ביקור במרכז חלוקת המזון של עמותת "ברכת הכהן"
(צילום: יאיר שגיא, מאיר תורג'מן)
"השבע לא מבין את הרעב", אומר בפשטות כואבת עופר בוחבוט, תושב רחוב חלמית בבת ים. מחלון ביתו הוא צופה כבר למעלה מ-20 שנה במחזה שחוזר על עצמו מידי שבוע, בימי רביעי ושישי: מאות אנשים "שקופים", כפי שהוא מתאר אותם, ממתינים בתור ארוך המתפתל כנחש.
במבט מושפל הם עומדים בשקט עצוב, מחכים לעבור את שרשרת חלוקת המזון של עמותת "ברכת הכהן" שהקים הרב לאון כהן. בסוף התהליך יצאו עם מצרכים ששווים בסופר הוא כ-500-400 שקלים - סכום כסף שאין ידם משגת, ושיהוו את מזונם בשבוע הקרוב.
5 צפייה בגלריה
"עצוב לראות את התורים הארוכים האלו של אנשים שאם לא העמותה, לא יהיה להם אוכל לשים על השולחן"
(צילום: יאיר שגיא)
בוחבוט, שצופה בנו בזמן שאנחנו מראיינים את הרב כהן, בשעת השיא של חלוקת המזון למאות אנשים - מרביתם נשים מבוגרות - מתאר את המחזה השבועי בכאב: "עצוב לראות את התורים הארוכים האלו של אנשים שאם לא העמותה, לא יהיה להם אוכל לשים על השולחן. השבע שעליו דיברתי קודם אלו מוסדות המדינה והמנהיגים שלנו, שפשוט מתעלמים מהעניים".
כשאני שואל אותו למה המדינה לא נכנסת לאירוע, תשובתו מדייקת את טיפול הממשלה בעוני ובביטחון התזונתי שלא קיים במדינת ישראל: "הציבור יותר טוב מהממשלה. אלה שלוקחים את ההחלטות במדינה - לילדים שלהם יש חוגים ויש הכול, אז מה אכפת להם מאלה שאין להם אפילו איך להכין סנדוויץ' לילדים שלהם לבית הספר?
"אני כועס על כולם", הוא מוסיף, "ואם העמותה הזו תיסגר מחר בגלל שאין תרומות, יהיה אסון. היא תומכת ב-5,000 אנשים כל השנה, בחגים, בתחילת שנת הלימודים. אם לא יהיה מימון שיאפשר לה להמשיך לסייע - זה יהיה עצוב מאוד".
תור של מאות בדלת המחסן
יום רביעי, שעה 16:00. מאות אנשים כבר אוחזים בעגלות, וממתינים לשעת הפתיחה של עמותת "ברכת כהן" ברחוב חלמית בבת ים. שעה לאחר מכן שערי המחסן הלוגיסטי נפתחים, והקהל הרב מתחיל לחלוף על פני עמדת הקבלה. כל אחד מציג כרטיס ונכנס פנימה, אל תחילת מסלול איסוף הפירות והירקות.
התהליך מתחיל במיכלי ענק של מנגו, ממשיך לבצל, עגבניות, אבטיח שחולק לרבעים "שיספיק לכולם", מסבירים המתנדבים שמגישים לאנשים את המצרכים. המסע ממשיך לעבר הפסטות, השימורים, הביצים, הפיתות, הגבינות ועוד.
ביציאה מהמתחם אנחנו פוגשים אישה מבוגרת, הולכת לאיטה וגוררת עגלה מלאה במצרכים: "אני אמא חד-הורית בת 72. מדי שבוע, כמעט 20 שנה, הרב כהן דואג שיהיה לי מזון. קשה מאוד כאן, ואני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלי העזרה של העמותה. לקנות את המצרכים האלו בסופר עולה בין 400-300 שקלים לפחות כל שבוע - אין לי את הכסף הזה".
בחור צעיר, עם מצרכים בידיו, עובר לידנו ומבקש גם הוא לשתף: "הגעתי לכאן כדי לקחת את מצרכי המזון עבור ההורים שלי. אין לכם מושג איזו עזרה ענקית זאת בשביל זוג מבוגר שמוציא המון כסף על תרופות ולא נשאר לו לאוכל".
"המדינה לא דואגת לעניים"
הרב כהן, אב לשישה וסבא לנכדים, עומד בצד ומביט על המתרחש. למרות יותר מ-20 השנים שחלפו מאז הקים את העמותה, הוא עדיין נלחם מידי שבוע כדי שיהיו לו מספיק מצרכים ובאיכות טובה לחלק לכ-1,500 האנשים הפוקדים את מחסני העמותה.
"בכל בוקר אני מתעורר עם תפילה אחת בלב - אל תתן שאשיב פני אדם ריקם", הוא אומר, "שלא אשלח אף אחד הביתה בידיים ריקות, ושכל מי שמגיע אלינו יקבל את מה שהוא צריך. אנחנו עמותה שמתקיימת בזכות תרומות של אנשים טובים ואכפתיים, חלקם גם אנשי עסקים. כמעט ולא מגיעה תמיכה מהמדינה".
הרב כהן: "אני חושש שאחרי יותר מ-20 שנה שבה שימשנו בית לעניים, נאלץ לסגור את העמותה ולהפסיק את פעילותנו. לצערי, המדינה לא תחליף אותנו ולא יהיה מי שידאג לקהל שמגיע אלינו - קשישים, ניצולי שואה, אימהות חד-הוריות ומשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית - כ-5,000 אנשים שבלי העזרה הזו לא יהיה להם אוכל לשים על השולח"
העמותה, שלקחה על עצמה את האחריות לדאוג לצורכיהם של רבים משכניה וחרטה זאת על דגלה, משמשת כמעין מפעל רווחה ענק. היא מספקת לא רק סלי מזון, אלא גם ציוד מחיה ביתי, ריהוט, שמיכות ותנורים, ומהווה עבור הנזקקים בית חם ומעין מתנ"ס שכונתי שמקיים קייטנות לילדים, פעילויות למשפחות, טקסי יום השואה ויום הזיכרון, קבלות שבת, סעודות ליל סדר וראש השנה.
מפרוץ המלחמה כמות התרומות והיקף ההתנדבות בשטח הצטמצמו משמעותית, והלחץ על העמותה שנותרה כמעט בודדה במערכה רק הולך וגדל. לכך מתווסף גם נזק תפעולי שנגרם למתחם הישן והרעוע במתקפה האיראנית, מה שמחייב סיוע כלכלי נוסף שאין מאיפה להביא אותו.
הרב כהן: "אין שבוע שבו אני לא מתפלל שיהיה לי מספיק מזון לחלק לכל מי שמגיעים לפתחנו, ואני יכול לומר שאני מודאג מאוד בימים אלו".
מודאג שלא תצליחו להמשיך את הפעילות?
"אני חושש שאחרי יותר מ-20 שנה שבה שימשנו בית לעניים, נאלץ לסגור את העמותה ולהפסיק את פעילותנו. לצערי, המדינה לא תחליף אותנו ולא יהיה מי שידאג לקהל שמגיע אלינו - קשישים, ניצולי שואה, אימהות חד-הוריות ומשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית - כ-5,000 אנשים שבלי העזרה הזו לא יהיה להם אוכל לשים על השולח".
סיפורו האישי של הרב כהן מסביר הרבה על המוטיבציה שלו לסייע לכל מי שאין לו: "עד גיל 12 לא ידעתי קרוא וכתוב. הייתי הולך עם ההורים שלי, שעבדו כזמרים במועדון ברחוב אלנבי בתל אביב, לעבודה. כמובן שזה לא היה מקום שמתאים לילד בן 12. מזל גדול שהצילו אותי כששלחו אותי לחינוך המיוחד, ושם צמחתי וחזרתי להיות נער שלמד קרוא וכתוב".
הוא גדל באזור של רחוב חלמית, בין בת ים לתל אביב - על הגבול שמפריד בין שתי שכונות בעלות חתך סוציו-אקונומי קשה: יפו ד' מצפון ועמידר בבת ים מדרום. היום, הקהל הפוקד את "ברכת הכהן", מגיע מרחבי האזור: "בת ים, תל אביב-יפו, חולון וגם ממקומות רחוקים יותר - כולם מתקבלים בברכה אצלנו", הוא אומר.
הרקע הקשה הזה עיצב את תפיסת עולמו של הרב. "ילד רעב יהפוך לפושע", הוא מסביר בפשטות. "כשהוא רעב הוא לא יכול להתרכז ולשבת בכיתה ללמוד".
מדינת ישראל חרטה על דגלה את המושג "ביטחון תזונתי", אבל בפועל משאירה את המשימה הזו בידיים של עמותות כמו שלו. ועכשיו, כשהמציאות הכלכלית דוחקת, הרב כהן נאלץ להתמודד עם השאלה שמדירה שינה מעיניו: מה יקרה לכל אלו שלהם הוא מסייע אם העמותה תיסגר.
כשהמתנדבים הופכים לנתמכים
ד', אלמנה ואם לחמישה ילדים העובדת כסייעת בעיריית בת ים, מתנדבת כאן כבר שנים רבות. היא מכירה את רוב האנשים שמגיעים לעמותה - חלקם שכנים, חלקם מכרים מהשכונה. מה שמעט יודעים זה שגם היא חלק מהמעגל הזה: "אי אפשר לחיות ממשכורת של 7,000 שקל - יש שכר דירה גבוה, אוכל, בגדים, חשמל, מים".
לדבריה, "המצרכים שאני מקבלת מהעמותה עוזרים לי להצליח לחסוך כמה מאות שקלים מידי שבוע, וזאת עזרה גדולה. הרב והעמותה נותנים לילדים ולי ביטחון תזונתי. בזכותם, מדי שבוע יש לנו אוכל לשים על השולחן".
המציאות של אנשים כמו ד' היא רק קצה הקרחון. הרב כהן למד לאורך השנים שלפעמים העוני חבוי עמוק יותר מהעין, כפי שגילה במקרה מסוים בו נתקל לאחרונה: "היה לנו שבוע שבו חילקנו מוצרים קפואים, ולפתע שמתי לב שבחור שמגיע אלינו באופן קבוע, מסתכל על המוצרים אבל לא לוקח דבר. ניגשתי אליו והפצרתי בו לקחת מצרכים, והוא ענה: 'אין לי מקפיא בבית - זה יתקלקל'. למרות שלאורך השנים נתקלתי במקרים קשים מאוד, התשובה שלו הייתה כמו 'בוקס' בבטן".
לתמיכה בעמותה - היכנסו לאתר
