ריאיון עם האמן הקהילתי שלומי ישראל
(צילום: ליאור שרון)
בעוד רוב האנשים רואים קירות אפורים ומשעממים, שלומי ישראל רואה בהם קנבס פוטנציאלי למסיבת צבע. האמן הקהילתי בן ה-51 מבת ים הופך רחובות אפורים למרחבים צבעוניים ומלאי חיים, כשהוא מתבסס על רעיונות של ילדים מהשכונה ומשתף את הקהילה בתהליך היצירה.
"רוב הרעיונות לציורים שלי מגיעים מהילדים ברחוב, שעוברים עם ההורים שלהם ומבקשים ממני: 'אתה יכול לצייר את זה?', 'היי, מצויר כאן עכבר, עכשיו צריך גם לצייר גבינה ליד'. אני בעצם מצייר את הרעיונות שלהם", הוא מסביר בחיוך רחב. "האמנות הזו שייכת למעשה לקהילה כולה - כל תושב שחולף על פניי בזמן שאני מצייר, מטביע את חותמו ביצירה המשותפת".
8 צפייה בגלריה
"האנשה של חפצים דוממים הייתה הדרך שלי לייצר לעצמי חברה בתוך הבדידות"
(צילום: שלומי ישראל)
מהומלס לאמן רחוב
מאחורי הצבעוניות והאופטימיות של ציוריו מסתתר סיפור חיים מורכב. במשך 14 שנים חי שלומי ברחוב. "את מדברת עם דייר רחוב לשעבר", הוא מספר בריאיון באולפן ynet. "מצאתי מחסה במקומות שונים לאורך השנים, ובכל מקום שאליו הגעתי - ראיתי את הרחוב בעיניים אחרות.
"כשאתה כל כך הרבה זמן לבד בחוץ, פתאום עמוד ברחוב מקבל עיניים ואישיות", הוא משתף בכנות. "לאורך כל התקופה הזאת, העסקתי את עצמי בהאנשה של חפצים דוממים סביבי - זו הייתה הדרך שלי לייצר לעצמי חברה בתוך הבדידות".
דרכו אל הרחוב התחילה בילדות קשה. אביו נכנס לכלא ולאחר מכן נפטר ברחוב, והותיר את שלומי עם חובות כבדים. במהלך שנותיו כהומלס, שלומי נאלץ להתמודד עם טריגרים רבים שעוררו אצלו זיכרונות כואבים: "חלק מהעונשים של אבא היו לקשור אותי", הוא מספר בכאב.
האירועים הטראומטיים האלה השפיעו עמוקות על חייו, והובילו למציאות הקשה שבה מצא את עצמו. ולמרות הקשיים שחווה, הוא מדגיש: "לא השתמשתי בסמים או אלכוהול אף פעם בחיי. שמרתי על ערכים, מוסר ואופטימיות גם כשהייתי הומלס, והיה לי רצון אחד - לשדרג את הרחוב כך שלכולנו יהיה יותר שמח ונעים בלב".
באיזה שלב החלטת להפוך את הרעיונות לאמנות ממשית ברחובות?
"כשהצלחתי להיחלץ מהחיים כהומלס וכשהבנתי שאני ראוי לחיים אחרים, טובים יותר, החלטתי לקחת את כל הרעיונות שהצטברו אצלי בראש במהלך השנים האלו - ולהוציא אותם החוצה, ולהפוך את המרחב הציבורי שלנו למקום צבעוני ומשמח יותר".
שלומי: "בסוף, רוב התכונות החיוביות שלי היום הגיעו מתוך חוויות ואירועים מהרחוב, למשל מהחוסר שבו חייתי. את יודעת כמה זה כיף להגיע הביתה, ולפתוח ברז עם מים חמים? רוב האנשים לא חושבים על זה בכלל, זה מובן מאליו עבורם שייצאו מים חמים מהברז, אבל אני מתענג על זה"
היום, עשור אחרי שעזב את הרחוב, שלומי לא רק מצייר אלא גם מעביר הרצאות על חייו ועל אמנותו. למרות המרחק שעבר מאז, הוא מודה שבלבו "הרחוב זה עדיין הבית" - חלק מזהותו שלעולם לא יעזוב אותו לגמרי.
אחד הדברים שהשתנו באופן דרמטי בחייו הוא היחס שהוא מקבל מאנשים. "ברחוב זה קצת אחרת", הוא מסביר. "אנשים שופטים אותך לפי המראה החיצוני שלך, הבגדים שאתה לובש, העובדה שלא התקלחת כמה שבועות. תמיד הבנתי למה אנשים התרחקו ממני כשגרתי ברחוב, ואף פעם לא שפטתי אותם על זה.
"מצד שני, תמיד הרגשתי חלק מהאנושות ולא איבדתי את התחושה של להיות בן אדם", הוא מוסיף, "ופתאום, כשיצאתי מהרחוב והתחלתי לצייר על הקירות, לבוש בבגדים נקיים ונראה נורמטיבי - אנשים התחילו לתקשר איתי".
זה לא מכאיב לך שפתאום אתה מקבל יחס שונה מאנשים?
"זה לא מכאיב לי, אני רואה את זה כשיעור לחיים. תמיד הייתי אמפתי כלפי אחרים, והחיים ברחוב גרמו לי להיות סופר-אמפתי ולפתח הרבה מאוד רגישות כלפי אחרים. והאמת היא שלא רק שאני לא מצטער על השנים האלו שבהן חייתי ברחוב, להיפך, באיזשהו מקום אני אפילו מודה עליהן".
מודה עליהן? זה מפתיע, לא?
"לא. בסוף, רוב התכונות החיוביות שלי היום הגיעו מתוך חוויות ואירועים שבהם נתקלתי בזמן שגרתי ברחוב, למשל מהחוסר שבו חייתי. את יודעת כמה זה כיף להגיע הביתה ולפתוח ברז עם מים חמים? רוב האנשים לא חושבים על זה בכלל, זה מובן מאליו עבורם שייצאו מים חמים מהברז, אבל אני מתענג על זה".
אמנות בשירות הקהילה
בימים אלו שלומי מצייר בעיקר בגני תקווה, עיר שלדבריו "אימצה אותי ואני מאוהב בה ובתושבים שבה", אך הוא לא מסתפק רק בציור - ומכשיר דור חדש של אמנים צעירים. "אני מגיע לעיר, מצייר, מלווה את האמנים המקומיים ומכשיר אותם מניסיוני - והם ממשיכים לצייר ולקשט את העיר. בינתיים, אני עובר לצייר בעיר אחרת".
הביקוש לאמנות הייחודית שלו הולך וגדל, ופרויקטים נוספים כבר נמצאים באופק. "לאחרונה, שוחחתי עם ראש העיר של טבריה, הוא איש מקסים, ובקרוב אתחיל לקשט גם אותה".
בין הציורים הצבעוניים והמרהיבים שלו, בולט איור אחד עצוב במיוחד - דיוקן של עדן ירושלמי ז"ל, שנחטפה ממסיבת הנובה ונרצחה בשבי חמאס.
איך נולד הרעיון לצייר את עדן?
"נפגשתי עם שני, אחותה, עוד בזמן שעדן הייתה בשבי, אבל בחיים. זה סיפור מאוד עצוב, כי מעל האיור כתבנו: 'עדן, מחכים לך בבית', וכל כך רצינו למחוק את הכיתוב הזה - ולהשאיר רק את הכיתוב 'עדן בבית'".
למרות הכאב, שלומי ממשיך לצייר ולהפיץ אופטימיות. "כולנו כל כך צמאים לאופטימיות כאן, ואם אפשר להגביר את האור ואת האהבה בינינו, לפחות קצת, בעזרת צבע ומעט ערבות הדדית - אז למה לא, בעצם?".
וכשהוא יושב על הרצפה ומצייר, כפי שהוא עושה מאז שהיה בן 12, שלומי מגלם בדמותו את המסע האנושי מקושי לתקווה. בציוריו על קירות העיר הוא לא מייפה את המציאות - הוא מזכיר לנו שהיא כבר יפה, אם רק נבחר לראות אותה דרך העיניים הנכונות. בעולם שבו הרבה אנשים עדיין שקופים לחברה, האמנות שלו זועקת: אין אדם שאינו ראוי למבט.
