השבוע הופיעו בפני הוועדה לביטחון לאומי בכנסת נציגים של "יזהר" - תוכנית הדגל למזעור נזקים בקרב צרכני סמים בישראל. התוכנית, שמופעלת על ידי האגודה לבריאות הציבור, מסייעת לאוכלוסיות הקצה: אנשים שחלקם חיים ברחוב, צורכים סמים, מתמודדים עם אתגרי הישרדות יומיומיים ומחפשים רגע של חמלה – שיחה, כוס תה חם, כריך, וכן – גם מזרק סטרילי.
עתה, בעקבות קיצוץ בתקציב הממשלתי, ניצבת תחנת תל אביב של התוכנית – הגדולה והפעילה מבין תחנותיה – בפני סכנת סגירה. מאות אנשים שאין להם לאן לפנות עלולים למצוא עצמם בתוך ימים ללא מענה, ללא מקום שבו רואים אותם ומושיטים להם יד.
רק השנה טיפלה התחנה בכ־550 מטופלים, ביצעה 200 סיורי רחוב, ותיעדה למעלה מ־16,000 (!) מפגשי שטח. עובדיה פגשו את המקרים הקשים ביותר בחברה שלנו, חילקו מזרקים סטריליים למניעת הדבקה, קונדומים להגנה, ובעיקר – העניקו יחס אנושי, לא שיפוטי.
לפני שנפנה את המבט ונאמר "יש היום בעיות גדולות יותר", חשוב לעצור, להבין מה נעשה שם, ולמי זה נוגע.
ראשית – זה נוגע לכולנו.
תוכניות לחלוקת מזרקים סטריליים הוכחו כבר משנות ה־80 בעולם כצעד מרכזי בבריאות הציבור. הן אינן מעודדות שימוש, אלא מצילות חיים ומונעות מגיפות של HIV וצהבת נגיפית. כל מזרק סטרילי שנמסר מציל חיים ומונע אשפוזים יקרים, טיפולים תרופתיים ממושכים והדבקות חדשות.
כל מזרק סטרילי שמחלקים שם, כל כוס תה חם, כל מבט שמזכיר למישהו שהוא עדיין בן אדם – אינם רק מעשה חסד. הם הצהרה על מי אנחנו, ועל איזה עם אנחנו רוצים, גם אחרי המלחמה הזו.
הדבקה בנגיפים אלה אינה נעצרת ברחוב: חלק מהאנשים הפוקדים את מרכזי "יזהר" עוסקים גם בתעשיית המין, לעיתים כדי לממן את השימוש בסם, וכך נוצר מעגל הדבקה רחב בהרבה – מלקוחותיהם לבני זוגם, לקהילה. מגיפה איננה מבחינה בין “הם” ל“אנחנו”. ולכן, מעבר לחובה המוסרית, זהו אינטרס לאומי של בריאות הציבור.
אבל מעבר להיגיון הבריאותי והכלכלי, יש כאן גם היגיון אנושי. כל מפגש כזה הוא הזדמנות נדירה לשינוי. אישה שמגיעה לקבל מזרק יכולה באותו רגע לבקש לפנות לגמילה. זה קורה. שם, באותו רגע נדיר, נחסכת לא רק מחלה – אלא חיים שלמים נולדים מחדש.
ומעל הכול – יש כאן שאלה של אנושות. מי שמגיע ל"יזהר" הם בני אדם שהחברה כבר חדלה לראות. אנשים שגדלו במצוקה, חוו אלימות, טראומה, חולי ואובדן. איש מהם לא חלם להיות שם. אף ילד לא מבקש להיות תלוי בסם, רעב ללחם, מודה על כוס תה חם באמצע לילה חורפי. ובכל זאת, הם כאן – ואנחנו נבחנים באופן שבו אנו מתייחסים אליהם.
באתר הפרויקט נכתב כי "מרכזי יזהר מהווים מרחב בטוח ומכבד, שבו מקבלים את האדם כפי שהוא, באופן אנונימי, ללא שיפוטיות וללא כפייה." בביקוריי שם ראיתי עד כמה זה אמיתי. מדובר באנשים השקופים ביותר – ודווקא שם הם פוגשים לראשונה מבט טוב, אוזן קשבת, חמלה.
רבים מהם סובלים מפוסט־טראומה קשה. חלקם חיילים לשעבר, אחרים נפגעי התעללות או חיים שלמים של דחייה וכאב, לעתים לכדי תהום של סבל שלא נרפא.
בשנתיים האחרונות, מאז פרצה המלחמה, למדנו כולנו משהו על טראומה. על מצוקה, על הצורך להקהות רגשות קשים. למדנו גם שלעתים כשנשמט הביטחון, החומר – כל חומר – משמש מפלט רגעי. זו תגובה אנושית, מוכרת ומובנת, גם אם תוצאותיה לעתים נוראיות. רבים חוו אותה בשנתיים האחרונות.
פרופ' שאולי לב-רןצילום: רמי זרנגראבל יש מי שחיים כך שנים, טראומה על גבי טראומה. בלי בית ובלי מערכת שתאסוף אותם. הם לא “האחר” – הם אנחנו, בגלגול אחר, עם פחות מזל ופחות הגנה. דווקא עכשיו, כשכולנו מצולקים, חשוב לזכור שהמדד המוסרי של חברה נבחן ביחסה לחלשים ביותר שבה.
אסור שתחנת הדגל של פרויקט "יזהר" בתל אביב תיסגר. כל מזרק סטרילי שמחלקים שם, כל כוס תה חם, כל מבט שמזכיר למישהו שהוא עדיין בן אדם – אינם רק מעשה חסד. הם הצהרה על מי אנחנו, ועל איזה עם אנחנו רוצים, גם אחרי המלחמה הזו.
הכותב הוא מייסד ומנהל אקדמי, ICA – המרכז הישראלי להמתמכרויות ובריאות הנפש
