בשיתוף המרכז לחיילים בודדים לזכר מייקל לוין
מייקל לוין לא היה חייב להיות בלבנון באוגוסט 2006. החייל הבודד מפילדלפיה היה בחופשה בארצות הברית כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, אבל מיד ארז את מזוודותיו וחזר לישראל. "חברים שלי לא יהיו לבד", אמר למפקדיו כשניסו לעכב את שובו לחזית. ב-1 באוגוסט, במהלך היתקלות בכפר עיתא אל-שעב, נהרג מייקל מירי צלף והוא בן 22 בלבד.
היום, כמעט שני עשורים לאחר מותו, מורשתו של מייקל ממשיכה לחיות דרך המרכז שהוקם לזכרו - הארגון הגדול והוותיק בישראל התומך בחיילים בודדים. העמותה מלווה אלפי חיילות וחיילים בודדים מרגע קבלת צו הגיוס ועד חמש שנים לאחר השחרור, ומעניקה להם קהילה תומכת, פתרונות דיור, מועדונים וליווי מקצועי.
"בחור קטן בגודל אבל בולט באופי"
ניצן טל (38) התגייס עם מייקל בנובמבר 2004 לפלוגת ההכשרה בגדוד 890. "ערב ראשון בפלוגה, שמעתי מישהו פולט כמה קללות עסיסיות באנגלית", נזכר ניצן. "מייקל תמיד היה שם, היה קטן בגודל אבל תמיד בולט באופי, נוכח".
כשעלו לפלוגה המבצעית, ניצן ראה איך מייקל משקיע בכל משימה. "הוא רצה להיות מפקד, התנדב להכל - החל מלעלות לשמירה ועד לפעילות מבצעית. תמיד היה בורג מרכזי בפעילות שלנו".
דוד למפרט (39) מספר על הקשיים הייחודיים שמייקל התמודד איתם: "בתור חייל בודד, הוא היה צריך להתעסק בסידורים. לנו היו הורים שכיבסו והכינו אוכל. הוא היה צריך לטפל בהכל לבד - שכירות, דברים של הבית".
אוריאל משה (40) זוכר את מייקל בתור "בחור חייכן, עם קסם, שכולם אהבו אותו. נורא אהב את המדינה. זה היה משהו שנראה לי קצת לא הגיוני - חזר מחו"ל לארץ להילחם. אני זוכר ששאלתי את עצמי, 'מה גורם לאדם בן 20 לעזוב את הכל, המשפחה, להגיע לפה לשרת?' והוא אמר שהוא פשוט אוהב את ישראל".
"הוא שמע על תחילת המלחמה, קיפל הכל וחזר כדי להילחם לצד החברים שלו"
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, מייקל היה בחופשה בארה"ב. ניצן מספר כי "הוא ישר קיפל את הכל, אמר להורים שלו שהוא חייב לחזור כי יש מלחמה".
למרות שחזר, המפקדים לא ממש רצו לתת לו להיכנס ללבנון. אוריאל מסביר כי "זה לא בגלל שהוא לא היה לוחם טוב, אלא כי היה חייל בודד, לא רצו לסכן אותו אם לא חייבים. הוא נורא רצה להיכנס, הלך לדבר עם כל גורם שיכול להכניס אותו. בסוף הוא התעקש והצליח".
במהלך המלחמה, הפלוגה נכנסה לכפר עיתא אל-שעב. דוד משחזר כי "נכנסנו לשטח הבנוי, הפלוגה התפרסה, היו מחבלים שארבו לנו, סוג של גיהינום. נפתחה אלינו אש, מייקל חטף כדור. הרבה מאיתנו, כולל אותי, נפצענו. הייתה היתקלות של כמה שעות עד שהגיע מ"פ של הפלוגה השכנה וחילץ אותנו".
ניצן מסכם את אותו רגע קשה. "נתקלנו יחסית בהתחלה, בחילופי האש הוא נהרג די מהר. זו הייתה טבילת האש הראשונה המשמעותית שלנו בתור צוות. זה לא אותו סדר גודל כמו באיו"ש - זו לחימה, ואתה מבין שאי אפשר לתקן. כשהכדורים פוגעים, אי אפשר לעשות 'סוף תרגיל', ויש תוצאות".
"האירוע עדיין מרכזי אצל כולנו"
גם שנים אחרי, הזיכרון של מייקל והקרב ההוא נשאר חי בזיכרון שלהם. ניצן משתף כי "בגיל 33 נרשמנו ל'מסע שחרור', פעילות שלוקחת צוות לוחמים לעיבוד חוויות קרב מהעבר, ואתה רואה שהאירוע עדיין מרכזי אצל כולם. 13 שנה אחרי, זה היה חלק מרכזי מהשיחות".
דוד מספר על הקשר המתמשך עם משפחתו של מייקל. "אנחנו רואים אותם בכל אזכרה. אני לפעמים שומר על קשר טלפוני, סמסים. הייתה בתקופה האחרונה הזדמנות להגיע לקבר ולדבר עם חיילים וקבוצות דרך פעילות של העמותה. אתה מרגיש שאתה עושה את זה נטו בשביל מייקל. זה המינימום שאפשר לתת למייקל".
"אני אשמור עליך ואתה עליי"
היום, רבים מהחברים הקרובים של מייקל עדיין משרתים במילואים. ניצן מספר כי "אני יוצא עוד שלושה שבועות לסבב שלישי, אחרי 270 ימי מילואים מאז תחילת חרבות ברזל". אוריאל מוסיף כי "עשיתי 250 יום מאז תחילת הלחימה. ויש עוד סבב במאי, בעזה".
כשניצן ואוריאל יצאו יחד לחרבות ברזל, ניצן מספר כי "בכל הנקודות, כשאתה שוקל אם זה מסוכן, בכל זאת, יש לך ילדים ומשפחה - אמרנו אחד לשני - 'עזוב, אנחנו ביחד מאז לבנון, אני אשמור עליך ואתה עליי'".
דוד מזכיר את חלקה של העמותה במהלך המלחמה. "כשהיינו בעזה ובאיו"ש, העמותה פנתה אלינו, הביאה מעילים לחורף. אנחנו כבר ותיקים ויש לנו את כל הציוד, אבל לחיילים הבודדים הצעירים, במקום בירוקרטיה צבאית, הם עזרו לקבל דברים שהם צריכים - מגרביים ועד שעונים".
המורשת של מייקל לוין
המרכז לזכרו של מייקל לוין הוקם ב-2009, לאחר נפילתו בלבנון, והפך ב-15 השנים האחרונות לארגון הגדול והוותיק ביותר בישראל המלווה חיילים בודדים. העמותה פועלת להמשכת המורשת של מייקל לוין ז"ל, שלא יכול היה להישאר במקום מבטחים כשחבריו בסכנה. עד היום, העמותה ליוותה למעלה מ-15,000 צעירים וצעירות - מלש"בים, חיילים וחיילות בשירות פעיל ומשוחררים. בכל רגע נתון, העמותה מלווה כ-3,500 חיילים בודדים, הן עולים חדשים והן ישראלים חסרי עורף משפחתי.
המרכז מפעיל מערך תמיכה מקיף הכולל שישה בתים ברחבי הארץ, שלושה מרכזי פעילות בירושלים, תל אביב ובאר שבע, וצוות של כ-650 מתנדבים מסורים. העמותה מעניקה לחיילים קהילה תומכת, פתרונות דיור, ליווי אישי ומקצועי של עובדות סוציאליות ורכזים לאורך כל הדרך - מרגע קבלת צו הגיוס ועד חמש שנים לאחר השחרור.
כך, ממשיכה העמותה את דרכו של מייקל - ומבטיחה שחיילים בודדים בישראל, שעזבו הכל כדי להגן עלינו, לעולם לא יהיו באמת לבד.
"בסופו של יום, המורשת של מייקל היא האופן שבו בחר לחיות את חייו", דוד מסכם. "הוא היה בחור שהיה ממשיך להיות מפקד, עושה מילואים, רצה להישאר בארץ, לגדל פה את הילדים שלו. הוא ויתר על מה שהיה לו שם, כשכל אחד רוצה לטוס ולברוח, בשביל להיות פה בישראל ולתת יותר".
"להיכנס ללבנון בחרבות הברזל הרגיש קצת סגירת מעגל", מסכם אוריאל, "אבל זה לא יחזיר אותו. לא יעזור לנו ולא למשפחה שלו. אבל לפחות אנחנו יכולים לעזור לאחרים כמוהו".
בשיתוף המרכז לחיילים בודדים לזכר מייקל לוין
פורסם לראשונה: 07:00, 30.04.25
