לפני שנה וחצי בקירוב, יום-יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ערכנו שולחן והמתנו לליאורה ולולו נגרין, חברים טובים ממטולה. על הפרק הייתה מחשבה על מעבר זמני, שבוע שבועיים, עד שנבין לאן נושבת הרוח מלבנון.
ההמשך ידוע, והשבועיים התארכו לשנה וחצי כמעט. אנשים באמצע החיים אורזים בכל פעם מחדש כמה מזוודות, מעט מטלטלים, ועוברים מבלי לדעת או לתכנן דבר. עם חילופי העונות עלו שוב ושוב למטולה: להצטייד בבגדים עונתיים, לאסוף משהו שיזכיר להם את הבית, לנקות מעט, להשקות את הגינה היפה.
בחלוף החודשים הם למדו ליהנות מיתרונות הנגישות למרכז, ואנחנו נותרנו משתאים מהאופטימיות של השניים הללו: ביתם היפה והמטופח סגור ומסוגר, הקהילה המגובשת התפזרה, והם - מברכים על מזלם הטוב, שבקלות יכול היה להיראות אחרת לו מצאו עצמם באחת ממנהרות חיזבאללה.
בשבוע שעבר, עם תום המענקים, שבו הביתה, אל הבית האהוב, אל הנוף המוכר. ימים ספורים לאחר מכן, בעודם עסוקים בהתארגנות מחדש, ביקשתי לעלות צפונה, לתעד את היישוב במצבו הנוכחי ולשמוע ממקור ראשון על החיים החדשים כאן.
חמושים במצלמות ובלב פתוח
בחמישי האחרון, מעט לפני השעה 7:00, התייצבנו בשער היישוב - שלושה צלמים חמושים במצלמות ובלב פתוח - לפגישה עם מי שתתברר בהמשך כשריף של היישוב - תמירה לנג, שלא לומר יעל אשת לפידות.
בשעות הבאות היא סיירה איתנו בין נקודות תצפית, בשכונות שחטפו את מטחי הטילים הכבדים ביותר מלבנון, ובין הבתים הצופים לנוף שאין כמותו - שהיו הראשונים להינזק.
במקצועה תמירה היא פקחית מחלות ומזיקים בגידולי שדה ומטע, וחברת כיתת הכוננות של היישוב. אבי, בעלה ("האיש שלי" בשפתה), הקים חברה שמספקת שירותים הידרואוליים לחקלאים. שניהם במקור מקיבוץ נחל עוז, והגיעו למטולה בשנת 1996, לאחר שהקיבוץ נקלע לנקודת שבר כלכלית. הצעת עבודה מסקרנת הובילה אותם להתמקם בנקודה הצפונית ביותר בארץ, לתוכה של קהילה קטנה ומחבקת שברבות השנים היטיבה עימם.
ב-8 באוקטובר החל הירי על מטולה, וב-16 באוקטובר פונה היישוב בהוראת מדינה. פינוי שייזכר כשבר לדורות, שכן באין תושבים - הפכה מטולה למטרה נייחת. מי שיצא לא יכול היה להיכנס יותר, והיישוב התרוקן כמעט באחת מיושביו: התושבים הועלו על אוטובוסים ופונו לשלושה מלונות בטבריה.
כשהחיים בחשכה הפכו להרגל
בבית שבו גרו בעבר תמירה ואבי בנחל עוז, התגוררה כעת משפחת זוהר: האב יניב, האם יסמין והבנות קשת ותכלת, שנרצחו כולם ב-7 באוקטובר. הבן אריאל, שיצא לרוץ בזמן שהמחבלים פלשו לביתם, הוא היחיד שחייו ניצלו.
כשהחדשות מהדרום על אודות משפחת זוהר הגיעו למשפחת לנג שבצפון, התחזק מה שהוחלט מלכתחילה: בימים אלו נכתב פרק חדש בהיסטוריה של מדינת ישראל, והם כאן, נקראים לדגל בהיבט הראשוני ביותר - כל מי שיודע לאחוז בנשק, כל בעל רישיון, נשאר ביישוב להגן על גבולותיו.
16 צפייה בגלריה
הכלב חביבי, עם יניב ויסמין זוהר ז"ל ושתי בנותיהם קשת ותכלת ז"ל, שנרצחו, והבן אריאל שניצל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
שער היישוב נסגר ובחודשים הבאים היו תמירה, אבי וחברי כיתת הכוננות אנשי הקשר עבור התושבים שהתפזרו.
היישוב הופגז כמעט ללא הרף, ובימים הקשים נרשמו 34 אזעקות ביום, כשזמן הפינוי למרחבים המוגנים הוא מידיי. לא אחת, תמירה מספרת, נשמעו האזעקות רק לאחר הנפילות. ביחד העבירו ציוד נדרש מהבתים אל המלונות, דאגו לתרופות, עדכנו בזמן אמת לגבי מצב הבתים לאחר הנפילות, אטמו חלונות ופתחים כשהחודשים הפכו לשנה, והסוף טרם נראה באופק.
גדוד ראשון של הצבא הגיע למטולה, והתחלף בגדודים שבאו אחריו. הם ליוו אותו וסייעו בהתמקמות ובציוד לחיילים - החל מספריי צבע לטנקים, עבור בכבל מאריך וכלה באוכל ולמעשה בכל ציוד שנדרש.
רוב ההתרחשות, הפינוי, כיבוי השרפות וההצטיידות נעשו באפלה. אסור היה להדליק אור מחשש שיטווחו, והחיים בחשכה הפכו למיומנות נרכשת. הרכבים חנו חצי קילומטר מהבתים, והתושבים מוצאים את עצמם חומקים במהירות אל הבתים. חיים במציאות בלתי נתפסת.
גודל השבר עדיין לא התברר מלוא עומקו, ושיעורו הלך וגדל ונכתב מיום ליום.
תמירה עברה קורס כיבוי אש והיא אוחזת ברישיון לנהוג על כבאית, הכול בזמן אש. קרית שמונה, עיר המחוז של מטולה והקיבוצים שבסביבה, פונתה אף היא מיושביה ומהשירותים שהציעה, ועל מנת להצטייד נאלצו התושבים המעטים להרחיק עד חצור הגלילית.
ארוחות ערב משותפות נערכו בשער היישוב, חגים נחגגו יחד, משפחה חדשה נרקמה בין הנותרים. בזמן שההנהגה איבדה את העשתונות - הציבור התעשת, זקף ראש וזיהה את גודל השעה.
"הר ספיגה" ו"נווה נ"ט"
אנחנו שומעים את הדברים ויוצאים לסיור ברחובותיה של מטולה. משער היישוב טיפסנו לשכונת הר צפייה שהפכה באירוניה פנימית ל"הר ספיגה", משם לשכונת גימל-דלת (שגם היא הפכה לנווה נ"ט) שבאחד מרחובותיה, ליד אחד הבתים שהופגזו, חנה רכב מפויח. משם עלינו למצפה דדו כדי להיווכח איך נראית מדינת אויב שמקיפה את היישוב ב-270 מעלות.
הבתים הראשונים בשורה מצויים בחלקם בראשיתו של שיפוץ, אנשי מס רכוש עוברים ביניהם. אנחנו נכנסים בחרדת קודש, מבחינים במדיח כלים שטרם פונה, בקמין עצים שמולו חלון ענק, משקיף אל הנוף הלא ייאמן: מצפון - אל חיאם, אחריו כפר כילא ואז אל עדייסה. מהחלון הגדול, שרסיסיו עדיין מוטלים על הריצפה, אנחנו מבחינים בעבודות השיקום של כילא ההרוס.
16 צפייה בגלריה
מהחלון הגדול, שרסיסיו עדייו על הרצפה,אנחנו מבחינים בעבודות השיקום של כפר כילא ההרוס
(צילום: טל-זהרה לביא )
בין החדרים ניכרת שגרת החיים שהופרה כמעט באחת: קוביות משחק צבעוניות, מתלה בגדים, ספרים חרוכים. בכניסה לאחד הבתים שהופגזו אנחנו מבחינים בספר פתוח, רוכנים לקרוא ומתקשים להאמין: לפנינו סוגיות נבחרות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
16 צפייה בגלריה
כשהמציאות עולה על כל דמיון: ספר חרוך שעוסק ב"סוגיות נבחרות בסכסוך הישראלי-פלסטיני" נמצא באחד מהבתים ההרוסים
(צילום: טל-זהרה לביא )
רק הטבע ממשיך בשלו, מתעלם בהפגנתיות מאירועי השנה האחרונה, כשבתוך העזובה בגינות הבתים פורחות כלניות-ענק באדום-סגול חגיגי, כמו קובעות: אנחנו כאן כדי להישאר.
יישוב רפאים
הסיור שלנו נקטע כשהרכב הכבד של תמירה עולה על רסיס, והצמיג נקרע. בתוך דקות מגיע האיש שאיתה עם כלי עבודה, מתורגל ומיומן. חלקים לא מעטים ביישוב לא פונו עדיין משרידי הרסיסים והנפילות, וצמיגים נקורים הם מחזה שבשגרה.
מולנו תחנת אוטובוס. אישה ממתינה שם לתחבורה ציבורית שחולפת פעמיים ביום. האוטובוס אכן מגיע, להפתעתנו, והגברת הסבלנית עולה עליו, לנסיעה כמעט פרטית. מבין 1,800 תושבים בקירוב, שבו בקושי 100 ליישוב הרפאים נעדר שירותים חיוניים.
גבר צעיר עם שני ילדיו חולף על פנינו, עוצר לשיחה עם תמירה. בכלל, הגברת היא אוזן קשבת לכולם. עוצרת, מתעניינת, דואגת, טורחת לומר מילה טובה. אני מביטה בה מן הצד, ומקווה שלא ירחק היום וההנהגה שלנו תורכב מאנשים כאלה: טובים, מסורים, אכפתיים, סבלניים, מוּנָעִים מתחושה עמוקה של שליחות וגודל השעה.
אנחנו עוצרים בתחנה האחרונה: מה שהיה ביתו של זמי רביד בן ה-82, שהיה בעליהם של מאות כלי נגינה, מפעל חיים בן 40 שנה. רוב הכלים נשרפו אחרי פגיעת טיל בורקאן, והיתר שניצלו נשלחו לאחסון במוזיאון ישראל: שם תוקנו ושופצו, והם מאוחסנים שם עד שביתו ייבנה מחדש. במשך דקות ארוכות הוא מספר לנו על הכלים יקרי הערך. דבריו קולחים, שזורים באופטימיות לזכות ולראות את מוזיאון "תיבת הנגינה של זמי" שייפתח מחדש בביתו.
ארוחת הבוקר מוגשת על שולחן האוכל המטופח של ליאורה ולולו, כשליאורה מחייכת באושר: "חזרנו הביתה, כל היתר כבר יקרה מאליו". חיבוק גדול ואנחנו יוצאים לדרך חזרה, לוקחים איתנו לא רק את הסיפורים, אלא גם את ההשראה.
16 צפייה בגלריה
עוד ייבנו הבתים, עוד יניבו השדות, והחיים ישובו למסלולם, איתנים מאי פעם
(צילום: טל-זהרה לביא )
הימים ההיסטוריים האלה כותבים פרק חדש בתולדות הארץ, פרק שבו הרוח האנושית חזקה מכל אתגר, ואנשים טובים מתגלים בשיעור קומתם. מטעי הנשירים מלווים אותנו בצבעי ורוד-סגול עונתיים, עדות לכוחות ההתחדשות שבטבע, ואיתם הבטחה: עוד ייבנו הבתים, עוד יניבו השדות, והחיים ישובו למסלולם, איתנים מאי פעם.
