בשיתוף עמותת ״מסע אל האופק״
בני ובנות הדור הצעיר במדינה, אלה שגדלו אל תוך אסונות לאומיים ומלחמות קשות, משלמים מחיר כבד מנשוא. מאז השבעה באוקטובר, הצעירים בגילאי העשרים כבר מזמן לא יוצאים לטיול הגדול אחרי הצבא. במקום סדנאות ויפאסנה בהודו, הם טוחנים ימי מילואים בלי הפסקה, מתמודדים עם טראומות קשות, אובדן של חברים, ובין אתגרי החיים - שמים בצד את הקריירה שלהם, את החלומות שלהם, את מה שהם באמת רוצים לעשות.
כדי לעזור להם לחזור לעצמם, להתחבר מחדש אל מי שהם, הוקמה עמותת "מסע אל האופק". העמותה, שהקים רם רוטברג - מפקד חיל הים לשעבר יחד עם אלן פרימן איש עשייה חברתית, נועדה לעזור להם לחזור לחיים שלהם. העמותה, שהוקמה בשיתוף משרד הביטחון, אחראית להעברת תוכנית ייחודית של חודשיים וחצי המעניקה כלים להתמודדות והכוונה בבחירת קריירה ולימודים. במהלך התוכנית, הם נחשפים לחברות מובילות במשק, למרצים וסדנאות שמכוונות אותם למצוא את החלום ולהגשים אותו כל זה בליווי קואצ׳ר אישי. "הם שירתו אותנו", מסביר רוטרברג, "ועכשיו תורנו לשרת אותם".
אחד מאלו שנתנו הכל למדינה בשבעה באוקטובר, הוא כאמור רס״ל במיל א׳. א׳ גדל בדלית אל כרמל, דרוזי בן 23, שמשרת ביחידת מודיעין בדרום הארץ. בשבעה באוקטובר עבר טראומה מתמשכת, כשהחליט לצאת מהמיגונית תחת אש לבונקר ולספק מידע מודיעיני כשהוא מוקף מחבלים במשך ימים ארוכים.
"אני הראשון שיצא מהמיגונית בדרך לבונקר, כי הבנתי שזו מלכודת מוות. הבנתי שאני רוצה לחיות", א׳ נזכר. "צריך לא לחשוב פעמיים. זה סיכון לצאת תחת מטחים. זה היה שדה קרב של ממש. לא דמיינתי את זה בחיים. לא חשבתי שאתהלך על החבל הדק בין החיים למוות", הוא מספר.
איך ידעת לברוח מהמיגונית?
"אינטואיציה. תפסתי את כולם ואמרתי להם - 'חבר'ה, אנחנו חייבים לצאת מפה. לא יכולים לשבת ולחכות למוות'. לא היו לנו מחסניות. זה חישוב סיכונים. האינטואיציה שלי אמרה לי שהמחבלים יגיעו לפה. וזה מה שקרה".
איך הצלחתם להתחמק מהמחבלים?
"200 מטר ממני, היו המחבלים. תוך כדי הריצה מהמיגונית שמעתי צרורות, יריות של קלצ'ניקובים. טיל נפל ממש לידי, עפתי אחורה״, נזכר א׳. "תוך כדי הריצה צעקתי לחבר׳ה - 'להמשיך לרוץ ולא להסתכל לצדדים׳. לא האמנתי שזה אמיתי אבל המשכנו לדווח מהבונקר. אני יודע מה הערך המוסף שלי בתור דובר השפה הערבית, וכמה אני יכול לספק מודיעין קריטי בזמן אמת. אני יודע שכל שנייה של מידע כזה מכריעה גורלות של אנשים״.
בין סבבי מילואים א׳ השתתף בתכנית של מסע אל האופק. ״התכנית עזרה לי לצאת מהדיכאון שהייתי בו ולקבל את האור בחזרה", מסביר א׳. "לפגוש שוב אנשים בגילי עם שמחת חיים לראות שלא הכל סביב מחבלים ומלחמה, אפשר לתכנן את החיים קדימה. זה היה מוזר לי בהתחלה, כי אני חי כל הזמן עם רעשים בראש מכל מה שקרה, מכל מה שראיתי, אבל הם הצליחו להשתיק אותם".
במהלך התכנית גילה שהתואר שרצה ללמוד קרוב יותר משחשב, ובימים אלו הוא מסיים שנה ראשונה של לימודי מערכות מידע באוניברסיטת חיפה. "התכנית נתנה לי אפשרות לתואר שלא צריך עבורו לימודי פסיכומטרי. זו פרוצדורה להצליח להתקבל ככה, אז לקבל את זה על מגש מזהב מהתכנית - זה היה מדהים", הוא מספר בהתרגשות. "אני עכשיו מסיים שנה ראשונה באוניברסיטה, אין שמח ממני שזה קרה. הצלחתי להתקדם בחיים. התוכנית עצמה חושפת אותנו למוסדות הלימודים, זה אחרת להסתכל על זה דרך מחשב ולדרוך שם בפועל".
התכנית עזרה לו גם להגשים עוד חלום. ״כשרצתי לבונקר תחת מטחים ולא ידעתי מה יהיה איתי חשבתי עליה. על האישה ההיא שעוד לא הספקתי להכיר ואני אתן לה את הנשמה שלי. בתוכנית הבנתי שלחיות על מלא בשבילי זה להקים משפחה״. שלושה חודשים אחרי סיום התכנית פגש את ארוסתו. "היא האהבה שחיכית לה בוודאות. התכנית הכינה אותי לזה, כיוונה אותי. עובדה שמיד אחר כך זה קרה".
בנוסף לכל אלו, א' התחיל לכתוב ספרים וגם לעבוד על סרט דוקומנטרי. את התנופה היצירתית הוא זוקף גם לזכות התכנית, שעזרה לו להתחבר לעצמו מחדש. חשוב לו להדגיש כמה האנשים מאחורי התכנית רוצים לדאוג לדור העתיד. "רם (רוטברג) אמר לי - 'אתה מיוחד, אני יודע שתצליח'. אלו משפטים קטנים שיכולים לעשות שינוי".
"יש מעליך עננה של אי ודאות"
גם המדריכים בתכנית "מסע אל האופק", עוברים על בשרם את הקשיים המתמשכים של המלחמה. אחד מהם הוא כאמור מקס קפלנסקי, בן 30, נשוי ואב לילדה שמשרת כרב בסרן במילואים ביחידה מובחרת מהשבעה באוקטובר. הוא גר במושב קלחים ליד נתיבות, בה גדל. "אנחנו מלווים קבוצה של בין עשרים לעשרים וחמישה חבר'ה צעירים וצעירות מעוטף עזה", הוא מספר. "אני מרגיש פער בחוסן שלהם, בתחושת המסוגלות שלהם. זה הולך ומתגבר, כי המצב מכניס הרבה היבטים של אי ודאות. הגישה ההישרדותית מושרשת בכל מי שגדל בעוטף, ובטח אחרי השבעה באוקטובר".
המפגשים הקבוצתיים מתקיימים פעמיים בשבוע, בנוסף למפגשים עם קואוצ'ר או קואוצ'רית, ופגישות עם מובילים במשק ובעולם התעסוקה. "יש גם 'יום בחיי', שבו אתה יכול להיצמד למישהו, למשל, מומחה סייבר. זה חושף אותם לכל העולמות כדי שידעו מה הם רוצים לעשות. הקבוצה הזו מאד נזנחת בחברה שלנו. הם מוצאים את עצמם אחרי השירות שלהם בלי לדעת מי הם ומה הם רוצים לעשות".
קפלנסקי יודע מניסיון אישי כמה קשה ומורכב לצאת מלחימה במילואים לחיים באזרחות, ״אתה חי מסבב לסבב. יש מעליך כל הזמן עננה של אי ודאות. זה מערער את האיזון הנפשי. גם כשאני באזרחות הלב שלי במלחמה ועם החטופים".
בתוך הכאוס של המלחמות הבלתי פוסקות, הוא הצליח לשמור על תחושת נורמליות בזכות עבודה בעמותה. "אני מאמין שהפרויקט הכרחי יותר מאי פעם", הוא מדגיש. "זה נותן לי תחושת משמעות וסיפוק, מחייב אותך לצאת מהיבט הישרדותי. עזרנו למילואימניקים מאשקלון, נתיבות והעוטף לחזור לשקט נפשי וביטחון עצמי. למשל, מישהי בת 20, שמאד תרמה למדינה אחרי השביעי באוקטובר, הגיעה אלינו חסרת ביטחון, ביישנית ושקטה. פתאום היא התחילה לדבר מול קהל. היא אמרה - 'בלי התכנית הזו, לא יודעת איך הייתי ממשיכה קדימה'".
קפלנסקי מסביר מה מחזיק אותו בתקופות האלה. ״זה להרגיש חלק מסיפור גדול יותר. כל צעיר וצעירה צריכים לראות איך הם מתחברים למדינת ישראל, עם ישראל והשינוי הענק שאנחנו רוצים שיקרה פה. אנחנו לא עושים את הפרויקט הזה רק כדי שאנשים יהיו קרייריסטים ויעשו את המיליונים. אנחנו רוצים לבנות חברה חזקה עם צעירים חזקים שגם יצליחו ויגשימו את עצמם ברמה האישית וגם יתרמו למדינת ישראל".
בשיתוף עמותת ״מסע אל האופק״
