שמונה נבחרות ממדינות ערב עלו במונדיאל הזה על כר הדשא החשוב בעולם - מצרים, ירדן, עיראק, קטאר, ערב הסעודית, אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו. שיא של כל הזמנים. רק אנחנו נשארנו בבית, מבודדים על הדשא כמו בזירה הדיפלומטית, וזה צובט בלב הרבה מעבר לפנדלים.
בחודש האחרון הבנו שוב שהמונדיאל הוא לא רק פסטיבל הספורט הגדול בעולם: הוא גם זירה דיפלומטית, מיקרוקוסמוס של כל מה שמתרחש מחוץ לגבולות המגרש, והזדמנות של המדינות המשתתפות להטביע חותם ולקדם מעמד ואינטרסים.
כף ורדה למשל, שרבים לא שמעו את שמה קודם, מוכרת היום לכולם; מצרים הרימה את קרנה כשנבחרתה החזיקה מעמד מול ארגנטינה משריקת הפתיחה ועד הסיום.
גלריה
המונדיאל הוא מיקרוקוסמוס של כל מה שמתרחש מחוץ לגבולות המגרש. אוהדי נבחרת מצרים מניפים דגלי פלסטין במשחק מול ארגנטינה
(צילום: AP Photo/Gareth Patterson)
"זה מיתוג דיפלומטי, לא רק כדורגל", אומרת בת אל ג'רבי, מנכ"לית עמותת "ערכים בספורט", ושתינו מבינות בעצב גם את הסאבטקסט: ישראל לא מצליחה כבר שנים להעפיל למעמד הזה. ברור שאילו שיחקנו במוקדמות האסייתיות ולא האירופיות, התמונה הייתה אחרת. אבל העולם אינו תוכנית כבקשתך, וגם השנה נותרנו מחוץ לחגיגה.
"כל כך הרבה מחשבות רצות לי על זה. אני יושבת על הספה וחושבת בדיוק על הנקודה הזאת: איך מצרים, עם כל האתגרים שלה, ידעה להביא את עצמה למעמד הזה במגרש העולמי? איך מרוקו העפילה לשלבים כל כך מתקדמים? איפה אנחנו טועים? איך אנחנו עדיין לא מבינים את הכוח של הספורט בזירות הלא ספורטיביות?
"לפני שנתיים דווקא הצלחנו בכך: ישראל השתתפה במשחקים האולימפיים, חזרה עם שבע מדליות מדהימות והייתה חלק מחגיגה בינלאומית מרהיבה. אבל במקומות אחרים אנחנו לא יודעים להביא את עצמנו בספורט", מציינת ג'רבי.
בת אל ג'רבי. "חייבים לשחק את המשחק הקבוצתי - כמדינה וכחברה"
(צילום: באדיבות המצולמת)
אני משיבה לה שבעיניי ההסבר ברור: האולימפיאדה מבוססת על ספורט יחידני, והכדורגל הוא ספורט קבוצתי - ובקבוצתי אנחנו נכשלים לא רק כנבחרת, אלא גם כחברה. מפולגים, מסוכסכים, לא מצליחים לשחק קבוצתי.
ג'רבי מסכימה, ולוקחת אותנו אל הדרך שלה לשנות את הפרדיגמה: תוכנית הדגל שהעמותה בראשותה מובילה יחד עם בית הנשיא, ושמה - באופן לא מפתיע - "משחק קבוצתי".
לבנות חדר הלבשה מנצח
בחודש הבא תעמוד ג'רבי לצד נשיא המדינה ותוביל את הענקת אות הנשיא בספורט למועדונים שפעלו למען חוסן קהילתי, בדגש על קהילות שנפגעו ב-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל".
"הענקת הפרסים היא בראש ובראשונה קריאה למשחק קבוצתי בחברה הישראלית. מה שהתחיל ב'נאום השבטים' של רובי ריבלין מוצא היום ביטוי ממשי בתוכנית שלנו, שמוכיחה שאנחנו חייבים לשחק את המשחק הקבוצתי - כמדינה וכחברה, כי אין לנו דרך אחרת", מסבירה ג'רבי. "ולספורט יש כאן תפקיד מהותי: קודם כל כמנוע לשינוי ולשיקום של הסוגיות הכואבות בחברה, וגם כתיקון של הסיפור הפנימי, הדמוגרפי והגאופוליטי.
"המנוע שלי הוא להשתמש בליבת הערכים של הספורט כדי להקנות אותם לחברה כולה. בז'רגון הספורטיבי קוראים לזה 'לבנות חדר הלבשה מנצח' - וזה מה שאנחנו עדיין לא מצליחים לעשות, לא במגרש ולא כחברה".
הנשיא הרצוג ורעייתו מיכל עם ג'רבי בטקס פתיחת שנה במרכזי הטניס בקריית שמונה
(צילום: באדיבות עמותת "ערכים בספורט")
אז אקח אותך לתחום שבו דווקא כן למדנו לשחק קבוצתי - הייטק.
"עולם ההייטק הוא תוצר של הסיפור הצבאי שלנו. במשך 15 שנים שירתי כקצינת כושר קרבי בצה"ל, ושם ראיתי איך הזיקוק של הלכידות - הסיירת, היחידה, הצוות, הטירונות - בנה ועיצב אותנו לעומק כחברה. מי שבונים את ה'אקו-סיסטם' של ההייטק הישראלי, הם יוצאי היחידות המובחרות והמיוחדות - גולני, גבעתי, קורס טייס - שעבודת הצוות שלהם היא תנאי להצלחת המשימה".
ואכן, מחקרים רבים מצאו שהדרך להישגים פורמליים עוברת דווקא דרך היחסים הבלתי פורמליים. כך זה גם בצבא הישראלי, מדגישה ג'רבי: הקשרים האישיים בתוך הצוותים, היחידות והטייסות - הלכידות, הזהות והשייכות - הם שמביאים את ההישגים המבצעיים הגדולים.
"אותו עיקרון פועל גם במועדוני ספורט", היא אומרת, "יותר מכל מסגרת פורמלית אחרת, הם יודעים להישען על הקשרים האישיים בין כל חלקי המועדון כדי להביא הישגים.
"וזו גם התשובה לשאלה מדוע צריך להכניס ילדות וילדים למרחב ספורטיבי קבוצתי - כדי להיות חלק ממשהו גדול ממני שבונה את הערך העצמי שלי ואת תחושת המסוגלות, והופך אותי לחלק מקהילה. כל אלה הם מדדים של חוסן".
היא מביאה לשיחה את אחת המילים השגורות ביותר בפינו בשלוש השנים הללו, וזו מעבירה אותנו באחת אל 7 באוקטובר. כבת אופקים וכמי שגדלה עם ילדי קיבוצי העוטף - ומשפחתה עדיין מתגוררת שם - יש לג'רבי נגיעה אישית ועמוקה בטרגדיה הלאומית.
אחיה ומשפחתו היו נצורים שעות ארוכות בממ"ד ביתם בקיבוץ חולית עד שפונו, ואחותה הסתגרה עם ילדיה באופקים. מתוך החרדה המשפחתית והמפגש הקרוב עם קהילות שנשברו ונדרשו לתקומה, גיבשה ג'רבי את תפיסתה: ספורט הוא כלי לשיקום, לחוסן ולחזרה לחיים.
איפה 7 באוקטובר תופס אותך?
"אבי ילדיי הוא מסוקאי בחיל האוויר. ב-7 באוקטובר הוא יצא מיד לפעילויות הכי מורכבות, שכללו את פינוי הגופות והפצועים בעוטף ונמשכו גם מעבר לקווי האויב. מאותו בוקר הוא לא נכח בבית תקופה ארוכה, ואני נשארתי להחזיק את המשפחה - עם ילד שצריך להתגייס לסיירת בדצמבר.
"כל היום ההוא צרוב בנו: מאות ההודעות בקבוצות הוואטסאפ, 48 בני אופקים שנרצחו, אחותי ששולחת תמונות מטלטלות מהבית שבו הייתה נצורה עם ילדיה עד לבוקר שלמחרת. הכול מתערבב לנו - האנשים, השמות, היישובים".
"בספורט יש כסף. הרבה כסף. וליגות העל יעשו הכול כדי לשוב לפעילות הכי מהר שאפשר; יחזירו לארץ את השחקנים הזרים שיצאו מכאן בתחילת המלחמה, וינסו לשדר נורמליזציה. היה מדהים לראות איך ליגות העל בכדורגל ובכדורסל חזרו הרבה לפני שהמדינה חזרה"
היא עוצרת לרגע לנשום. ומהנקודה הזאת בדיוק מתחיל הסיפור השני שלה: כמנכ"לית "ערכים בספורט", כבר באותו בוקר נורא היה לה בידיים כלי הישרדות. "כשירדתי לאילת לבקר את אחי ומשפחתו, ישבנו בלובי המלון ושמענו סיפורים מצמררים על ילדים ומבוגרים שנחלצו בכוחות עצמם ממוות בטוח.
"סיפור רודף סיפור, ואני מתחילה להבין מה הלך שם בקיבוצים ומרימה טלפון למיכל הרצוג, רעיית הנשיא, שביחד איתנו מובילה את התוכנית לחיזוק החוסן החברתי באמצעות הספורט", היא משחזרת. "אמרתי לה שצריך להפנות את כל הקשב לעוטף, ולהביא את הכלים ממועדוני הספורט למלונות המפונים.
"כך למעשה נבנתה היוזמה לשעת החירום - קודם באילת ובמלונות נוספים שקלטו את תושבי העוטף, ובהמשך, כשהחל פינוי הצפון, הגענו גם למפונים שם".
"ליגות העל חזרו לפני המדינה"
בימים ההם, כשמערכת החינוך קפאה, הפעילות במתנ"סים נעצרה וכל המסגרות החברתיות עברו להדממה, הבינה ג'רבי שתחום אחד יחזור מהר מאוד למגרש - הספורט.
"היה לי ברור שהספורט יודע לחזור מהר, כי הוא מנוע צמיחה כלכלי. בספורט יש כסף, הרבה כסף, וליגות העל יעשו הכול כדי לשוב לפעילות הכי מהר שאפשר; יחזירו לארץ את השחקנים הזרים שיצאו מכאן בתחילת המלחמה, וינסו לשדר נורמליזציה. היה מדהים לראות איך ליגות העל בכדורגל ובכדורסל חזרו הרבה לפני שהמדינה חזרה.
"במקום שבו ספורט, חינוך וערכים נפגשים - קורים קסמים". פעילות לילדי העוטף המפונים באילת
(צילום: דורון ברטי )
"ומתוך המודל הזה הבנו שצריך לבדוק איך מחזירים גם את מועדוני הילדים והנוער, ומפעילים אותם במלונות המפונים".
וכך זה נראה בשטח: אילת, ינואר 2024, עשרות אלפי מפונים ממלאים את העיר. בהיכל הספורט המקומי, הפועל אילת עולה לשחק מול הפועל באר שבע עם שחקני בית בלבד, והיציעים מלאים בילדים, בני נוער ומבוגרים. גם במלונות יושבים המפונים מול מסכי הטלוויזיה.
"היה מדהים לראות את ההתגייסות של העיר כולה לצד המנהיגות של המפונים עצמם", ג'רבי מתארת. "מחלקת הילדים והנוער של מכבי אילת אימצה את ילדי העוטף, ובמקביל קמו בשטח, ביוזמה משותפת של מפונים ותושבים, קבוצות ומועדונים חדשים שהכניסו את הילדים לפעילות כבר בחודשים הראשונים של המלחמה".
ואחרי שראתה מקרוב מה הספורט מסוגל לתת דווקא במקום שבו הפגיעוּת משתקת, הבינה ג'רבי שצריך להפוך את יוזמת החירום לתוכנית סדורה.
בת אל ג'רבי (ראשונה מימין) עם נבחרת כדורשת של "מאמאנט" מקיבוץ כפר עזה
(צילום: באדיבות "מאמאנט")
על מי נשענתם בשטח?
"העוגנים הראשונים, שהפכו למחוללי חוסן קהילתיים, היו מנהלי מחלקות הילדים והנוער מיישובי העוטף, שפונו בעצמם לאילת. הם והמאמנים החזיקו את הילדים וההורים באזורי הפינוי, וגם אחרי החזרה הביתה הספורט המשיך לשמש אותם בתהליך השיקום".
מהלך דומה נעשה גם בצפון, ביישובים שתושביהם לא פונו ונותרו ימים ארוכים תחת אש. "שם הספורט שמר על נורמליות בתוך חוסר נורמליות. מנהלי המחלקות, המאמנים והמאמנות בערים כמו נהריה, שלומי ועכו למדו תוך כדי תנועה איך מחזיקים מערך של אלפי ילדים בלי לתת לו לקרוס".
איך?
"באמצעות הכוח של הקבוצה - הלכידות, ההשתייכות, הזהות וההזדהות עם משהו שגדול מאיתנו. בימי מלחמה זה חזק פי כמה מבימי שגרה, ומועדוני הספורט הם ששמרו על השפיות של הקהילה, של ההורים והילדים. רתמנו מהר מאוד גם מועדוני ספורט מובילים, והחלטנו מי מלווה מפונים, מי משפחות חטופים ומי שורדי שבי", היא נזכרת.
מיזם "מחליפים מילה" של עמותת "ערכים בספורט" בטקס בבית הנשיא
(צילום: באדיבות עמותת "ערכים בספורט")
על הפעילות הזאת קיבלו היא ואנשיה את אות המרכז הישראלי להתנדבות ואת אות התרומה לחוסן מידי מרים אדלסון. או כמו שג'רבי אוהבת לומר: "במקום שבו ספורט, חינוך וערכים נפגשים - קורים קסמים"
"אני רצה למרחקים ארוכים"
ג'רבי, בת 48, היא אמא לארבעה ילדים. עד גיל 16 גדלה באופקים ומשם עברה לבאר שבע, והספורט מלווה אותה מילדות. הוא, לדבריה, שעזר לה להאמין בעצמה, להתמיד, להתמודד ולהנהיג.
בתפר שבין המגרש לקהילה. ג'רבי בכנס מנהלי ספורט ברשויות
(צילום: באדיבות עמותת "ערכים בספורט")
"את דרכי הספורטיבית התחלתי במרכז הטניס והחינוך באופקים, ובהמשך המורה שלי לחינוך גופני, יהודית סמדג'ה (אחותו של המדליסט האולימפי אורן סמדג'ה- א"ע), זיהתה את היכולות שלי כרצה למרחקים ארוכים.
"במובן מסוים, זה גם סיפור החיים שלי - אני רצה למרחקים ארוכים. בשנים האחרונות אני עוסקת גם בספורט סיבולת, השתתפתי בטריאתלון וב'איש הברזל', ובשנה האחרונה השלמתי את מרתון ולנסיה", היא מגלה.
לאורך כל הקריירה פעלה ג'רבי בתפר שבין המגרש לקהילה: היא שירתה כקצינת כושר קרבי בצה"ל - מהנשים הראשונות בתפקידי מפתח בחטיבות הקרביות - בגולני, בגבעתי, בבית הספר לטיסה ובחיל האוויר, שם הגיעה לתפקיד ראש תחום האימון הגופני.
את הצבא עזבה אחרי אירוע לבבי מטלטל שעברה בעקבות אתגר "איש הברזל" - ובנתה את עצמה מחדש: ניהלה את מחלקת הספורט בעיריית באר שבע ואת חטיבת הספורט והקהילה בעיריית ראשון לציון, ובחמש השנים האחרונות היא מכהנת כמנכ"לית עמותת "ערכים בספורט", שבמסגרתה היא מובילה יוזמות ארציות בשיתוף בית הנשיא, משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, התאחדויות ומועדונים.
"אני ילדה ממשפחה מרוקאית בפריפריה, גדלתי עם קידוש בכל ערב שישי ומשחק של הפועל באר שבע בשבת - וכל אלה מעולם לא סתרו זה את זה. אפשר להיות גם מסורתיים וגם ליברליים, גם לגדול בפריפריה וגם לחלום בגדול"
ואם כל זה לא מספיק - בימים אלה היא מתחילה לימודי דוקטורט באוניברסיטת אריאל, על הקשר שבין ספורט, אוהדים וחברה. "גדלתי בבית שבו הספורט והעשייה הציבורית היו דרך חיים. אני אוהדת הפועל באר שבע מאז שאני זוכרת את עצמי - סבא שלי היה ממקימי המועדון ואבי כיהן כיו"ר שלו.
"לצד זאת, הוריי היו אנשי עשייה חברתית שהתנדבו ופעלו למען הקהילה, ומהם ספגתי את תחושת השליחות והרצון להשפיע. אבא שלי היה יו"ר מפ"ם באופקים ובהמשך יו"ר מפלגת מרצ בבאר שבע, בהתנדבות, בתחילת שנות ה-90. זה חלק מהסיפור שלי, ואני חושבת שהוא מספר משהו רחב יותר".
איזה סיפור רחב יותר?
"של ילדה מהפריפריה, במשפחה מרוקאית, עם קידוש בכל ערב שישי, משחק של הפועל באר שבע בשבת, תנועת נוער ובית שהאמין בצדק חברתי, בשוויון ובעשייה ציבורית. מבחינתי, כל אלה מעולם לא סתרו זה את זה - הם התקיימו יחד.
"ואולי דווקא שם נבנתה תפיסת העולם שלי: לא לקטלג אנשים ולא למהר לשפוט אותם לפי תוויות. אפשר להיות גם מסורתיים וגם ליברליים, גם לאהוב ספורט וגם להאמין בחברה צודקת, גם לגדול בפריפריה וגם לחלום בגדול.
"דווקא בתקופה כל כך מקוטבת ומשוסעת, יש בזה מסר ששווה להשמיע - ובבסיסו האמונה שספורט הוא הרבה יותר מהישג או ניצחון. הוא מרחב שמייצר שייכות, בונה מנהיגות ומעניק לכל ילד וילדה הזדמנות אמיתית לממש את הפוטנציאל שלהם".
תכננו לדבר על ספורט, ואנחנו מנהלות שיחה על ערכים, חברה ואופק.
"השילוב הזה הוא בדיוק אני: את ההערכה לספורט התחרותי קיבלתי ממועדון הטניס באופקים, שבנה את הזהות שלי ואת היכולת לחלום, ואת החיידק החברתי - מבית אמא ואבא. החיבור בין השניים הוא שמאפשר להציב סטנדרט ערכי, חברתי וחינוכי בספורט הישראלי, ולרתום אותו לאחריות חברתית".
מה הערך החסר בספורט הישראלי, ואיך מטמיעים אותו מגיל צעיר?
"מעטים ממועדוני הספורט בישראל חרתו על דגלם מצוינות ארגונית - כזאת שמצהירה: 'אלה הערכים שלנו, ואותם אנחנו רוצים לממש'. במועדונים באירופה זה אחד הדברים המרכזיים: הערכים מספרים סיפור של קהילה, הקהילה בונה שייכות וזהות, ומתוכן מתגבש חוסן. אצלנו זה כמעט לא קיים.
"חבל שלא מבינים כאן ששייכות מעלה גם את הערך העצמי וגם את הערך המסחרי והכלכלי. באירופה מבינים את הקשר בין משמעות חברתית לעוצמה כלכלית, ורואים בו חלק בלתי נפרד מליבת הארגון".
אבל דווקא בישראל הקהילתיות היא החלק החזק שלנו.
"לא בספורט", היא פוסקת. "כאן אנחנו עדיין בתוליים, ועוד לא סיגלנו תפיסות ניהול מתקדמות שרואות בסיפור החברתי-קהילתי מנוע צמיחה כלכלי".
ומה יש לך להגיד לשר הספורט, מיקי זוהר?
"לא גדלתי בבית המדרש של מיקי זוהר, והוא יודע את זה היטב. ויחד עם זאת, אני חושבת שבמשמרת שלו, ומול האתגרים שהמלחמה הציבה גם לספורט הישראלי - הוא עושה עבודה טובה".
את יכולה לפרט, למי שאינו בקיא?
"כדי לנהל את הספורט במלחמה הזאת היה צריך לייצר חיבורים, לפצח את הקשיים ולהחזיר לפעולה את הליגות, את המשחקים ואת ההשתתפות במסגרות האירופיות. היה פה הרבה על הכף.
"פרויקטים כמו העמותה שלנו, אפשר היה בקלות לעצור ולהגיד 'זה לא בסדר העדיפויות עכשיו'. אבל השר היה קשוב לקבוצות ולמועדונים, ראה את הצרכים בשטח, והחזיר את הפעילות גם במועדוני הילדים והנוער. הוא והצוות המקצועי שלו ידעו להעביר לשם את הכספים הנדרשים".
שר התרבות והספורט מיקי זוהר. "אני לא מבית המדרש שלו, אבל אנחנו מכבדים זה את זו"
(רועי כפיר)
קשה ליישב את עדות האופי הזו עם העובדה שזמן קצר לפני הריאיון עם ג'רבי שחרר אדון "כוח-כסף-כבוד" סרטון תעמולה מושקע, שמשחיר את תעשיית הקולנוע הישראלית - תעשייה שהביאה הישגים בינלאומיים רבים, ובשנים האחרונות נמחצת ונחנקת בין היעדר תקציבים מכוון לגלגלי החרם הבינלאומי, שניהם תולדה של מדיניות הממשלה שזוהר וחבריו מובילים.
כשאני אומרת לג'רבי שאנשי הקולנוע והתרבות ממש אינם שותפים לדעות האוהדות שהיא משמיעה על השר, היא כלל לא מתכוונת להיגרר למגרש שלי, וממשיכה להחזיק בעמדתה: "בכל מה שקשור בתחום הספורט, המשרד עשה עבודה מקצועית.
"בכלל, משרד הספורט של היום הוא מהחזקים והטובים שהכרתי לאורך השנים. זוהר ניקה את הפוליטיזציה שהייתה בו בעבר, הביא אנשים טובים לדרג המקצועי שעובדים בשיתוף פעולה מצוין ביניהם, והמשרד עבר תהליך מתבקש מאוד של ארגון מחדש. אני אומרת את זה שוב - אני לא מבית המדרש שלו, אבל אנחנו מכבדים זה את זו, בחיוך ובהערכה גדולה".
את המנכ"לית הראשונה של "ערכים בספורט". איך מכניסים יותר נשים לעמדות ניהול בענף?
"מילאתי לאורך השנים תפקידים בכירים בתחומי הספורט, גם בצבא וגם בחברה האזרחית, והיום הרבה יותר קל להשתלב כאישה - גם בתחום שנתפס גברי כמו ספורט. משרד התרבות והספורט מחפש היום איך לשלב נשים, מקדם את זה כאג'נדה, וכבר לא מדברים על העדפה מתקנת אלא על תפיסה ערכית וארגונית.
"הרווחנו את המצב הזה בזכות ולא בחסד. יש נשים מעולות בספורט - שחקניות, מאמנות, שופטות בליגות העל. אנחנו 'על המגרש', תרתי משמע. ראש מינהל הספורט במשרד, מורן מסיקה-אידלמן, שאחראית על הדרג המקצועי הבכיר, צמחה במחלקת הספורט בבאר שבע; מנכ"לית מרכז הפועל, כנרת צדף, גם היא אישה; ויש לצדנו עוד נשים מדהימות".
