ראיון לאולפן - גלית ועודד נחמיאס, הוריו של סמ"ר איתי נחמיאס ז"ל
(צילום: ליאור שרון)
סמ"ר איתי נחמיאס גדל במושב ישע בין מכונות וברזל, במוסך של אבא עודד. עבורו, זה לא היה רק מוסך - זה היה "מגרש המשחקים" שלו, המעבדה, המקום שבו הכול אפשרי.
"כבר בילדות, איתי היה מאוד סקרן ולא הסכים לקבל דברים כמובן מאליו. תמיד רצה לראות מה יש מאחורי הטלוויזיה ומה יש בתוך הטלפון", מספרת גלית, אמו. "הסקרנות הזאת, בשילוב עם המוסך שבו גדל, הובילה אותו לתכנון לפרויקטים ולחלומות גדולים".
איתי למד לפרק ולבנות מחדש אופנועים וטרקטורונים, מנועים וחלקים. "היה לו ראש טוב ויצירתי וידיים טובות", היא מתארת, "הוא היה מאוד טכנולוגי ותמיד עשה הכול לבד". השיא היה רכב השטח שבנה בעצמו ואיתו חלם להתחרות.
- לתרומה לקבוצת "המורשת של איתי" - היכנסו לעמוד הפרויקט
והיה לו עוד חלום גדול: להשתתף במרוץ King of the Hammers cnscr - אחד ממרוצי השטח הקשים והמפורסמים בעולם המתקיים במדבר קליפורניה. 560 קבוצות - החזקות בעולם עם הנהגים הטובים ביותר - לוקחות חלק במרוץ מדי שנה, רק כעשרים מהן מצליחות לבסוף להגיע לקו הסיום.
ואז הגיע 7 באוקטובר. איתי, לוחם ביחידה הרב-ממדית, יצא מביתו כבר בשעות הבוקר להילחם במחבלים שפלשו לעוטף ולחלץ את האזרחים מבתיהם הבוערים. הוא נפל בקרבות, ולא זכה להגשים את חלומו להתחרות במרוץ עם הבאגי שבנה ובו היה גאה כל כך.
כעת, קצת יותר משנתיים לאחר מותו, אביו עודד יוצא להגשים את החלום של בנו. "זו המורשת של איתי", אומר האב, "הוא רצה להיות שם, לראות את המדבר הזה, את המסלולים, להתחכך בנהגים הכי טובים. אז אני הולך להגשים את זה בשבילו.
"השנה תהיה שם קבוצה ישראלית אחת - קבוצת 'המורשת של איתי'", הוא מספר, "הקבוצה כוללת כעשרים איש – נהגים, מכונאים, ואנשים נוספים שמבינים בתחום ומגיעים כדי לתמוך במקרה של תקלה".
המרוץ עצמו נמשך כמה ימים במדבר, אבל הקבוצות נדרשות להיות בשטח במשך כשלושה שבועות - להכין את הרכב, לתחזק, לתרגל, לחיות את המדבר. "בשנה שעברה הלך לנו המנוע יומיים לפני המרוץ", מספר עודד. "כל הלילה עבדנו כדי להחליף אותו. זו לא רק עבודה פיזית - זה גם הרבה כסף ומשאבים".
בימים אלו המשפחה מגייסת תרומות עבור המיזם שיימשך כשלוש שנים, כשמדי שנה הסכום הנדרש יתעדכן בהתאם לתנאי המרוץ. "יהיו שם קבוצות עשירות מאוד, ויש כאלה כמונו שאין להן כסף, לכן גם הקמנו את המיזם הזה.
"יש לנו כמה מטרות בפרויקט הזה: להיות שם ולהנציח את איתי בדרכו, לסיים את המרוץ וגם להראות לעולם שבישראל יש הרבה דברים מלבד מלחמות - יש פה נהגים טובים, מכונאים מעולים, אנשי מקצוע מצוינים שבונים רכבי שטח מקצועיים. ובכלל, לייצג את המדינה במקום כזה עם דגל ישראל ועם התמונה של איתי - קשה להסביר במילים כמה זה מרגש אותי".
"נהיה לי שחור בעיניים"
סמ"ר איתי נחמיאס ז"ל כפי שתיעדה אותו משפחתו
(צילום: באדיבות המשפחה)
בזמן שעודד מתכונן למסע ההנצחה במדבר בקליפורניה, גלית עברה מסע משלה, בארץ, לא רחוק מהבית.
במשך שלושים שנה היא עובדת כמיילדת בבית החולים סורוקה, עוזרת להביא חיים לעולם ומתרגשת מכך בכל פעם מחדש. זו גם אחת מהסיבות ששבועיים אחרי השבעה היא חזרה לעבודה. "חדר הלידה זה הבית השני שלי. עם כל התמיכה שקיבלתי מהצוות, ידעתי שזה המקום הנכון לנסות להתאושש מהאובדן העצום והבלתי נתפס הזה", היא מספרת בהתרגשות.
גלית: "למיילדות אין 'שבועת מיילדת' כמו שיש לרופאים, יכולתי להתחלף אם הייתי רוצה, גם הציעו לי, אבל החלטתי שלא. אמרתי לעצמי: אני אותה לא עוזבת. אני נשארת ומטפלת בה מההתחלה ועד הסוף. לקחתי את זה כאתגר - רציתי להוכיח לעצמי שאני חזקה יותר מהכאב, שאני לא נשברת"
ואז, חמישה חודשים אחרי אותה שבת ארורה, במהלך משמרת לילה, נקראה גלית לחדר הלידה ופגשה שם יולדת בדואית ששם משפחתה הנייה. לאחר בירור קצר, היא הבינה שמדובר בלא אחרת מאשר אחייניתו של איסמאעיל הנייה, מראשי החמאס ומאדריכלי טבח 7 באוקטובר, שבו נאנסו, נחטפו, נרצחו ונפלו אלפי ישראלים, ביניהם כאמור גם בנה.
"נהיה לי שחור בעיניים", היא מתארת. "יצאתי מהחדר, נשמתי וחשבתי לעצמי: האם אני, שאיבדתי את הבן שלי בטבח 7 באוקטובר, מסוגלת ליילד את אחייניתו של איסמאעיל הנייה?
"באותו רגע קיבלתי את שוק חיי", היא ממשיכה. "נשמתי שוב, והזכרתי לעצמי: זה המקום שלי, זאת העבודה שלי, זה הבית השני שלי. באתי לעבוד, ולא משנה מי נמצאת בחדר - אני אעשה את שלי בדרך הכי טובה.
"היא עצמה לא אשמה ולא עשתה דבר, אבל רק לראות את שם המשפחה הזה מולי במשך כמה שעות – זה הרגיש כמו לטפל באויב שהגיע אליי הביתה. גם ב-7 באוקטובר האויב היה אצלי בבית, ואיתי יצא להילחם בו ולא חזר".
לא היה רגע שבו הרגשת שאת לא מסוגלת יותר להמשיך?
"בעיקר הרגשתי שמישהו מעמיד אותי במבחן. למיילדות אין 'שבועת מיילדת' כמו שיש לרופאים, יכולתי להתחלף אם הייתי רוצה, גם הציעו לי, אבל החלטתי שלא. אמרתי לעצמי: אני אותה לא עוזבת. אני נשארת ומטפלת בה מההתחלה ועד הסוף. לקחתי את זה כאתגר - רציתי להוכיח לעצמי שאני חזקה יותר מהכאב, שאני לא נשברת".
ואז, במהלך הלידה, קרה משהו שלא ציפתה לו. "הרגשתי שאיתי נמצא איתי בחדר ומחזק אותי", היא משתפת, "כאילו הוא אומר לי: 'אמא, קדימה. אני איתך. אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו ננצח אותם, ולא ניתן להם לקחת מאיתנו את האנושיות ואת אהבת האדם'".
כשנולדה התינוקת, גלית חשה בתוכה הקלה מסוימת. "שמחתי שזו בת", היא אומרת. "מה לעשות. בן זה בן, והסיכוי שיגדל להיות מחבל קיים. זה אולי נשמע קשה, אבל זאת האמת. לכן, כשהבנתי שמדובר בתינוקת - נרגעתי קצת".
מה היית רוצה שהיולדת תזכור מהלילה ההוא?
"הכי חשוב לי שהיא תזכור איך טיפלתי בה", היא עונה מיד. "איך הייתי שם בשבילה, במסירות מלאה. אולי באותו רגע נולד משהו גדול יותר - ניצחון קטן של חיים על מוות".
