עידן מחובר ל"הללויה" כבר כמעט שנתיים. הוא מדריך, מקים, עוזר, עושה מה שצריך, תמיד מתוך בחירה שקטה נטולת כל רצון לתשומת לב. למרות הזמנים המורכבים שגם השנה הזו זימנה לכולנו, עבורו זו הייתה החלטה טבעית - ללכת למקום שהוא אוהב ומרגיש בו שייך.
עבורי, כאמא, זו הייתה תזכורת חזקה: גם בתקופה מטלטלת כמו זו, יש עדיין מקום לבחירה. לפעמים היא נמצאת דווקא ברגעים הפשוטים. לא סיפור גדול, אלא תחושה עמוקה של שייכות. משהו שלם, רגוע, יציב. יכולתי להרגיש איך השמחה שלו מחלחלת גם אליי. איך השקט הזה הופך לצליל של חיים.
2 צפייה בגלריה
משפחת ליבשטיין עם אופיר וניצן ז"ל (מחובקים באמצע). בוחרים שהאובדן לא יהיה זה שיגדיר אותנו
(צילום: באדיבות המשפחה)
כשעידן חזר מהונגריה עם חיוך גדול, הבנתי שמשהו שלם חזר יחד איתו. הבחירה שלו לצאת למחנה לא הייתה דרמטית ולא לוותה בדיבורים גדולים. היא פשוט קרתה. והוא לא נסע כדי לייצג אף אחד, לא יצא בשם דבר. הוא נסע כמדריך, כנער שרואה ערך במפגש, שמאמין בקשרים, שמכיר את הדרך.
האובדן לא מגדיר אותנו
"הללויה" הוא מיזם חינוכי מבית "נטעים" - פרי עבודה משותפת של אופיר ז"ל, שירי מדר ואסיף איזק. התוכנית הרב-שנתית, הפועלת מאז תקופת הקורונה, מפגישה בני נוער מכיתות ח'-יב' מישראל עם צעירים מ-14 מדינות בתפוצות, במטרה לטפח דור מחובר ושייך לקהילה היהודית בארץ ובעולם.
זה מיזם שלא קם מתוך משבר, אלא מתוך הבנה עמוקה שהחיבור בין נוער מהארץ ונוער מהעולם הוא לא מותרות, אלא צורך של ממש. התוכנית פועלת לאורך כל השנה - במפגשים, בשיח וביצירת קשרים, והמחנה הוא רק השיא - הזמן שבו כל הקשרים האלה מקבלים פנים, קול ומגע.
כששמעתי את אביחי ברודץ, השכן מכפר עזה, מספר שבכל מקום בעולם שאליו הגיע בניסיון להשיב את אשתו וילדיו מהשבי, תמיד היה מישהו מהקהילה היהודית שעזר לו - הבנתי כמה הזכות שלנו לחיות כאן, תלויה בחוט שמחבר אותנו לעם שלנו בתפוצות
מאז 7 באוקטובר, האמונה הזו סביב חיבור לתפוצות קיבלה אצלנו בבית משמעות שחורגת מכל מילה. באותו יום נרצחו ארבעה מבני משפחתנו: אופיר בן זוגי שהיה גם ראש מועצת שער הנגב, ניצן בננו האהוב, אמא שלי בלהה, ונטע אחייני המתוק.
הכאב חודר כל תא בגוף. זה לא סיפור ולא זיכרון רחוק, זו מציאות יומיומית - אבל אנחנו בבית בוחרים שהאובדן לא יהיה זה שיגדיר אותנו. אנחנו בוחרים לחיות - גם אם זה בצעדים קטנים, גם אם זה לא מושלם. פשוט להמשיך.
חשוב לי להדגיש: זה איננו מיזם הנצחה וגם לא אתר זיכרון. בדיוק להיפך - זו תנועה של חיים. מרחב שמונע מתוך אמונה בחיבורים, מתוך רצון לחנך דור שיקשיב, שיחשוב, שיבנה. בתוך כל הרעש, הוא סימן של שקט מלא בתוכן, יציבות ושמחה פשוטה.
תו נוסף בלב הפועם של אופיר
"הללויה" היא הרבה יותר מתוכנית נוער. עבורי, היא מסמלת תו נוסף בלב הפועם של אופיר, שהיה בעל ראייה שחרגה הרבה מעבר לכאן ועכשיו. הוא האמין שמדינה יציבה וקהילה חזקה נבנות מהשורש - מחינוך עמוק, מערכים, משותפות, משיחה בגובה העיניים.
אופיר האמין בנוער לא כסיסמה, אלא כשותפים אמיתיים. כאלה שאפשר להפקיד בידיהם את ההמשך. הוא לא ראה אותם כ"סוחבי כסאות" ביום העצמאות, אלא ככוח מהותי בתהליך של בניית חוסן אזורי וציונות עכשווית. הוא דיבר על קמפוס אזורי, על חיבורים בין יהודים וערבים, בין חקלאים לאנשי חינוך, בין ותיקים לעולים.
ובתוך כל זה, הוא חלם את המיזם הזה שמחבר בין נוער ישראלי לנוער יהודי בתפוצות. לא כי חיפש פרויקט נוצץ, אלא כי האמין בצורך ביצירת מרחבים בטוחים לבני נוער, גם כשהמציאות לא בטוחה.
2 צפייה בגלריה
אופיר ליבשטיין ז"ל. האמין בצורך ביצירת מרחבים בטוחים לבני נוער, גם כשהמציאות לא בטוחה
(צילום: קונטקט)
רק אחרי 7 באוקטובר הבנתי באמת את עומק חזונו. כששמעתי את אביחי ברודץ, השכן מכפר עזה, מספר שבכל מקום בעולם שאליו הגיע בניסיון להשיב את אשתו הגר וילדיו מהשבי, תמיד היה מישהו מהקהילה היהודית שעזר לו - הבנתי כמה הזכות שלנו לחיות כאן, תלויה בחוט שמחבר אותנו לעם שלנו בתפוצות.
"הללויה" היא שכבה חיונית נוספת ביצירת הקשר הזה. קשר של ערבות הדדית, שורשים ואחווה אמיתית.
ברגעים שבהם האור חוזר
אני לא מחפשת תיקון למה שכבר איננו, ולא תשובה אחת שתסביר הכול. אבל כשאני רואה תנועה שנולדת מתוך אמונה טהורה - הלב שלי מתמלא בתחושה שקשה לתאר במילים.
המחנה הזה, שמשלב בין נערים ונערות שהמשותף להם הוא שהם כולם בני אותו עם, מאפשר לי להצליח לראות מה כן יכול לקרות. זו תזכורת חדה שגם במרחבי הגעגוע והכאב - יש עדיין חיים עזים. יש בני נוער שקמים בבוקר עם ברק בעיניים. יש מדריכים שמובילים מתוך הקשבה אמיתית. יש קהילות שלמות שלא מפסיקות לטפח, ללוות ולגדל.
ובתוך כל זה, יש רגעים שבהם האור באמת חוזר. לאט, בשקט, אבל בעוצמה רבה שממלאת אותי בתקווה. וחשוב שגם ברגעים החשוכים ביותר נזכור כי הבחירה להמשיך לטפח, לבנות, לחנך ולחבר - היא בידיים שלנו.
הכותבת היא ורד ליבשטיין מקיבוץ כפר עזה, אמו של עידן ומי שאיבדה ארבעה מבני משפחתה בטבח 7 באוקטובר.
