אני לא בוחרת אחד. זה מרגיש לי בלתי אפשרי. מי אני שאחליט למי מגיע יותר? כולם ראויים לזיכרון. כולם היו חיים שלמים שנגדעו - זו הייתה המחשבה שהכתה בי כשהתבקשנו לאמץ שם אחד מתוך מיליוני הנספים, ולשאת אותו עמנו במסע דרך מחנות המוות בפולין.
שמי אורין, אני בת 18 וחצי, תלמידת כיתה י"ב בבית הספר "עציון" של בית אקשטיין מקבוצת דנאל - תיכון שמעניק תמיכה רגשית ונפשית לתלמידים שזקוקים לה. זו השנה השלישית שלי בבית הספר, ובעוד מספר חודשים אסיים את לימודיי עם בגרות מלאה במגמת מוזיקה, תחום שקרוב מאוד ללבי.
אני גרה בפנימיית "שבילים", פנימייה פוסט-אשפוזית, אך הבית שלי נמצא במעלה אדומים, שם ההורים שלי מתגוררים. מגיל צעיר אני מתמודדת עם מצב נפשי מורכב, ומסע כמו זה לפולין היה עבורי אתגר משמעותי - רגשית וחברתית. ובכל זאת, היה לי ברור שאני חייבת לצאת אליו.
עבדתי קשה וחסכתי כל שקל אפשרי כדי לממן את הנסיעה, ולבסוף גם זכיתי במלגה שעזרה לי להשלים את הדרך.
מחשבות לפני המסע
אני כותבת את המילים האלה כשאני עדיין בארץ. בטלוויזיה שוב ושוב מציגים את החטופים שחזרו – אלי שרעבי, אוהד בן עמי, אור לוי – מראים איך הם חוזרים הביתה, למשפחות שלהם. אני מסתכלת עליהם, בוחנת את הצעדים הכבדים שלהם, את המראה השדוף, את העור החיוור והעיניים הכבויות, וקשה לי שלא לחשוב על ניצולי השואה. גם הסביבה שלי חושבת כמוני - יש בזה משהו שמחזיר את כולנו אחורה בזמן.
אחרי 7 באוקטובר, הרצון לצאת למסע התגבר אצלי מאוד. הזהות הישראלית תמיד הייתה חלק משמעותי ממני, והיום – היא חזקה מאי פעם. במהלך המסע מצאתי את עצמי שומעת תיאורים שהדהדו לי את מה שקרה באירועים הקשים של אותו יום, במיוחד כשעדיין יש חטופים בעזה. זה העניק לדברים שנאמרו במסע משמעות חדשה, עמוקה וכואבת יותר.
18 צפייה בגלריה
מימין: אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי. הסתכלתי עליהם ולא יכולתי שלא לחשוב על ניצולי השואה
(צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)
הראש שלי חוזר לסמינר ההכנה לפולין, שנערך ב"משואה" - מרכז לחקר השואה. שם ביקשו מאיתנו לחשוב על מישהו שניקח איתנו במסע, מישהו שנזכור וננציח. דרך האתר של "יד ושם" יכולנו לחפש שם של אדם שנספה בשואה, ולתת לו את המקום שמגיע לו.
נכנסתי לאתר וניסיתי למצוא שם. חיפשתי משהו שיתפוס אותי - שם, תמונה, אולי מקום קבורה. אבל לא הצלחתי. לא ידעתי איך לבחור. איך בכלל אפשר לבחור רק אדם אחד מתוך כל כך הרבה? איך אפשר להחליט את מי לזכור ואת מי, בלי להתכוון, להשאיר מאחור?
נכנסתי לאתר וניסיתי למצוא שם. חיפשתי משהו שיתפוס אותי - שם, תמונה, אולי מקום קבורה. אבל לא הצלחתי. לא ידעתי איך לבחור. איך בכלל אפשר לבחור רק אדם אחד מתוך כל כך הרבה? איך אפשר להחליט את מי לזכור ואת מי, בלי להתכוון, להשאיר מאחור?
בסוף סגרתי את האתר. קיבלתי החלטה: אני לא בוחרת אחד. במקום לבחור שם – בחרתי במילים. כדי לספר. כדי לזכור. כדי שאף אחד מהם לא יישאר מאחור.
יום ראשון: ורשה - מפגש ראשון עם זיכרון
בית הקברות אוקופובה, אנדרטת רפפורט ומילא 18
נחתנו בוורשה. הקור היה הדבר הראשון שפגש אותנו - חד ומקפיא, לפעמים אפילו פתיתי שלג קטנים ריחפו באוויר ונעלמו מהר. באוטובוס הורגשה ההתרגשות, אבל רק כשירדתי בתחנה הראשונה באמת קלטתי - אני כאן. המסע התחיל.
התחנה הראשונה שלנו הייתה בית הקברות היהודי אוקופובה, בלב ורשה. זה לא נראה כמו בית קברות רגיל. אין סדר, אין קו אחיד - כל קבר שונה, כל מצבה מעוצבת אחרת. זה יצר תחושת בלבול, כאילו גם המוות שם לא מצא מנוחה. העצים מעלינו עמדו חשופים, בלי עלים, כאילו חשים את העצב של המקום.
בכל קבר, היסטוריה שלמה. אבל מה שהכי נחרט בי היה הסיפור על קבר האחים - 5,000 יהודים נקברו יחד, בלי שם, בלי סיפור אישי. רק מספרים.
18 צפייה בגלריה
אנדרטת רפפורט לזכר מרד גטו ורשה, שנוצרה על ידי האמן נתן רפופורט
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
משם המשכנו לאנדרטת רפפורט, שמוקדשת לגבורת לוחמי מרד גטו ורשה. עמדנו כולנו יחד, 150 תלמידים ואנשי צוות, יהודים על אדמה זרה, והצטלמנו לתמונה קבוצתית. היה בזה משהו עוצמתי, חזק. לא רק לזכור - אלא גם להרגיש שכולנו ממשיכים את הקיום היהודי.
ביקרנו גם ב"מילא 18" - המקום שבו עמד הבונקר של הלוחמים, בלב האזור שהיה פעם גטו ורשה. מסביב הכול נראה רגיל: כבישים, מכוניות, אנשים. אבל בשבילי, שום דבר שם לא הרגיש רגיל. כל דבר נשא איתו תחושת שואה. הכל היה רווי בזיכרון של מוות, של השמדה.
יום שני: יער לפוחובה וטרבלינקה
סיפורן של קהילות שלמות שנמחקו
ביום השני למסע הגענו לטיקטין - עיירה קטנה שבזמן המלחמה חיו בה כ-2,500 יהודים.
ביקרנו בבית הכנסת שנותר שם, אחד הסימנים היחידים שנשארו לקהילה שהייתה ואיננה. המקום הפך למוזיאון, אבל ברגע שנכנסנו פנימה - משהו בי רעד. התחברו לי פתאום כל החלקים: הגוף, הנפש, הרגש. עמדתי שם ודמיינתי חיים - תפילות, צחוק של ילדים, שבתות. הכול היה שם פעם.
18 צפייה בגלריה
הכניסה ליער לופוחובה. אפילו הציפורים שתקו, כאילו הן יודעות - זה לא מקום לשירים
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
מבית הכנסת לקחו אותנו באוטובוס לאותו מסלול שעשו תושבי העיר היהודים בעל כורחם - בלי לדעת שהם הולכים אל מותם. לבשנו את חולצות המשלחת, נשאנו דגלים, והתחלנו לצעוד בשקט לעבר יער לפוחובה. הייתה דממה. אפילו הציפורים שתקו, כאילו הן יודעות - זה לא מקום לשירים.
הגענו לאזור שבו התרחש הטבח. נעמדנו במעגל, ודורית, המדריכה שלנו, סיפרה לנו על החיים של האנשים שחיו פה. חיים רגילים שנקטעו ביום אחד. חיילים נאצים הגיעו, העלו את כל העיירה על משאיות, והביאו אותם לפה - ליער. מי שניסה לברוח - נורה. אף אחד לא ניצל.
18 צפייה בגלריה
העצים הדקים מסביב נראו לי כמו שלדים. האוויר היה קפוא, והשקט היה צורם
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
עמדתי שם, בעומק היער, ודמעות התחילו לזלוג לי מעצמן. העצים הדקים מסביב נראו לי כמו שלדים. האוויר היה קפוא, והשקט היה צורם.
מאוחר יותר נסענו לטרבלינקה - מחנה השמדה שבו נרצחו ונשרפו כ-870,000 יהודים. המחנה הוחרב, ולא נשאר ממנו דבר - רק אנדרטה גדולה שמכסה את כל מה שהיה. בכל מקום יש שם אבן - בסך הכול 17,000 אבנים, כל אחת לזכר קהילה שלמה שנמחקה.
אנשים, משפחות, שמות - הפכו לאבן.
בסיומו של היום ערכנו טקס. מורה מהמשלחת הקריאה קטע אישי שבו סיפרה שזו הדרך שלה להיפרד מסבתא שלה - במקום שבו היא נרצחה. וכולנו עמדנו והקשבנו. שרנו את "התקווה", ואני פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות.
ביקשו מאיתנו לקחת ורד, וללכת לאבן שמרגישה לנו הכי קרובה - ולהניח עליו את הפרח. לקחתי איתי דגל ישראל קטן. הלכתי דווקא לאבן הכי רחוקה, כי כולם הלכו לאלו שבקרבת מקום. מצאתי אבן שפתאום משכה אותי אליה. ירדתי על הברכיים, הנחתי עליה בעדינות את הוורד, השענתי את ראשי - ובכיתי. בכיתי כאילו מישהו שיקר לי מאוד קבור שם.
יום שלישי: מקמיץ' דולני ללובלין
מצבות שהפכו לכביש וספר תורה שניצל
ביום השלישי למסע עברנו מאזור ורשה לאזור לובלין. הדרך עצמה הרגישה כמו חוט שמחבר בין מקומות, בין קהילות שהיו ועכשיו נותרו רק עקבות.
בדרך עצרנו בכניסה לעיירה קטנה בשם קמיץ' דולני. לצד הכביש, בין שיחים ועצים, פתאום הופיעה אנדרטה יוצאת דופן: קיר גדול, עשוי כולו ממצבות של קברים יהודיים.
הסתבר שהגרמנים פירקו את בית הקברות היהודי, ולקחו את המצבות כדי לבנות לעצמם כביש. לקרוע מצבה מקבר, ולסלול ממנה כביש - זה נשמע כמו משהו שהמוח פשוט מסרב להבין. סוג של אכזריות קרה, כמעט אדישה.
18 צפייה בגלריה
האנדרטה ממצבות היהודים במקום שבו היה פעם בית קברות יהודי. אכזריות קרה שהמוח מסרב להבין
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
במרכז האנדרטה יש שבר - סדק עמוק בקיר - שמסמל את הקרע בבגד, כמו זה שהיהודים עושים באבל. הקרע הזה לא רק בקיר, הוא גם בנשמה.
משם המשכנו לבית הכנסת של קהילת קראשניק - קהילה יהודית מפוארת שחיה כאן עוד מהמאה ה-16. בשנת 1948, הגרמנים הגיעו ועשו פוגרום. אנשים נרצחו, הקהילה הוחרבה. אבל ספר התורה שרד. איכשהו, הוא הצליח להגיע לישראל, ונשמר עד היום בבית החולים איכילוב.
כאן, בקראשניק - אין יותר ספר תורה. יש חור בקיר.
אין אנשים - יש נרות נשמה.
אין תפילות - רק זיכרונות.
אין קהילה - אבל יש המשך.
אין פאר - רק שאריות של מה שהיה.
אין שואה - יש תקומה.
יום רביעי: מיידנק
45 דקות למחוק חיים שלמים
דורית, המדריכה שלנו, ביקשה מאיתנו לעצום עיניים ולספור 45 דקות.
45 דקות. זה הזמן שחלף מהרגע שבו יהודי נכנס למחנה מיידנק, ועד שהוא לא היה עוד.
45 דקות בלבד היה צריך כדי למחוק חיים שלמים.
במהלך הזמן הזה - הם עברו השפלה, נשלחו עירומים, נדחסו בצפיפות מטורפת, נחנקו מגז, וגופותיהם נשרפו.
18 צפייה בגלריה
הסימנים הכחולים שנותרו לאחר שריפת היהודים בתאי הגזים
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
45 דקות – וזה נגמר. זה כל מה שנדרש כדי למחוק שם, זהות, ילדות, שמחות, פחדים, אהבות, חלומות. 2,700 שניות של אימה.
ואני - יהודייה בת 18, עם חולצת משלחת לבנה ודגל ישראל קטן ביד - עומדת באותו המקום, נושמת. הם לא שרדו את הזמן הזה. ואני פה.
מיידנק שונה מטרבלינקה. פה נשארו שרידים: ביתנים, משרפות, צריפים.
ופה גם ניצב "הר האפר" - גבעה שלמה, שבעה טון של אפר אדם.
המחנה הוקם ב-1941, כחלק מהחזון הנורא של הנאצים להקים כאן "מדינת SS". כ-78 אלף איש נרצחו כאן - מתוכם 60 אלף יהודים.
שמענו את הסיפור של הלנה, ילדה אחת מתוך משפחה שלמה. היא היחידה ששרדה, ועלתה לישראל. הלכתי אחרי הסיפור שלה בין הצריפים. ניסיתי לדמיין אותה - ילדה כמוני - במקום הזה.
18 צפייה בגלריה
מיידנק. הכאב צעק לי בראש: הם היו שם גם אז? ראו? שתקו?
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
אבל הכי חזק היה הרגע שבו הבחנתי במה שקורה מחוץ לגדרות; אנשים מטיילים עם כלבים. שוק פירות וירקות לא רחוק. והכאב צעק לי בראש: הם היו שם גם אז? ראו? שתקו?
יום חמישי: סיור בלובלין
תרבות, שירה וחיבורים מפתיעים
את היום התחלנו בטיול רגלי בלב לובלין. הלכנו ברחובות כמו תיירים - עיניים סקרניות, לב פתוח. כל פינה חדשה נראתה לי כמו עולם שלם. הרחובות היו יפים כל כך - פרחים צבעוניים, מבנים עתיקים עם עיטורים מרשימים, חלונות ראווה עם יצירות אמנות.
במהלך ההליכה הגענו לטירה מרשימה - פעם היא הייתה שייכת למלך קמיץ', שלקח חסות על הקהילה היהודית בלובלין עוד לפני המלחמה. אבל בזמן השואה - המקום הזה הפך לכלא של הנאצים. המעבר הזה - מטירה יפה, למקום של אסון - עשה לי צמרמורת.
משם המשכנו לתיאטרון מקומי. צוות התיאטרון כולו פולני - לא יהודים - אבל הם החליטו שמטרת הפעילות שלהם תהיה שימור והנצחה של התרבות היהודית שהייתה בלובלין. הם לומדים, חוקרים, וממשיכים את מה שנקטע. שרנו יחד בפולנית, ובסוף - גם בעברית. זה היה רגע קטן של קסם.
משם המשכנו לישיבת חכמי לובלין - אחד המקומות הכי עוצמתיים בעיר.
דורית, המדריכה שלנו, ביקשה ממני לשיר. עמדתי באולם הגדול ופתחתי ב"מי האיש", ולאט לאט - כולם הצטרפו. הקולות מילאו את החלל, כמו תפילה. לא רציתי שזה ייגמר.
בסוף היום אמרו לנו - מחר אושוויץ. תתכוננו. ואני? אני כבר שנים מתכוננת...
יום שישי: אושוויץ
המקום שבו הלב כבר מכיר לפני שהעיניים רואות
אני בוכה את השחור שבעיניים, מרגישה איך כל טיפה בגוף שלי הופכת לכאב. משהו באוויר כבד, תחושת מועקה שמתיישבת לי על הכתפיים. אפילו מזג האוויר משתתף באבל - קר, רטוב, גשום, שמיים אפורים שמסרבים להאיר.
כשנכנסנו, הכול הרגיש חצי מוכר וחצי זר, כאילו המראות האלה חיו בי תמיד, ורק עכשיו אני פוגשת בהם באמת.
ואז, פתאום, אני רואה אותו - את השלט הידוע לשמצה: "העבודה משחררת". כמה שזה צורם. המילים כל כך מוכרות, אבל ההיגיון בהן כל כך מעוות. איזו עבודה? איזה שחרור? זו לא חירות - זו אשליה אכזרית.
אנחנו עוברים בין הבלוקים - אחד ועוד אחד, ואז מגיעים לבלוק של מנגלה. שם, אנחנו שומעים את סיפורה של המחנכת שלנו, על סבא שלה והאחיות התאומות שלו. מה שנעשה להן... קשה להכיל.
אני רואה את הנעליים, את הבגדים, את השיער, את הציורים של הילדים, את המזוודות, את שרידי הגז. לא מצליחה לבכות. משהו נתקע. אני מתחילה להרגיש סחרחורת. הגוף שלי לא מצליח לעמוד בזה. מתיישבת בפינה, הגב שלי נוגע בקיר הקר, הראש בין הידיים, מנסה לא להתעלף, מנסה להחזיק.
ואז, בשלב מאוחר יותר, זה פורץ החוצה. אני בוכה. באמת בוכה. הדמעות סוף סוף מוצאות את דרכן.
אין גבול לרוע. אין גבול להשפלה, לחוצפה, לזוועה. אבל בתוך כל זה - אני מרגישה גם את ההפך. אין גבול לגאווה. אין גבול לזכות לעמוד כאן, כיהודייה, עם חולצת המשלחת והדגל הקטן ביד.
ברגע הזה - אני שליחה.
אני עומדת באושוויץ.
יהודייה.
ויצאתי בחיים.
יום שביעי: אושוויץ בירקנאו
סיום המסע וחזרה הביתה
נכנסנו לאושוויץ בירקנאו. הכניסה נראית כאילו נלקחה מסצנה של סרט. כל-כך מציאותי, ויחד עם זה - משולל כל הגיון.
בירקנאו ענק. בלתי נתפס בגודלו. יש בו משהו שמבליט עד כאב את העוצמה שהייתה לנאצים - את סדר הגודל של ההשמדה, את המכניקה של הרצח.
אנחנו עוברים בין אזורים שונים, ארבע שעות של הליכה ושהות בין הצריפים, בין הסיפורים, בין הזוועות. זה מסע בתוך מסע - וכל צעד מגלה עוד פיסה מהאכזריות האינסופית.
18 צפייה בגלריה
מעל למיליון יהודים נרצחו כאן. הקרמטוריום באושוויץ בירקנאו
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
עברנו דרך ביתן הילדים - ביתן שנועד לילדים של משפחות פולניות שניסו לעזור ליהודים. הנאצים הענישו אותם - לא רק את ההורים, אלא גם את הילדים. בחדר הזה יש ציורים של ילדים על הקירות, ודרגשים קטנים מהרגיל.
המשכנו לצריף אחר, ואז לעוד אחד. שמענו את סיפורן של הנשים ההונגריות. ראינו את צריף המיון. בין רגבי האדמה נותרו שרידי כפיות ומזלגות. שרידים של חיים.
הסיור הסתיים ליד הקרימטוריום. מקום שבו הרצח היה שיטתי, קבוע, יומיומי. מעל למיליון יהודים נרצחו כאן.
בסיום - ערכנו טקס. וכששרנו את "התקווה", זו לא הייתה שירה. זו הייתה צעקה. צעקה לשמיים, אולי מישהו ישמע.
אנחנו כאן!
18 צפייה בגלריה
אנחנו כאן, צעירים וצעירות יהודים במחנות ההשמדה - ואנחנו בחיים!
(צילום: בית אקשטיין מקבוצת דנאל)
יהודים. מדינת ישראל. עומדים על אדמה שהייתה כולה מוות - אבל בחיים.
זה כאב. מאוד. אבל גם חשתי גאווה - גאווה לעמוד. גאווה לשיר. גאווה להיות חלק מהעם שלי.
המסע הסתיים, ועם כל העצב, אני גאה בעצמי, בחברים למסע, בכוחות שהצלחנו להחזיק. זו חוויה שתישאר איתי, ואני יודעת שייקח לי זמן להבין עד הסוף איך היא תשפיע על החיים שלי.
"העבר שלי, העתיד שלנו"
המסע לפולין היה עבורי חלום מילדות, והאירועים של 7 באוקטובר רק חיזקו את רצוני לצאת אליו. למרות החששות והאתגרים, הרגשתי שזו חובתי - כאדם, כיהודייה, וכישראלית.
בעודי משחזרת את שבעת ימי המסע, אני מבינה שיצאתי אחרת ממה שנכנסתי אליו. מלאה יותר, עמוקה יותר, ובעיקר - מחוברת יותר לזהות שלי ושל העם שלי.
בית אקשטיין מקבוצת דנאל הינו הארגון הגדול והמוביל בארץ בתחום מתן שירותים לאנשים עם מוגבלות, הפועל למעלה מ-37 שנה. בתי הספר לחינוך מיוחד של בית אקשטיין נמצאים בפריסה ארצית ופועלים על-פי תפיסת איכות חיים ומיישמים מודל ייחודי, כשלכל תלמיד/ה נבנית תכנית אישית לקידום איכות חיים בראייה הוליסטית - רגשית, לימודית, חברתית והתנהגותית.
