שנתיים לטבח 7 באוקטובר. אלפי משפחות נאלצות מאז להתמודד עם אובדן בלתי נתפס, געגוע עצום וטראומה שילוו אותן כל חייהן. הכאב לא פחת למרות הזמן שחלף, אבל לצידו מתקיימים מסעות אישיים שמלמדים על כוחות שצומחים גם מתוך השבר.
באותו יום ארור רותי איבדה את נכדה רועי, ליאת את בנה אורי, שירה את בנה ענר ותום את בנו עידו. כעת, הם מספרים על הדרך שלהם מאז האסון שפקד אותם - הבית שהפך עצוב, העוגה שהילד אהב, החברים שלא ידעו איך להגיב, והרגעים שבהם השמחה מתחילה לחזור.
11 צפייה בגלריה
מימין למעלה: ענר שפירא ואורי כרמי ז"ל. מימין למטה: עידו שני ורועי וייזר ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
בני המשפחות מספרים על שני צירים מקבילים: הכאב שלא מרפה, ומצד שני היכולת למצוא רגעי אור קטנים - להכין עוגה שהילד אהב, להיזכר בבדיחה שהייתה גורמת לו לחייך, או פשוט לשבת עם אחרים שמבינים. כל אלו הופכים לניצחונות קטנים במסע הארוך של ההתמודדות.
במהלך השנתיים הללו, הם מצאו נחמה גם בתוכניות ריפוי שיזם ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית (FIDF) – חלקם לקחו חלק בתוכנית של הורים בקפריסין, אחרים בתוכנית לסבים וסבתות באילת, והילדים ובני הנוער השתתפו במסע לארה"ב.
"כשמוקפים באנשים שחווים כאב דומה, פתאום מותר להוריד את המסכות", מספרת רס"ן (במיל') מיכל הרשקוביץ', מנהלת תוכניות פצועים ושכול של FIDF. "אפשר לדבר על הבן שלך בלי לחשוש, ודרך כך מגלים שהחיבוק הקולקטיבי הזה הוא כוח אדיר".
רותי, סבתו של רועי וויזר ז"ל
סמ"ר רועי וייזר מאפרת, לוחם גדוד 13 של חטיבת גולני, ניהל קרב עיקש מול מאות מחבלים במחסום ארז, והרג עשרות מהם עד תום התחמושת. נפל בעת שניסה להוביל את כוחו למקום מוגן, ונתקל במארב. בן 21 בנופלו
כל יום הוא 7 באוקטובר
"כשאני חושבת איך השנתיים האלה השפיעו עלינו כמשפחה, אני יכולה להגיד שזה לא פשוט. מצד אחד מתקדמים כי הזמן לא עוצר, אבל ההתקדמות היא לעבר עתיד שבו כל יום נשאר 7 באוקטובר.
"רועי היה אמור לחגוג יום הולדת 23 השנה, אבל הוא יישאר בן 21 לנצח. הוא חסר לנו בחיי היום-יום כמובן, וגם ברגעי השמחה - לא היה אירוע אחד שבו לא הזכרנו אותנו. הוא תמיד שם, ברוחו. אפשר לומר שהמשפחה כולה התאחדה מאוד סביב הזיכרון שלו".
להנציח, לא להישבר
"אני מניחה שבכל יום יש התקדמות. ורועי נמצא איתנו, הוא עדיין חי בזיכרון ובלב, ואנחנו מנסים לעשות מה שצריך כדי להצליח להמשיך לחיות. העבודה שלנו עכשיו היא להנציח אותו, לא להישאר בתוך הבור".
הנדיבות שלא הכרתי
"אני רוצה להאמין שהייתי אישה נחמדה קודם, אבל מאז שרועי נפל אני מצליחה לזהות טוב יותר את הנדיבות של הסביבה. פתאום אני מגלה כמה אנשים במדינה נדיבים, רוצים לתת ולעזור. ידעתי את זה גם קודם, אבל לא באותה עוצמה עד שחוויתי את הנדיבות הזו על בשרי. מרגש אותי שיש אנשים עם כוונות כל כך טובות, שמנסים להיות חלק מהצרה שלנו. אבל לצערי זה עובד רק עם מי שעברו את זה גם.
"למשל, לפני כמה זמן חנינו את האוטו באחד מרחובות ירושלים, ומאחורינו ראינו אוטו עם מדבקה של חייל עליו. ניגשנו לקרוא מי החייל. כשחזרנו לרכב שלנו, ראינו מישהו נכנס לאוטו, נוסע לקראתנו, פותח את החלון ושואל: 'מאיזה פלוגה?'. בהתחלה לא הבנו את השאלה, ואז הוא אמר שלהם היה חייל בגדוד 51. אז הבנו, וענינו שהחייל שלנו היה בגדוד 13".
רותי וייזר: "לעומת הורי הנופלים והנופלות, שעוברים את הנורא מכל, הסבים והסבתות לעתים נשארים שקופים בתוך האובדן ולא מוצאים את המקום שלהם. זה מנחם ועוזר - להכיר סבים וסבתות אחרים במצבנו"
מקום לסבים ולסבתות
"מה שהביא אותנו להשתתף בריטריט בכפר הנופש אולגה, שיזם ארגון FIDF, זה שאף אחד לא מבין אותנו כמו מי שחווה את מה שאנחנו חווינו. למשל, השבוע יצאנו עם חברים, ניסיתי לספר משהו על רועי וראיתי שזה לא נוח להם. עם החברות שלי מקבוצת התמיכה, אני יכולה להזכיר אותו, לדבר עליו, לבכות אם אני רוצה, לשמוע אותן, להרגיש מה שהן מרגישות. זה אחרת לגמרי, זה כל כך חשוב.
"הריטריט הזה היה עם סבים וסבתות אחרים שחוו, לצערנו, את האובדן. לעומת הורי הנופלים והנופלות, שעוברים את הנורא מכל, הסבים והסבתות לעיתים נשארים שקופים בתוך האובדן ולא מוצאים את המקום שלהם. זה מנחם ועוזר - להכיר סבים וסבתות אחרים במצב שלנו".
סבא אחד שר שוב
"כמות המשתתפים בתכנית הייתה מרשימה - בין 300-200 סבים וסבתות שאיבדו נכד או נכדה ב-7 באוקטובר. היה שם קצין שהצחיק אותנו מאוד, משהו שלא עושים כל כך אחרי האובדן. צחקנו קצת על עצמנו וזה שחרר מאוד.
"הייתה שם אישה ששרה והזמינה אנשים לבוא לשיר איתה. סבא אחד קם ואמר שזו הפעם הראשונה מאז שנפל הנכד שהוא מרשה לעצמו לשיר. זה גם היה משחרר כשכל אחד סיפר על הנכד שנפל, בלי לחשוש שלצד השני לא יהיה נעים".
להפסיק עם ה"אולי"
"הכרתי בריטריט מישהו שהמנטרה שלו הייתה להפסיק להגיד 'אולי מחר נעשה כך וכך'. צריך להפסיק עם ה'אולי' כי זה מרחיק מהמטרה, ובמקום זה לומר: 'אנחנו נקום בבוקר ונעשה'. זו תובנה שלקחתי איתי הביתה - ואני מנסה ליישם ביומיום".
הילדים של כולנו
"כל חלל הוא של כולנו, אלו הילדים שלנו. אנחנו לא בהכרח מכירים את כולם, אבל מרגישים שכן".
אל תכניסו פוליטיקה
"הרצון שלי הוא שיוציאו את הפוליטיקה מהמלחמה. שיעשו מה שצריך כדי להחזיר את החללים החטופים – ולצד זה, שיכבדו גם את אלה שמסרו את נפשם".
חרדות שלא נגמרות
"החרדות שלנו לא נגמרות. הבן שלי נמצא במילואים בעזה ואני נמצאת בחרדות. מתעוררת בכל בוקר וישר פותחת חדשות".
11 צפייה בגלריה
אנדי ורותי וויזר עם הנכד רועי וויזר ז"ל. "פתאום מותר להוריד את המסכות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
החיוך של רועי
"מה הכי חשוב לי שאנשים יזכרו מרועי? שהוא היה בן אדם מלא אכפתיות ואהבה לחיילים שלו. דאג להם לאוכל, לציוד, אפילו הוריד את השעון מהיד שלו ונתן לחייל שלא היה לו שעון וצריך היה לעמוד בזמנים. וכמובן החיוך שלו - הוא תמיד חייך, ותמיד אמר שאם מחייכים, הכול עובר הרבה יותר בקלות. זה הסלוגן שאנחנו משתמשים בו במדבקות לזכרו".
לזכור את הסבים והסבתות
"ארגונים כמו 'יד לבנים' ו-'FIDF' שמתמקדים בעזרה למשפחות - עושים עבודת קודש, ודואגים להורים, לאחים ולאחיות. אני רק מבקשת שיזכרו גם את הסבים והסבתות. הייתי רוצה גם שיעזרו כמה שאפשר להלומי קרב".
מסר למשפחות אחרות
"אין לי עצות. אני חושבת שכל אחד צריך להתמודד עם האובדן בצורה שהכי מתאימה לו".
ליאת, אמו של אורי כרמי ז"ל
סמ"ר אורי כרמי מראשון לציון, לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, נפל בקרב מול מחבלים בבסיס נחל עוז לאחר שלחם בגבורה לצד חבריו. בן 20 בנופלו
הבית שהפך עצוב
"השנתיים האחרונות היו קשות מאוד, במיוחד בהתחלה. להתעורר כל בוקר ולדעת שאורי לא נמצא ולא יחזור – זה קשה, קשה מאוד. הבית שלנו שעד אז היה תמיד שמח, הפך פתאום לבית עצוב. זה משהו שלא הכרנו עד אז, והיה לכולנו מאוד קשה לקבל את העצב הזה.
"שנתיים קשות עברו עלינו - לקום בבוקר, לנסות לארגן את הראש ואת הבית, ולשאול את עצמנו: איך ממשיכים מכאן? אבל לאט-לאט, השמחה מתחילה לחזור".
כל יום ניצחון קטן
"כל יום יש התקדמות, כל יום הוא ניצחון קטן. כל פעולה שעושים – מספיק שאני נכנסת למטבח ומכינה עוגה שאורי אהב - מבחינתי זה ניצחון ענק.
"כל יום יכול להביא איתו קפיצת מדרגה קטנה, ואז מגיעה גם הקפיצה הגדולה. אחרי האובדן של אורי, כל פעולה פשוטה שהיה כל כך קשה לחזור ולעשות אותה - לאט-לאט הופכת לרגע של 'וואו'. זה תהליך, צעד אחר צעד, אבל כל צעד כזה מחזיר לנו עוד קצת מהחיים".
11 צפייה בגלריה
אורי כרמי ז"ל (מימין) עם משפחתו. "כל צעד מחזיר לנו עוד קצת מהחיים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
העצבות שנכנסה הביתה
"תמיד היינו משפחה מגובשת, של ערכים ואהבה, בדיוק כמו שאורי היה בחייו. לא גילינו דברים חדשים על עצמנו בעקבות האובדן. הדבר היחיד שכן גילינו זה את העצבות שנכנסה בדלת ביתנו. זה קשה - להיות בן אדם שמח, וברגע אחד להפוך לאדם עצוב שקם בכל בוקר בבכי. אבל גם שם, תודה לאל, אנחנו במקום אחר עכשיו. היינו משפחה חזקה לפני האסון - ונמשיך להיות גם אחריו".
הריטריט בקפריסין
"אחרי השלושים פנו אלינו מ"יד לבנים", והזמינו אותנו להצטרף לריטריט בקפריסין. באותו זמן זה הרגיש לי מוקדם מדי, ולכן חיכינו, ובינואר האחרון יצאנו לדרך.
"קודם כל אני רוצה לברך את כל העוסקים בדבר, כי זה היה ריטריט של נשמה, של נפש ושל נשימה. פגשנו שם משפחות נוספות שלא הכרנו קודם, וגילינו את הכוח האדיר שיש בקבוצת השווים. דיברנו על נושאים שונים, חלקם קשים מאוד, אבל זה נתן המון לכולנו.
"הצוות שליווה אותנו היה פשוט נפלא, וחזרנו הביתה עם תחושת הקלה, עם נשימה חדשה ועם אנרגיה שהספיקה לנו לתקופה מאוד ארוכה".
ליאת כרמי: "אנחנו מרגישים שאורי שולח לנו סימנים, ואומר: 'אני פה, אני איתכם רק בדרך אחרת'. יש רגעים שבהם תוך כדי שיחה אנחנו נזכרים במשהו, ופורצים גם בצחוק וגם בבכי. הגעגוע מתפרץ, יחד עם הזיכרון של החיבוק או התגובה שלו ברגעים מסוימים. זה קשה מאוד, אבל זו גם הדרך שלנו להרגיש אותו קרוב"
פרספקטיבה על השכול
"במפגשים הקבוצתיים שחווינו בריטריט הייתה עוצמה אדירה. למדנו איך להתייחס לדברים מסוימים, איך לתת להם מקום ואיך לקבל אותם. נתקלנו גם במקרים לא פשוטים בכלל - היו שם הורים שאיבדו שני ילדים, והייתה איתנו אישה שאיבדה גם את בעלה וגם את בנה ב-7 באוקטובר. כשנחשפים לסיפורים האלה, מבינים את המורכבות העצומה של השכול.
"אני איבדתי את אורי, וזה כואב מאוד, אבל פתאום נוצרה פרספקטיבה שעוזרת להבין כמה צורות שונות יש לאובדן, ואיך כל אחד נושא אותו אחרת".
לא להנציח, להנכיח
"אנחנו לא מנציחים את אורי, אלא מנכיחים אותו. אנחנו כל הזמן מדברים עליו בבית, צוחקים ומזכירים סיפורים מצחיקים שקשורים אליו. אלו דברים שבהתחלה לא היו, ולאט-לאט התחילו לחזור.
"את השמחה אנחנו מרגישים דווקא כשאנחנו מצליחים לייצר אותה מחדש. זה קורה דרך חוויות משותפות, כמו שהיינו עושים פעם לפני שאורי נפל. היום אנחנו בוחרים לראות את אורי כמי שנמצא איתנו, אבל בדרך אחרת.
"הנוכחות של אורי ממשיכה דרך מעשים טובים - בסלי מזון למשפחות נזקקות, בשי בפורים ובשי בחנוכה לילדים. כל דבר שמביא שמחה וכל מה שמבטא ערכים - זה אורי".
"בבית הספר היסודי שבו אורי למד הקימו פינה לזכרו בחצר, 'פינת אורי' - מקום קטן אבל מלא משמעות, שמזכיר לנו אותו וממשיך את הנוכחות שלו בתוך הקהילה והמשפחה. מסביב לעגלה הטמענו את הערכים שהובילו אותו, בכל מיני דרכים וצורות. בנוסף, חנכנו את 'היכל אורי' בבית הכנסת שבו הוא היה מתפלל יחד עם אביו והסבים שלו. זה זיכרון שמשאיר את אורי חי, פועם, בועט ונושם".
מדברים עליו בהווה
"אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על אורי כל הזמן, גם אם זה בלשון הווה. לפעמים זה אפילו מצחיק - כאילו באופן אוטומטי אנחנו אומרים 'אם אורי היה כאן, בטח הוא היה מגיב ככה וככה'.
"בבית ובכל מקום הוא נוכח בשיחות, וזה לא ממקום של הדחקה, אלא מתוך תחושה אמיתית שהוא עדיין איתנו. האנרגיה והשמחה שלו ממשיכות ללוות אותנו, ואנחנו מרגישים שהוא שולח סימנים ואומר: 'אני פה. אני איתכם, רק בדרך אחרת'.
"יש רגעים שבהם תוך כדי שיחה אנחנו נזכרים במשהו, ופורצים גם בצחוק וגם בבכי. הגעגוע פתאום מתפרץ, יחד עם הזיכרון של החיבוק או התגובה שלו ברגעים מסוימים. זה קשה מאוד, אבל זו גם הדרך שלנו להרגיש אותו קרוב".
אל תיעלמו
"אנחנו מודים על המשפחה הרחבה שסביבנו, כי באמת קשה מאוד להתמודד עם הכאב העצום הזה בלי משפחה טובה שתומכת. למזלנו, התברכנו בזה. והסביבה - לפעמים היא מאוד תומכת, אבל לפעמים גם חונקת בלי כוונה. לא תמיד אנשים יודעים איך לגשת למשפחה שכולה, ובגלל זה יש מי שנעלמים. אל תיעלמו. גם אם לא עונים לטלפון או להודעות, תמשיכו להיות שם – בסוף המשפחה תחזור בזמנה.
"גם במקומות העבודה חשוב להיות קשובים. אחרי שאיבדתי את אורי, לקח לי חודשיים וחצי עד שחזרתי לעבודה. חזרתי לאותו אגף במשרד הבטחון (אגף משפחות, הנצחה ומורשת), אבל לא הצלחתי מיד לחזור לאותו תפקיד של ליווי משפחות. מי שעזר לי באמת היה ראש האגף שלי, שלא ויתר עליי. הוא האמין בי והחזיר אותי בהדרגה, נתן לי להשתלב בדיונים השונים ולחזור בקצב שלי. בזכות זה הצלחתי למצוא מחדש את המקום שלי".
כל חלל מחדש
"בכל פעם כשמודיעים על חלל נוסף, הלילות שלנו הופכים לנטולי שינה. המחשבות מיד חוזרות לרגע של אותה דפיקה בדלת, להודעה שמרסקת את החיים. זה שורף את הנשמה, כי אנחנו יודעים בדיוק מה המשפחה עומדת לעבור. מכירים היטב את חוסר הוודאות, את הכאב שאין לו מילים. בכל פעם זה כאילו לחוות את האובדן מחדש יחד איתם".
11 צפייה בגלריה
אורי כרמי ז"ל עם משפחתו. "כל חייל שנופל - מחזיר אותנו לרגע הנורא של הדפיקה בדלת"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אין לנו ארץ אחרת
"כשאני מסתכלת על החברה הישראלית היום, אני רואה שהכוח של עם ישראל טמון בהרחבה, בערכים ובאהבת החינם. לצערי, דווקא ברגעי צרה זה בולט יותר, אבל אין כמו עם ישראל ואין כמו צה"ל שלנו. אנחנו חייבים לשמור על מה שיש לנו. המלחמה שאנחנו עוברים היום היא כדי שהילדים והנכדים שלנו יוכלו להמשיך לחיות כאן.
"אורי שלי לא זכה להקים בית בארץ ישראל, אבל בזכותו ובזכות כל הגיבורים שנפלו, יוקמו עוד הרבה בתים במדינה. זו התקווה שלנו לעתיד - הידיעה שאין לנו ארץ אחרת".
לבנות את החיים
"כל אחד מתמודד עם הכאב בדרכו, אבל אני מרשה לעצמי לומר דבר אחד - אנחנו צריכים לזכור מה הילדים שלנו היו רוצים. יש לנו ילדים נוספים שחיים כאן, ואנחנו חייבים להשקיע בהם ובדברים שיש לנו כוח לשנות. את אורי שלי אני לא יכולה להחזיר, אבל על החיים שלי, של בעלי, של הבנות שלי ושל כל המשפחה שסביבנו - אני כן יכולה להשפיע ולבנות. לשם אני בוחרת לכוון את האנרגיות שלי".
שירה, אימו של ענר שפירא ז"ל
סמ"ר ענר שפירא מירושלים, מפקד צוות בגדוד "עורב" של חטיבת הנח"ל, נפל בקרב מול מחבלים במיגונית סמוך לקיבוץ רעים, לאחר שהציל עשרות צעירים וצעירות ממסיבת הנובה. בן 22 בנופלו
להיות בין שווים
"למה החלטנו לשלוח את הילדים למשלחת הלגאסי? זו הייתה עבורם הזדמנות נדירה להיות עם קבוצת השווים - ילדים ובני נוער שעברו חוויה דומה לשלהם, כל אחד בדרכו.
"זו קבוצה שאי-אפשר לפגוש בשום מסגרת אחרת, וכשזה נפתח - זו באמת הייתה הזדמנות ייחודית שאין לה תחליף. עד אז לא הייתה להם מסגרת אחרת שבה יוכלו להיפגש עם ילדים שכמוהם, גם הם איבדו אח, אחות, אב או אם במלחמה".
החברים הכי טובים
"הבן שלי הכיר במשלחת שני חברים קרובים, ומאז הם החברים הכי טובים שלו - אחד מלוד ואחד מבארי. היום הוא לומד במכינה בישיבה בכפר מימון, ובכל פעם כשיש לו זמן הוא נוסע לפגוש אותם. החיבור הזה יצר לו מעגלי חברות נוספים.
"דווקא השותפות הזאת, ההבנה העמוקה בלי מילים או עם הרבה מילים, היכולת לשתף עם מישהו שבאמת מבין אותך - זה דבר ענק. וזה קרה בזכות החיבור של המשפחות בפרויקט".
ביחד בתוך זה
"האובדן של ענר מאוד גיבש וחיבר אותנו כמשפחה. אנחנו בתוך זה ביחד - מתמודדים, עובדים ומשתפים אחד את השנייה בתחושות. בסוף, הקבוצה הכי אינטימית לשתף בה היא המשפחה הגרעינית. כולנו חווים יחד את החסר, את הכאב ואת הדרך להתמודד איתו.
"ענר היה מאוד משפחתי וקשור לאחיו. בתור האח הבכור הוא היה תומך ומחובר לכולם, זה היה חלק מהותי ממנו וחלק מהבית שלנו. דווקא בגלל זה קשה כל כך שהוא לא כאן. אבל מצד שני, זה גם נותן כיוון ברור - כאילו אנחנו יודעים מה צריך לעשות ואיך להמשיך את הדרך שלו".
60 שירים שלו
"להמשיך את ענר זה קודם כל להמשיך את המוזיקה שלו. הוא היה מוזיקאי מוכשר - כתב, הלחין, שר, הקליט והפיק מעל 60 שירים, ועבד על אלבום משלו. מאז יצאנו בשני אלבומים - אחד שהוא עבד עליו, ואחד נוסף שהפקנו לאחר נפילתו. לאחרונה גם הוצאנו את שני האלבומים כתקליטי ויניל, ממש כמו פעם.
"אבל זה לא רק המוזיקה. ענר היה גם צייר, ולכן הקמנו אתר שבו אנחנו מציגים את היצירה שלו. הדפסנו את הציורים שצייר על חולצות, סווצ'רטים ותיקים, כדי שהאמנות שלו תמשיך לחיות.
"בנוסף, הקמנו עמותה שממשיכה את החזון שלו - לקדם מוזיקה וחיבורים בחברה הישראלית באמצעות יצירה. זה חלק משמעותי במורשת שלו, ואנחנו רוצים שזה ייצור אימפקט רחב.
"ובבית, אנחנו פשוט חיים איתו. שומעים את המוזיקה שלו בווליום גבוה, במיוחד בימי שישי כשמבשלים לשבת. זה מרגיש כאילו הוא כאן, מסתובב ושר את השירים שלו איתנו".
שירה שפירא: "מאוד מרגש לראות שמשפחות רבות של נופלים, מכל הקבוצות והאוכלוסיות, בוחרות להמשיך את זכר יקיריהן דרך מיזמים של עשייה חיובית. כחברה אנחנו לוקחים את הכאב, והופכים אותו למנוע של צמיחה ושל טוב"
לבחור בטוב
"אנחנו כל הזמן בוחרים להתמקד בטוב, בלב הגדול, בחיבורים ובאכפתיות של כל כך הרבה אנשים. ראינו את זה במיוחד ב-7 באוקטובר, כשכולם התגייסו בשביל כולם. נכון שזה קצת ירד מאז, אבל חשוב להחזיר את זה, וזה דורש מאמץ - להתרכז בטוב ולא ברע.
"מה שמאוד מרגש לראות זה שמשפחות רבות של נופלים, מכל הקבוצות והאוכלוסיות, בוחרות להמשיך את זכר יקיריהן דרך מיזמים של עשייה חיובית. כחברה אנחנו לוקחים את הכאב, והופכים אותו למנוע של צמיחה ושל טוב".
תומי, אביו של עידו שני ז"ל
רס"ן עידו שני, סגן מפקד סיירת הנח"ל, נפל בקרב מול מחבלים סמוך לקיבוץ כרם שלום בעת שפיקד על חייליו. בן 29 בנופלו
געגועים והחמצה
"איך השנתיים האלה השפיעו עלינו כמשפחה? ברור שהמועדים הקשים - ימי הזיכרון, ימי הולדת, ימי נישואין וימי אזכרה - מעצימים את הכאב. ניסיתי להגדיר לעצמי במה זה מתמצה, והגעתי לשתי מילים: געגועים והחמצה.
"הגעגועים הם הרצון הבלתי פוסק שיהיה כאן לידנו, למרות שאנחנו יודעים שזה כבר לא יקרה. וההחמצה היא בכל פעם שרואים אם צעירה עם ילד, בכל פעם שחבריו מתקדמים בחיים, מקימים משפחות ומביאים ילדים לעולם. אלה דברים שהיו יכולים לקרות, אבל לא יקרו לעולם, והתחושה הזו מלווה אותנו תמיד".
כוחו של הזמן
"יש לנו מזל גדול מאוד. אנחנו מוקפים במשפחה מלוכדת ובחברים טובים ויקרים. זה לא מפחית מהכאב, אבל בהחלט מקל על ההתמודדות. אנחנו מכירים גם משפחות שחוו את ההיפך, שבהן השכול פירק את הבית. למזלנו הרב אנחנו נמצאים בצד השני, ונהנים ממעגלי תמיכה אדירים של חברים ומשפחה - כוח שאין לתאר.
"לזמן יש משמעות. לא בכך שהוא מחזיר אותנו לשגרה, אלא בכך שהוא מלמד אותנו להתמודד. הכאב יישאר איתנו עד סוף ימינו, ועם זה אנחנו חיים. בתוך כל זה אנחנו מחפשים גם נקודות שמחה - באירועים משפחתיים, בחתונות, עם הנכדים. אצלנו יש נכדה אחת, אצל אחרים יותר, אבל תמיד יש נקודות אור.
"אני יודע שיש משפחות שמרגישות ששום דבר לא משתנה, ושכל יום קשה כמו קודמו. אצלנו זה אחרת. יש לנו רגעי שמחה, ואני מאמין שעוד יהיו. רק שהיום ברור לנו שכל שמחה בעתיד תישא עימה גם את הכאב".
תום שני: "תחושת ההחמצה מגיעה בכל פעם כשרואים אם צעירה עם ילד, בכל פעם שחבריו מתקדמים בחיים, מקימים משפחות ומביאים ילדים לעולם. אלה דברים שהיו יכולים לקרות, אבל לא יקרו לעולם, והתחושה הזו מלווה אותנו תמיד"
עגלת קפה ורחוב על שמו
"עידו מונצח במקומות רבים ובאירועים שונים. במושב הקימו מצפה בפארק על שמו - מקום יפה עם עגלת קפה שבו אפשר לעצור. ברמת גן יש רחוב הנושא את שמו, והוא מונצח גם בחטיבת הנח"ל, שם כל חייל שמתגייס מקבל שיעורים על מנהיגותו ועל החיילות שלו. בנוסף, עידו מונצח גם בבית הספר שבו למד בחוף השרון".
החיוך הכובש
"מה הכי חשוב לי שאנשים יזכרו ממנו? את החיוך הכובש שלו, את הערכיות שהתבטאה ברגישות יוצאת דופן לחלש ולנזקק, ואת האנושיות שלו. אצל עידו התכונות האלה באו לידי ביטוי בצורה מיוחדת במינה - הוא אהב מאוד את משפחתו, והיה דמות מעוררת השראה".
הקהילה שאימצה
"עידו היה אמור להיקבר בקריית שאול, אבל בגלל שגרנו במושב בצרה במשך כ-20 שנה, ולמרות שעזבנו את המושב כבר לפני עשור, הקהילה בבצרה התעקשה שהוא ייקבר שם. בסופו של דבר הוא נקבר בבני ציון, בלב הקהילה. התמיכה שקיבלנו מהם היא יוצאת דופן - חיבוק מחמם לב שממשיך עד היום. למרות שכבר מזמן אנחנו לא גרים שם, התחושה היא שזה הבית האמיתי שלנו.
"גם החברים ליוו אותנו לאורך כל הדרך. ידענו שהם טובים, אבל אחרי האסון גילינו עד כמה. וכמובן, המשפחה המלוכדת שלנו היא עמוד התווך שמחזיק אותנו".
התקופה המאתגרת ביותר
"אנחנו נמצאים בתקופה הכי מאתגרת שידע עם ישראל. אני לא יכול לומר שאני לא מודאג, והלוואי והייתי מבין כל מה שמתרחש סביבנו. אני רק מקווה שנתעורר לימים טובים בהרבה".
התאוששות מדהימה
"אני נפעם מהיכולת של צה"ל מאז 7 באוקטובר. לא נראה לי שיש צבאות אחרים בעולם שיכולים לפעול כך ולהתאושש ממשבר כה גדול. יכולת ההתאוששות של הצבא, של המפקדים ושל החיילים - היא באמת מעוררת התפעלות".
אוויר לנשימה
"זמן קצר אחרי שעידו נפל הציעו לנו להצטרף לריטריט, אבל אז עוד לא היינו בשלים. רק כמה חודשים לאחר מכן חזרו והציעו, ואז יצאנו. הריטריט הזה נתן לנו אוויר לנשימה. פשוט רצינו להתרחק קצת, להתנתק מהשגרה.
"הסיבה השנייה שהגענו, הייתה הצורך להיות עם אנשים שנמצאים בנסיבות דומות. זה מקום שבו אפשר להוריד את המסכות, כי בחיי היומיום יש מסכות. יש מקומות שלא נעים או לא רוצים לדבר בהם על האובדן. בתוך קבוצה הומוגנית יותר, עם אנשים שחווים כאב דומה, פתאום מרגישים חופשיים יותר לשוחח, להיפתח ולהרגיש בנוח.
"שם גם למדנו על פרופורציות. פגשנו אנשים שאיבדו שני ילדים, אב וילד, או אפילו משפחות שלמות - וזה נתן לנו פרספקטיבה יוצאת דופן. הריטריט היה מושקע מאוד, מלווה בחום, באנשי מקצוע ובטיפול אישי. נתנו לנו את האפשרות לבחור, בין אם רצינו מנוחה ובין אם רצינו טיפול ותמיכה. החוויה הזו באמת העניקה לנו כוח להמשיך".
עטופים בטיפול
"עוד לפני הריטריט היינו עטופים במסגרת טיפולית. כל בני המשפחה נמצאים בטיפול פסיכולוגי, ויש לנו גם עובדת סוציאלית שמלווה אותנו כמשפחה בקבוצה. אנחנו מוקפים באנשי מקצוע טובים מאוד ובאנשים איכותיים שמחזקים אותנו. הריטריט היה נדבך נוסף, שהוסיף חוויה משמעותית. חזרנו ממנו עם תחושת התחדשות, אחרי שהכרנו אנשים מכל גווני החברה. הניהול של 'FIDF' ו"יד לבנים" היה מקצועי, רגיש ומלא אכפתיות".
לחפש את התקומה
"כשקורה אסון, התחושה היא שהתהום נפערת מתחת לרגליים. ובכל זאת, אני יודע שעם הרבה מאמץ יש גם תקומה. צריך להסתכל קדימה, למצוא את החוזק הפנימי, לאסוף כוחות ולצאת הלאה. יש שאומרים שהכול משתנה. אני לא בטוח אם הכול משתנה, אבל ברור שהרבה משתנה. ובסופו של דבר, הכוחות שהיו לנו עוד לפני האסון הם אלה שמאפשרים לנו לקום ולהמשיך".
