כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל", מצאתי את עצמי מול דף ריק. הידיים רעדו, המחשבות התרוצצו, והחרדה שיתקה אותי. חוויתי תחושת בדידות ולחץ שהקשו עליי לתפקד ביום יום. באותו רגע לא ידעתי שהדף הריק הזה יהפוך למפלט שלי, ובהמשך - למפלט של רבים אחרים.
מילדות הייתי ילד סקרן ושאפתן. כתלמיד י"ב בבית הספר התיכון הדרוזי למדעים ומנהיגות "דרכא" בירכא, אני מצטיין בפיזיקה ומדעי המחשב. אבל תמיד הרגשתי שהייעוד האמיתי שלי הוא ביצירת שינוי חברתי. דרך תוכנית "קו הזינוק" מבית "שותפויות רוטשילד", תכנית מנהיגות ייחודית הנמשכת כעשור, למדתי שלא צריך להיות מבוגר או בעל תפקיד רשמי כדי להשפיע - צריך רק אומץ ורצון אמיתי.
התוכנית לימדה אותי לא רק איך להפוך חלומות למציאות, אלא גם איך להוביל קבוצה ולרתום אנשים למטרות חברתיות חשובות. הפכתי לחלק מקבוצה של צעירים בעלי מוטיבציה ורצון עמוק לשנות את המציאות, ליזום ולשבור מחסומים חברתיים.
מהחרדה האישית נולד מיזם חברתי
הימים הראשונים של המלחמה היו קשים. בכל פעם שהרגשתי שהחרדה משתלטת עליי, התיישבתי לכתוב. שפכתי את כל הפחדים והמחשבות על הנייר. לאט לאט הרגשתי איך הכתיבה מרפאה אותי. כששיתפתי חברים בתחושות שלי, גיליתי שאני לא לבד ורבים מהם התמודדו עם אותם חרדות ולחצים - מהמלחמה, מהלימודים, מהעתיד.
אחד האתגרים הגדולים ביותר של בני נוער, הוא מציאת מרחב בטוח לביטוי אישי. לא כולם מרגישים בנוח לשתף את רגשותיהם עם אחרים, והכתיבה מעניקה להם אלטרנטיבה - דרך לשחרר פחדים, כעסים וחרדות, בלי לחשוש משיפוטיות או ביקורת
כך נולד המיזם "תרפיה בכתיבה" - קבוצה שמלמדת בני נוער להשתמש בכתיבה ככלי טיפולי. אני זוכר את המפגש הראשון כאילו הוא היה אתמול: ישבנו במעגל, קבוצה קטנה של תלמידים, כל אחד עם מחברת ביד. ההתרגשות והפחד היו מוחשיים. אבל כשהתחלנו לכתוב, משהו השתחרר. ראיתי איך המילים על הדף הופכות למקלט, איך הפחד מתחלף בתקווה.
עם הזמן הצטרפו אלינו מומחים מתחום הפסיכולוגיה והחינוך, שעזרו לנו להעמיק את התועלת של הכתיבה. גיליתי שאחד האתגרים הגדולים ביותר של בני נוער הוא מציאת מרחב בטוח לביטוי אישי. לא כולם מרגישים בנוח לשתף את רגשותיהם עם אחרים, והכתיבה מעניקה להם אלטרנטיבה - דרך לשחרר פחדים, כעסים וחרדות, בלי לחשוש משיפוטיות או ביקורת.
יזמות חברתית כדרך חיים
"תרפיה בכתיבה" היא לא המיזם החברתי הראשון שלי. קדם לה "איך אתה סבא" - מיזם שמחבר בין בני נוער לקשישים, דרך שיחות ופעילויות משותפות, במטרה להפיג את בדידותם של הקשישים ולהעניק להם רגעים של שמחה וחום אנושי. דרך שני המיזמים האלה, למדתי שיזמות חברתית היא לא רק דרך להתמודד עם אתגרים אישיים - היא יכולה להפוך לדרך חיים.
היום, כשאני רואה את הקהילה שנוצרה סביב "תרפיה בכתיבה", אני מבין שזו רק ההתחלה. אני עובד על הפיכת המיזם לתוכנית רחבה יותר, שתוכל להשתלב במערכת החינוך ולהגיע לבתי ספר נוספים. החלום שלי הוא שכל תלמיד יוכל לחוות את כוחה המרפא של הכתיבה. אבל מעבר לזה, אני מקווה שכל תלמיד יבין שגם הוא יכול ליזום, להוביל ולשנות.
כשאני מסתכל לאחור על אותו דף ריק שעמד מולי בתחילת המלחמה, אני מבין שלפעמים דווקא ברגעים הקשים ביותר אנחנו מגלים את הכוח שלנו. ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים היום - את היכולת להפוך את הכאב האישי שלנו למשהו שיכול לעזור לאחרים.
אם גם אתם מרגישים לבד מול דף ריק - אתם מוזמנים להצטרף למסע שלנו. לפעמים, המילים הכי פשוטות יכולות ליצור את השינוי הכי גדול.
הצעד הראשון לכתיבה
תלמידים רבים שפגשתי סיפרו שהיו רוצים להתחיל לכתוב, אבל לא ידעו איך. הנה כמה טיפים שעזרו לי ולאחרים להתחיל:
• כתיבה חופשית. אל תחשבו יותר מדי. פשוט התחילו לכתוב כל מה שעולה בראש, בלי לדאוג לניסוח מושלם או לטעויות כתיב.
• זמן קבוע. הקדישו זמן מוגדר במהלך היום לכתיבה, גם אם זה רק עשר דקות. הרגל קבוע יהפוך את הכתיבה לטבעית יותר.
• מחברת מיוחדת. השתמשו במחברת שמיועדת רק לכתיבה האישית שלכם. כך תרגישו חופשיים יותר לכתוב בלי חשש או פחד משיפוט.
• גיוון בסגנון. התנסו בסוגים שונים של כתיבה. זה יכול להיות יומן אישי, שירים, סיפורים קצרים או אפילו מכתבים שלא נשלחים. כל דרך ביטוי היא לגיטימית.
• בחירה בשיתוף. אתם לא חייבים לשתף אף אחד במה שאתם כותבים. עם זאת, אם תרגישו בנוח, שיתוף יכול להיות צעד משחרר ומחבר לאחרים.
• קריאה כהשראה. קראו כתיבה של אחרים - ספרים, שירים, מאמרים. זה יכול לעזור לכם למצוא את הקול האישי שלכם.
• סבלנות. כמו כל דבר חדש, גם כתיבה דורשת זמן ותרגול. היו סבלניים עם עצמכם והתמקדו בתהליך, לא בתוצאה.
והנה גם טקסט שכתבתי אי שם, בחודשים הראשונים למלחמה:
תנשום. לאט. עוד פעם.
אני יודע, זה הרבה. הפחד על המשפחה, הדאגה לעתיד, כל הרעש מסביב – זה מרגיש שאין לי אוויר לפעמים. אבל אני מזכיר לעצמי: הייתי במקומות קשים, והצלחתי לצאת מהם. זו לא הפעם הראשונה שאני מתמודד עם קושי, וגם לא הפעם האחרונה.
תסתכל אחורה, עמיר. תראה כמה כבר עברת.
אני נזכר ברגעים ההם, כשהייתי בטוח שהלחץ יכריע אותי. כשהרגשתי שכל מה שבניתי מתערער. אבל הנה אני פה, עומד. לא מושלם, לא בלי צלקות, אבל חזק יותר. גם הפעם אצליח.
ואם אני לא מצליח?
אז אני לומד. מרים את עצמי, צעד אחרי צעד. לא הכול חייב לקרות מיד. אין כישלון – יש מסע.
אז מה עכשיו?
עכשיו אני כותב. נותן למילים להוציא החוצה את מה שיושב עליי. אני לוקח דף ורושם הכול - הפחדים, הדאגות, אבל גם את החלומות שלי. אני קובע לעצמי מטרה אחת קטנה להיום. לא בשביל אף אחד - בשבילי.
אני מסתכל במראה. רואה את עצמי. מחייך קצת, אולי בפעם הראשונה היום.
אתה תעבור את זה. לא לבד - עם עצמך, עם מי שאוהב אותך. אתה חזק יותר ממה שאתה חושב.
להשתתפות במיזם - מוזמנים להיכנס לעמוד האינסטגרם של עמיר
