר שלוש תערוכות. "אדם תולה את אתמולו" היא רק אחת מהן. בנוסף, זכה במקום השני ב"עדות מקומית" האחרונה, בקטגוריית "אורבניזם ותרבות".
"לא הפכתי לצלם אסונות", הוא מרגיע. "זה היה רגע בזמן, משהו שעשיתי אבל אני לא מרגיש שזה מגדיר אותי".
"בריכה בקיבוץ היא מושג. והחוויה של לראות בריכה הרוסה, יש בה משהו משותף". כפר גלעדי ב"חרבות ברזל"
(צילום: רועי כשר)
שנה וארבעה חודשים היה קיבוץ כפר גלעדי מפונה. בפברואר 2025 חזרו החברים, ומאז הם משקמים את הקיבוץ במרץ. הבריכה המדוברת למשל, כבר שופצה, ונפתחה לפני שבוע. "הקיבוץ חזר לחיים", אומר כשר, "פתאום יש ילדים בדשא ועל אופניים, ואנשים בשבילים, והקרנה של המונדיאל ברחבה מול חדר האוכל.
"אני מרגיש שהקהילה משקמת את עצמה מבחינה קהילתית, ועכשיו ברור לכולם, שלא משנה מה, לא יהיה עוד פינוי, אבל התערוכה שלי והצילומים שבה, זו עדות חשובה לטראומה שעברנו פה.
"הצילום מקפיא משהו בזמן, ונותן לצופה להשלים בראש את הסצנה לפני ואחרי". חלקי טילים שנפלו בקיבוץ במלחמה
(צילום: רועי כשר)
"בעיניי התערוכה מגלמת סיפור רחב יותר, של קהילת כפר גלעדי, אבל גם של עוד קיבוצים, כי בריכה בקיבוץ היא מושג. לאו דווקא בריכה ספציפית, והחוויה של לראות בריכה הרוסה, יש בה משהו משותף. גם לקיבוצניקים וגם לעירוניים. כל אחד מהמקום שבו הוא בא.
"אנשים אומרים לי שהתמונות קורעות לב, ואני מבין איזה תגובות רגשיות זה מעורר, בדיסוננס בין בריכה שהיא סמל הקיץ והחופש - ופתאום נפל שם טיל. הצילום מקפיא משהו בזמן ונותן לצופה להשלים בראש את הסצנה לפני ואחרי. הסיטואציה הייתה קשה ועצובה עבורי, בגלל שהכרתי את המקומות האלו אחרת".
"מרכיבים את עצמנו מחדש"
כשכשר רצה להציג את הצילומים, הוא מיד מצא בית, בתוך הבית: במוזיאון "בית השומר" בקיבוצו, המופעל על ידי משרד הביטחון, אותו אוצרת דרך קבע בשמת הראובני זאבי.
"התערוכה הזו מספרת את הסיפור שלנו, של הקיבוץ", היא אומרת. "הפינוי היה אירוע בלתי נשכח עבורנו, וחשוב שזה יהדהד הלאה ויראו מה היה פה. הצילומים הללו הם סיפורה של הקהילה שלנו, מבלי לראות את האנשים. מה קורה כשאין בני אדם מסביב, הצמחייה משתלטת, הכביסה התלויה על החבל שנשארה שנה פלוס כמו שנתלתה. זו התורה כולה. וזה מחריד.
"כשאין בני אדם מסביב, הצמחייה משתלטת". ספסל נטוש בכפר גלעדי
(צילום: רועי כשר)
"כשרועי שלח אלינו את הצילומים בזמן אמת, זה בעיקר העציב אותי. לעזוב כזה מקום ולהיות שנה וחצי מחוץ לבתים, זה דבר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. ביולי הזה תמלא שנה לשובנו הביתה, ועדיין אנחנו בריפוי והתערוכה הזו היא חלק מאותו תהליך.
"כל תערוכה שאני אוצרת מאז, היא עבורי תהליך תירפואיטי. מי שלא יודע מה היה פה, לא ירגיש. אבל אנחנו עדיין מרכיבים את עצמנו מחדש. אני לא יכולה לשכוח את הצילומים של רועי לגבי מה שהיה. הספסל והבריכה. שני הדימויים האלו לא יוצאים לי מהראש. בריכה שמסמלת חיים ושמחה, הפכה ברגע אחד למקום מסוכן".
בשמת הראובני זאבי, אוצרת "בית השומר". "כשרועי שלח אלינו את הצילומים בזמן אמת, זה בעיקר העציב אותי"
(צילום: רועי כשר)
"נטוש מתקשר לנוסטלגיה"
דימויי המבנים הנטושים של כשר, אינם זרים לעולמות הארכיטקטורה, האמנות והצילום. בשנים האחרונות, הם אפילו מעוגנים בז'אנר מוכר מאוד, בו צלמים מפורסמים "צדים" מקומות נטושים, שמטבע הדברים הם גם מבודדים מאוד, ובוודאי בלתי נעימים לשהייה, מקומות שיש בהם התמודדות בין הטבע המשתלט, לאורבניות יצירתו של האדם.
בתי חולים פסיכיאטרים נטושים, ערים שעברו אסון המוני כמו צ'רנוביל באוקראינה ופוקשימה ביפן, וגם "בית קברות" לרכבות בבוליביה, הפכו לאתרי צילום וסיורים מבוקשים.
"אנשים אוהבים את היופי של הטבע המשתלט על המבנה, ולוקח מהאדם את המקום שלו בחזרה". כפר גלעדי הנטוש בתקופת המלחמה
(צילום: רועי כשר)
"גם בארץ יש כמה אלפי מבנים נטושים, מסוגים שונים ומתקופות שונות", אומר הארכיטקט שרון רז, הנחשב לבר סמכא בנושא, בהיותו מלבד אדריכל גם חוקר מבנים נטושים ובעל הבלוג "נטוש".
"בריכות שחייה נטושות, אני מעריך בכמה מאות. צילמתי לא מעט כאלו במהלך 22 השנים האחרונות. עבור אנשים, נטוש מתקשר למשהו נוסטלגי, כמו הגלידריות של פעם, בתי קולנוע, דברים ספציפיים שאנשים חוו. אני אוהב דווקא מבנים נטושים שאין לי איתם קשר אישי".
חשבת פעם מה מושך אנשים למבנים נטושים או חרבים?
"אנשים אוהבים את היופי של הטבע המשתלט על המבנה, ולוקח מהאדם את המקום שלו בחזרה. מבחינה צילומית זה תופס את העין בצורה חזקה, עם משהו מלנכולי ועצוב".
"אנחנו הרבה יותר חלק מהסביבה הפיזית שלנו ממה שאנחנו מודעים לכך", קובעת ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "הבית שלנו הוא חלק מאיתנו, שם אנחנו מרגישים הכי בנוח והכי שלמים. וכשיש פגיעה בבית היא הופכת להיות פגיעה גם בנו. אבל כשהבריכה מתמלאת שוב, יש תחושה שאפשר לחזור ולהמשיך: אם הטבע מתחדש, גם אנחנו יכולים.
"מקומות נטושים יש בהם משהו מאוד בודד, ולהיות בודד זה פחד קיומי בסיסי. הכי מפחיד אותנו שנישאר לבד, ומצד שני זה גם מושך אותנו. ובגלל זה רוב האנשים נהנים מלהציץ ולברוח, וזה מה שאמנות וביקורי תיירות במקומות נטושים מאפשרים. כי שם זה תחום בזמן ומאפשר פורקן רגשי. שם אנחנו חווים את הרגש בצורה מבוקרת. זה התממשות הפחדים הכי גרועים שלנו, אבל אנחנו בשליטה", מסבירה ד"ר גוטמן.
ד"ר עידית גוטמן: "אמנות נותנת קתרזיס. בגלל זה 'טיטניק' היה שובר קופות. אנשים שילמו בשביל לבכות. כמו שהם משלמים כדי להיכנס לרכבת שדים. כי זה תחום בזמן, וכי ברור שזה בכאילו וזה לא החיים עצמם. אבל עבור תושבי כפר גלעדי, הצילומים האלו יכולים לעבוד בשלב עיבוד הטראומה"
"מבחינה פסיכולוגית, צילומים כאלו מפעילים אותנו רגשית כי הם כמו חלום. אלו המקומות היומיומיים שכולנו מכירים, אבל משהו בהם נראה מאוד אחר, שונה, כאוטי ולא הגיוני. קשה לתפוס אותו בכלים הרציונליים. השפה הסוריאליסטית הזו, כמו אצל סלבדור דאלי, מהדהדת בנו משהו מהלא מודע, זה שמתחת לפני השטח, ואז משהו נע בנו ואנחנו מתרגשים. זו חוויה שמזכירה לנו את ההיבטים המוכחשים שלא פוגשים ביום יום.
"ברור שמי שזה לא הבית שלו, מי שזה לא עבורו תזכורת מתמדת לזירת הפשע, לאסון שפקד אותו - חווה אחרת את הצילומים ממי שהיה מפונה וזה היה ביתו. המרחק הרגשי עובד עבור הצופה מן הצד: זה לא הבית שלי, זו אמנות, זה לא מציאותי. זה דברים מוכרים, ולא מוכרים בו זמנית. ולכן, לא נוכל להוריד את העינים מהצילומים".
"מקומות נטושים יש בהם משהו מאוד בודד, ולהיות בודד זה פחד קיומי בסיסי". כפר גלעדי ב"חרבות ברזל"
(צילום: רועי כשר)
ולאנשים שנמצאים בתוך הסיטואציה?
"תלוי באנשים. אמנות נותנת קתרזיס. בגלל זה 'טיטניק' היה שובר קופות. אנשים שילמו בשביל לבכות. כמו שהם משלמים כדי להיכנס לרכבת שדים. כי זה תחום בזמן, וכי ברור שזה בכאילו. כי יש מרחק בינינו לתמונה, וזה לא החיים עצמם. אבל עבור תושבי כפר גלעדי, הצילומים האלו יכולים לעבוד בשלב עיבוד הטראומה. כמו שאנחנו מסתכלים בשבעה על צילומים.
"הצילומים האלו יש בהם יותר טוב מרע. מי שפיתח תגובת דחק, מראש לא יסתכל, אבל רוב רובם של האנשים הצליחו לשרוד ולתפקד, וחלק מהעניין היו יוזמות כאלו.
"כשעבדתי עם ניצולים מכפר עזה מישהו הצליח להביא מהבית של אחת הנשים את ספל הקפה שלה, שעל פניו נראה גנרי, אבל היה לו איור אידיוטי וסדק, ובעיקר הוא נתן הרגשה שהצלת משהו מפעם. שיש טקס שאפשר לשמר. מה שקרה כבר קרה, ואולי אפשר פחות לפחד כי שרדנו אותו. ההרגשה שאין עדות או ראיות לפשע, לחורבן, היא מאוד כבדה - ופה יש עוד עין שתראה ותוכיח שהדברים קרו, וזה טוב להתמודדות".
"אדם תולה את אתמולו", (אוצרות: בשמת הראובני זאבי, זוהר מונסונגו), מוזיאון בית "השומר", קיבוץ כפר גלעדי. מחודש יוני עד אוקטובר.
