"כל פעם שאני עולה להר, משהו בלב שלי נפתח", מספר ישראל משה. ההר שעליו הוא מדבר הוא אותו הר עליו יושב קיבוץ משגב-עם. "אין מקום עם אוויר כל כך נקי שהוא פתוח. אפשר לראות את העמק ואת לבנון".
ישראל הוא ראש כפר הסטודנטים החדש שיפעל במשגב-עם ובמנרה. עבורו מדובר בסגירת מעגל: בשביעי באוקטובר עוד ישן במבנה הקודם של ארגון התיישבות הצעירים "קדמה" במשגב עם. באותו יום, יחד עם כל תושבי קו העימות, התפנו דרומה. "חצי מהבית שבו גרנו פגוע, דברים נשברו. ממה שהבנתי, היה פיצוץ של מנהרה באזור שהרעיד את ההר ופגע במבנה", מספר ישראל.
המבנה במשגב עם שימש כאחד מ-15 כפרי הסטודנטים ש'קדמה' מפעילה ביישובים, מושבים וקיבוצים סמוכי גבול. ארגון ההתיישבות הצעירה הוקם לפני כ-12 שנים, כאשר הוא מאפשר לסטודנטים לשלב בין לימודים אקדמאיים לעשייה קהילתית משמעותית בתמיכה של מלגה ומגורים מוזלים. מלבד זאת, פועלות גם 7 קהילות צעירים של מי שסיימו צבא או לימודים ומחפשים מקום להשתקע תוך עבודה עם הקהילות.
קשה לראות מבעד לשיער הארוך האסוף של ישראל את אותו נער שגדל בשכונה חרדית בירושלים.הוא עבר לישיבות קטנות של הציונות הדתית עד שהגיע לתל אביב. לאורך כל הדרך נשאר נאמן למסורת גם אם כלפי חוץ אפשר לחשוב אחרת. לבסוף התגלגל לגליל, שם הוא מרגיש בבית יותר מכל מקום אחר.
"נחתתי במשגב־עם. באותו רגע התאהבתי במקום ובאנשים ובאנרגיה שהייתה שם".
כפר הסטודנטים של קדמה היה מאוד מגובש. "יצאו ממנו ארבעה זוגות", הוא אומר בחיוך.
המלחמה טרפה הכול. הסטודנטים התפזרו, והוא מצא את עצמו מקים בתל אביב כפר סטודנטים בשם "חרבות ברזל". "בבקרים היינו נוסעים לחקלאים, בצהריים למלונות של מפונים. בתוך המון אי־ודאות נוצרה קהילה חדשה".
בהמשך הקים כפר בטבריה כדי לסייע למפוני הצפון, אך הלב משך אותו חזרה לגליל. "ברגע שחזרתי לקריית שמונה, חשתי אנחת רווחה - חזרתי לגליל".
כיום הוא מגייס סטודנטים חדשים לכפר שינהל. "אני יזם חברתי ואקטיביסט גלילי – זו ההגדרה שלי. עכשיו אני מנסה להביא אנשים חדשים לקדמה, כדי להביא משהו חדש לצפון".
על הדרך הוא לא חוסך ביקורת: "האזור הזה ענק, עם המון רשויות נפרדות ואוכלוסייה שמפוזרת על שטח גדול, אבל אין פה תחבורה ואין מקומות עבודה. גם אם יש, פערי השכר גדולים. למה שמישהו יגיע עד קריית שמונה אם יקנעם מקבלת את אותה הטבה והיא קרובה לכביש 6? אם לא יתנו תשובות אמיתיות, הצעירים לא יישארו".
“הגיע הזמן שהממשלה תראה בגליל תא שטח אסטרטגי למדינת ישראל, זה נכס עצום וצריך לדאוג שהוא יתפתח", ישראל מסכם. ובזמן שהוא מצא את ליבו בגליל, תמר מצאה את הדרך שלה דווקא בדרום.
אחרי שנה וחצי, לא רציתי לעזוב
כבר בגיל 18 ידעה תמר בניאן שהיא לא רוצה לרוץ על המסלול הישראלי הקלאסי של לימודים, צבא, טיול ושוב לימודים. היא בחרה בשנת שירות בקדמה והגיעה למעלה אפרים. "היינו תשעה בקומונה, שנה מלאה חברויות, קשיים והנאה", היא נזכרת. בזמן שהקורונה סגרה את העולם, היא וחבריה המשיכו לחיות בקפסולה חקלאית. וכך, כשמרבית הישראלים נאלצו לבחור בין מטוש למסכה, היא וחבריה בילו בין מטעי תמרים, מסיק זיתים וקטיף מנגו.
בשנים האחרונות הפכה "קדמה" לשם דבר בקרב מסיימי תיכון שמחפשים שנת שירות. לארגון מגוון תכניות, בהתיישבות, חקלאות, חוות ואפילו תכנית לשילוב בגרעיני נח"ל ב-9 מוקדים ברחבי הארץ.
כשינשינת, תמר שילבה בין חקלאות לבקעת הירדן להדרכת נוער במזרח השומרון. "הדרכתי ביישוב נופים שבמזרח השומרון. זה יישוב מעורב של דתיים וחילוניים, אבל רק לדתיים הייתה תנועת נוער. הקמנו ארגון עבור החילונים. הדרכתי כיתות ד' עד ו', ילדים עם לב זהב שהיו צמאים למסגרת. בסוף, הם אפילו הצטרפו אלינו לטיול עם 'קדמה'".
אחרי שנת השירות התגייסה כלוחמת בחילוץ והצלה.
"זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי, לדרוש מעצמי להיות בקצה של עצמי. הרגשתי שאני בשליחות, של להגן ולעשות".
את השירות הצבאי היא סיימה ביולי 23', כשהיא לא בטוחה לאן להמשיך. המלחמה שפרצה השיבה אותה למילואים, שם היא פעלה בעיקר בשדה החילוץ וההצלה. כשהשתחררה, הבינה שזה לא יהיה נכון לצאת לטיול הקלאסי לאחר הצבא. "הייתי בתחושה שאני לא יכולה לטוס או לעבוד כדי לעשות כסף לטיסה".
יחד עם חבר מהמילואים הדרימה לאילת ועברו במלונות של מפונים מהעוטף, וסייעו במה שיכלו. ביולי 24', עוד לפני שהקהילה חזרה, עברתי לקיבוץ גבולות במועצה אזורית אשכול.
"כשהגעתי לגבולות לא היה כלום. נכנסתי ישר לחינוך החברתי של הקיבוץ והדרכתי ילדים בגיל יסודי. מהר מאוד הרגשתי חלק – כולם ידעו לדאוג זה לזה, גם למי שהגיע מבחוץ. אחרי שנה וחצי שם, עם הילדים, עם הקהילה, כבר לא רציתי לעזוב את העוטף".
אחרי קרוב לשנתיים בעבודה צמודה לקיבוץ, בניאן חיפשה את דרכה מחדש. בקיץ האחרון מצאה את עצמה שוב חוזרת לקדמה, הפעם לא כשינשינית אלא כרכזת.
"זו הזדמנות להתעסק עם חבר'ה שהם לא ילדים כבר, יותר הכוונה וייעוץ וגם בשביל לחזור לארגון הזה שבשבילי היה בית". היום תמר אחראית על 12 שינשינים, שפועלים בחקלאות ובחינוך בלתי פורמלי במושב יתד.
"קדמה בשבילי היה בית," היא מסכמת, "והיום אני חוזרת אליו ממקום אחר – כדי לבנות בית חדש לאחרים. וכשאני רואה את השינשינים יושבים עם ילדי היישוב, אני יודעת שבחרתי נכון".
"הסיפורים של ישראל ותמר ממחישים מהי התיישבות היום. לא מפה ולא גבולות, אלא צעירים שבוחרים איפה לשים את הלב", אומר סא"ל במיל. ליאור קינן, מנכ"ל 'קדמה התיישבות צעירים'. "זה קורה בצפון ובדרום, אצל חרדים וחילונים, בלוחמים ובמדריכים. קדמה בשבילם היא בית, אבל מה שהם בונים גדול מהם - קהילות חדשות שקמות מתוך ההריסות".
