בתחילת השבוע, העבירה ישראל באמצעות משרד הבריאות תרופות וציוד רפואי לדרום סוריה. מדובר במחווה חריגה ודרמטית של סיוע הומניטרי בעיתוי קריטי. ההחלטה נולדה בעקבות בקשת הנהגת העדה הדרוזית בישראל, ובאישור מתואם של משרדי הבריאות והביטחון.
מעבר לחשיבותה המיידית של ההחלטה להצלת חיים של אזרחים פצועים וחולים באזור מוכה עוני ולחימה, מדובר גם בצעד בעל משמעות אסטרטגית רחבה יותר. כעת נוצרה הזדמנות נדירה להפוך את הסיוע החריג הזה לתשתית קבועה, כחלק ממדיניות רשמית של מדינת ישראל.
מסיוע חירום למדיניות קבועה
במשך שנים ארגונים ישראליים, ובפרט עמותות הומניטריות ומוסדות רפואיים, מעניקים סיוע במוקדי משבר בעולם: משלחות רפואיות לאסונות טבע, קליטת פליטים מאוקראינה, בניית מערכות מים ותברואה באפריקה. אך רבות מהיוזמות האלו פועלות כיום על בסיס אישי, התנדבותי וכחלק מפרויקט זמני. בניגוד למדינות מערביות רבות, לישראל אין כיום חוק מסגרת שיאפשר לה לפעול בתחום הסיוע ההומניטרי באופן מסודר ומוסדר.
הצעד החשוב שהובילה המדינה השבוע כלפי הקהילה הדרוזית בסוריה, מדגיש את הפוטנציאל הטמון ביכולתה לפעול במהירות, ברגישות ובאחריות נוכח מצוקה אזורית.
מיסוד מהלכים מסוג זה, באמצעות חקיקה שתקבע מסגרת ברורה וקבועה לסיוע הומניטרי בינלאומי - יוכל להציב את ישראל בשורה הראשונה של המדינות התורמות והמובילות בעולם בתחום.
חקיקה כזו תאפשר למדינה לפעול לא רק בעתות חירום, אלא גם כחלק מאסטרטגיה כוללת של מדיניות חוץ המבוססת על סולידריות וערכים הומניטריים. הסדרה כזו גם תאפשר להתמודד בצורה מערכתית יותר עם האתגרים ההומניטריים שרצועת עזה מזמנת לישראל, לצד אתגרים נוספים בזירה האזורית והבינלאומית.
להפוך למובילה אזורית
דווקא מתוך ההחלטה הברוכה לסייע לדרום סוריה, יכולה ישראל באופן פרו-אקטיבי ומוסרי להפוך למובילה אזורית ואף עולמית, בתחום הסיוע ההומניטרי. הדרך לשם עוברת בחקיקת חוק סיוע חוץ, שיגדיר מנגנון ממלכתי לסיוע הומניטרי, תוך תיאום בין משרדי הממשלה, הסדרת שיתופי פעולה עם החברה האזרחית והעברת תקציב ייעודי. זהו מהלך מקובל ברוב המדינות המפותחות, והגיע הזמן שגם ישראל תצטרף לשורת המדינות שפועלות כך באופן שקוף ועקבי.
אילת לוין קראפ, מנכ"לית SID ישראלדוגמה מובהקת היא הסיוע שישראל העניקה לאוקראינה עם פרוץ המלחמה: קליטת פליטים, הקמת בית חולים שדה והעברת ציוד רפואי. כל אלה התאפשרו הודות לנכונות מיידית של מערכת הבריאות וגופים אזרחיים, אך גם שם פעלו הגופים כמעט ללא מסגרת מדינתית מתואמת. חוק סיוע לאומי היה מאפשר להגביר את האפקטיביות של סיוע כזה ולהרחיב את היקף הפעולה.
על רקע המשבר ההומניטרי הקשה בסוריה, ועל בסיס מסורת ארוכה של מחויבות אנושית, ישראל יכולה וצריכה לעגן את העשייה המבורכת שלה בחוק. כך ניתן יהיה להבטיח שסיוע הומניטרי יינתן מתוך מדיניות עקבית ולאומית - ולעשות ממנו מקור של גאווה אזרחית והשפעה בינלאומית.
הכותבת היא מנכ"לית SID ישראל, ארגון הגג של הקהילה המקצועית הישראלית בתחומי הסיוע ההומניטרי והפיתוח הבין-לאומי.
