"נו אז אני אוטיסט או לא?" שאל אותנו אייל מיד כשחזרנו, בן הזוג ואני מהשיחה בה סוף סוף בישרו לנו, אחרי שנים של אבחונים, התלבטויות, ספקות וחוסר החלטיות אם זו "רק" הפרעת קשב קשה או הפרעת תקשורת.
על המסע הפרטי שלי כאמא בדרך לאבחון של נער, שאנשי המקצוע כינו "מטעה" ו"מבלבל", כתבתי בספרון "אוטיסט?" שראה אור לא מזמן בהוצאת "יצירה עברית" בסדרת "קולות".
כשהספרון פורסם היינו בעיצומו של תהליך האבחון המייגע שארך שנים.
"זהו אייל, זה רשמי, אתה אוטיסט", עניתי לשאלתו עוד לפני שסגרתי את דלת הכניסה לבית.
כל כך רציתי לשחרר ממני את הידיעה הזו, את הסלע הענק שסחבתי כל הדרך הביתה, כל השנים, ועכשיו הוטח הסלע בבת אחת לרצפה, אבל כלום לא קרה.
המתבגר בן ה-14.5 שלי ישב על הספה מול מסך הטלוויזיה בסלון, שיחק ב"אקס בוקס", ואפילו לא טרח להרים את הראש.
הקשיב? לא הקשיב? הוא זה שביקש לדעת. "אתה אוטיסט", מצאתי את עצמי אומרת שוב, הפעם בטון אגבי, לא שונה בהרבה מטון הדיבור שלי כשאני אומרת לו "אתה צריך להסתפר" או "אתה מפנה עכשיו מדיח". לא דיברנו על זה יותר.
"הוא רואה את העולם אחרת"
למחרת בצהריים קיבלתי טלפון מקב"ט של סופרמרקט גדול בבני ברק.
"אני מדבר עם אמא של אייל?" שאל והלב שלי דהר, הדופק עלה למאתיים. במה אייל הצליח להסתבך הפעם?
השבתי שכן, אני אמא של אייל, בזמן שהסרטים בראש רצו ורצו. קב"ט של סופר. זה אומר שהוא גנב משהו? ועכשיו תלונה. משטרה. לשחרר בערבות. איזה תיק, ואיזה בושות. אין לי כוח לזה.
"הבן שלך החליט שהוא יוצא משטח הסופר עם אורגנית, הוא לא עבר בקופה. לא שילם עליה. פשוט יצא".
"אני יכולה לדבר איתו רגע?" ביקשתי. לשמחתי הקב"ט העביר את השיחה לספיקר.
"הוא אוטיסט", מצאתי את עצמי אומרת בפעם הראשונה בחיי בקול רם, לאיש זר בטלפון ועוד כשאייל שומע, כי השיחה עדיין הייתה על ספיקר. "הוא רואה את העולם אחרת. אני מאוד מצטערת. הוא יחזיר את האורגנית למקום, אני אדבר איתו ומבטיחה שזה לא יקרה שוב"
"אמא זה לא נכון", שמעתי את הלחץ והכעס בקולו של אייל בזמן שדיבר. "למה לי לגנוב אורגנית? זה גדול. זה לא משהו שאני יכול לשים בכיס ולצאת איתו בלי שאף אחד יראה. רק רציתי להראות למאיה שלא רצתה להיכנס לסופר שמוכרים שם אורגנית כי היא לא האמינה לי, וטכנית הייתי ואני עדיין בשטח של הסופר, לא ממש יצאתי החוצה, רק לשטח הכניסה. אפילו עברתי ליד השומר הזה וזה לא שניסיתי לברוח או להסתיר, רק רציתי שמאיה תראה..."
"הוא נראה לי ילד טוב", אמר הקב"ט, "אני באמת לא מבין מה הסיפור. זו הסיבה שביקשתי את המספר שלך ורציתי להתקשר אלייך". הוא לא הבין, אבל אני הבנתי מצוין. שוב אייל לא מבין את הסיטואציה. כלומר שוב הוא מבין את הסיטואציה בדרכו, מפרש אותה בדרכו ופועל על פי ההיגיון שמתקיים אצלו בראש.
"הוא אוטיסט", מצאתי את עצמי אומרת בפעם הראשונה בחיי בקול רם, לאיש זר בטלפון ועוד כשאייל שומע, כי השיחה עדיין הייתה על ספיקר. "הוא רואה את העולם אחרת. אני מאוד מצטערת. הוא יחזיר את האורגנית למקום, אני אדבר איתו, אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב", אמרתי ומאייל ביקשתי לחזור מיד הביתה.
"תדפיסי חולצה שכתוב עליה 'אני אוטיסט'"
"אני אוטיסט עכשיו", אמר אייל כששאלתי אותו בבית מה עבר לו בראש, שאלה ששאלתי לפחות 200 אלף פעם מהיום שנולד, שאלה שאין לי או למישהו תשובה עליה, כולל הוא עצמו. "אני אוטיסט אז אני יכול לעשות מה שבא לי ואתם לא תגידו לי כלום", הודיע, פתח את המקרר, הפיל איזה אשל שהתנפץ על הרצפה, הוציא סיר עם מרק תוך התעלמות מוחלטת מהאשל, מזג לעצמו, טפטף כל הדרך למיקרו, ברקע, כמובן, יוטיובר כלשהו צעק מהסלולרי שלו.
"אבל אתה לא יכול להתנהג ככה, זה לא מתאים", התעקשתי בזמן שניקיתי את הרצפה בנייר סופג, המוצר הכי שימושי אצלנו בבית. "זה לא שאתה מסתובב עם חולצה שכתוב עליה "אני אוטיסט", נכון? זה לא שאנשים רואים אותך ויודעים את זה עליך", אני מנסה להסביר לו ככה שיבין.
"היום זה היה קב"ט נחמד בסופר, מחר זה יהיה קב"ט לא נחמד, או איש אלים שיחטיף לך, לא חסרים בריונים, אתה יודע, שכחת כבר את ההסתבכות הקודמת? כשהחלטת לשנות משפט בתוכנה ללימוד אנגלית שבה השתמשתם בכיתה כי מילה מסוימת לא הסתדרה לך בתרגום, אז שינית את הקוד כמו איזה האקר והחלפת על דעת עצמך את המשפט אצל כל המשתמשים בארץ, והם בדקו וגילו ש"ילד כלשהו מתוך בית הספר" החליט להשתובב וקיבלנו מהם מכתב אזהרה לפני תביעה? אתה לא יכול לעשות מה שבא לך כי אתה אוטיסט, אתה עדיין תסתבך בצרות. העולם לא עובד ככה".
דממה.
הקשיב? לא הקשיב? הבין? לא הבין?
יוטיובר צורח ברקע. "פאקקקק, אני לא מאמין, פאקקקק פאקקק", אייל נקרע מצחוק.
"דווקא רעיון טוב החולצה, אמא, תדפיסי לי שתיים, אחת בלבן ואחת בשחור", אמר וניגש למלא לעצמו כוס מים מה"תמי 4", שוכח כמובן ללחוץ על הכפתור שעוצר את הזרם.
