ריאיון באולפן עם שחר הורוביץ, שורדת נובה ומחברת הספר "היינו שמש"
(צילום: מיקי שמידט)
בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר 2023, שחר הורוביץ - אז בת 24 - הגיעה יחד עם 30 חברים למסיבת הנובה. היום, כמעט שנתיים אחרי, היא הוציאה ספר חדש - "היינו שמש" - עדות אישית של מי שחוותה את האימה באותו בוקר שבו מחבלי חמאס פלשו לעוטף, רצחו אלפים, אנסו וחטפו מאות אנשים חיים ומתים.
"יכול להיות שאם לא הייתי עוברת את מה שעברתי - הייתי כותבת את הספר בגיל מבוגר יותר", היא אומרת, "תמיד אהבתי לקרוא ותמיד אהבתי ספרים, אבל לא תיארתי לעצמי שבגיל 24 אכתוב ספר, בטח לא על נושא כזה".
למסיבת הנובה היא הגיעה בשישי בערב, יחד עם חברים שהכירה בטיול אחרי הצבא בדרום אמריקה. "ב-6:30 בבוקר התחילו האזעקות, וכמובן שבהתחלה לא היה לנו מושג שמכאן זה רק עומד להיות יותר גרוע".
תוך זמן קצר מאוד, היא משחזרת, היציאה מחניון רעים לכיוון הכביש הפכה כאוטית: "מאות מכוניות, אם לא אלפים, שניסו כולן לצאת באותו זמן מהמסיבה". שעה שלמה לקח להם להגיע לכביש 232, שם נתקעו בפקק נורא. "בשעה 7:30 מצאנו את עצמנו בפקק מטורף, כזה שלא ניתן היה לזוז בו לא ימינה ולא שמאלה".
נקודת המפנה הייתה כשהחלו להישמע יריות. "הן הגיעו מהכיוון האחורי שלנו, מאזור המסיבה, ופתאום ירייה פילחה את הרכב של מישהי שהייתה לידינו", היא משחזרת. "ואז התחלנו לשמוע צרורות של יריות על אוטומט".
סמוך אליהם עמדה שוטרת בפנים מיואשות. "הסתכלנו עליה ושאלנו אותה מה לעשות, והיא ענתה: 'תקשיבו, אתם חייבים לברוח, אין לי איך לעזור לכם'".
יחד עם חברה הטוב גיא, החלה הורוביץ בבריחה נואשת דרך השדות. "ירדנו מהרכב, חצינו את כביש 232 לכיוון השדות והתחלנו לרוץ, ובזמן הזה - משום מקום - נורו צרורות לעברנו מכל כיוון". הכדורים שרקו סביבם, צעירים שרצו לצידם החלו ליפול, והמטרה שעמדה לנגד עיניהם הייתה אחת: לשרוד.
אחרי חצי שעה של ריצה בכאוס מטורף, הורוביץ גילתה שגיא כבר לא לצידה. "השעה הייתה 8:00, ומצאתי את עצמי לבד בשדות העוטף, מעליי יירוטים ורקטות שמתפוצצות באוויר".
ברגע הקיצוני ההוא, שגם בסיוטים המטלטלים ביותר לא דמיינה שאי פעם תיאלץ לעבור, היא קיבלה החלטה גורלית: "הייתה לי איזושהי ידיעה פנימית שגיא ושאר החברים שלי בסדר, והבטחתי לעצמי שעכשיו אני עושה הכול כדי להציל את עצמי".
המחבוא שהציל חיים
אחרי שהצטרפה לקבוצה נוספת של צעירים, שכמוה גם הם נמלטו מהמסיבה, הגיעה הורוביץ לחווה מגודרת שבה פגשה את יונס, בחור בדואי שקיבל אותם. "הוא הסתכל עלינו, ניסה להרגיע אותנו ואמר מיד: 'בואו, תיכנסו למשרד שלי, יש כאן מים ואוכל'".
השעה הייתה כמעט 12:00 בצהריים כשיונס נכנס למשרד שבו התחבאו, ואמר בקול נרגש: "המחבלים הגיעו גם לכאן, אתם חייבים להתחבא".
איך הגבתם?
"זו הייתה תחושת פחד שאני לא יודעת אפילו איך להסביר אותה. אני זוכרת שבאיזשהו שלב הסתכלתי על ניב, אחד מהחבר'ה שאיתו ברחתי, והוא החזיר לי מבט מפורק שאומר - 'עשינו הכול, כל מה שאנחנו יכולים, ומפה זה כבר לא בשליטתנו'".
הם התחבאו מתחת למבנה מוגבה, רק סנטימטרים מעל הקרקע. "חיכינו שם שעה, בזמן שהמחבלים סרקו את החווה וצעקו בערבית, וראינו את הרגליים שלהם מתחת למבנה". באותם רגעי אימה, הורוביץ עצמה את עיניה ושיננה את המנטרה במוחה: "את היום הזה את מסיימת בבית כשאת מחבקת את אמא שלך. את יוצאת מפה".
"דור שלא מפסיק להילחם על חייו"
מדוע בחרה לכתוב ספר ולא להסתפק בעדות או בריאיון? "כשניגשתי לכתוב את הספר, קודם כל ניסיתי לענות על השאלה איך הגעתי למצב שאני בורחת ממחבלים בשדות העוטף, כי זה פשוט לא נשמע כמו תרחיש הגיוני", היא מסבירה.
הספר "היינו שמש" הוא לא רק תיעוד של אותו יום נורא, אלא ניסיון להבין דור שלם שחווה אירוע טראומתי ובלתי נתפס. הורוביץ, שלומדת מדעי המחשב ויזמות באוניברסיטת רייכמן, הפכה את הכתיבה לכלי שמסייע לה להתמודד ולהתחבר. הוא שוזר בתוכו רגעי כאב לצד רגעי אושר ותקווה, ומציע הצצה לתוך הנפש של דור שחלם לחגוג את החיים - ומצא עצמו נלחם עליהם.
"ניסיתי לחזור אחורה בזמן לנקודה שממנה לא יכולתי לשנות כלום, כמו 'אפקט הפרפר', וחזרתי לטיול שלי בדרום אמריקה ולאנשים שפגשתי שם".
"היה לי מאוד קשה בשבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר, ויש לי חברים שהשתתפו בחמש הלוויות תוך שלושה ימים. בסוף, אף אחד לא הכין אותנו להתמודד עם כל כך הרבה אובדן, עצב, רגשות אשם וחרדה - בטח שלא בגיל צעיר כל כך"
למה חשוב לך לספר על הדור הזה?
"זה דור העתיד. אלה שהיו בנובה, עכשיו עושים מילואים או מתמודדים עם כל מה שקורה במדינה הזאת כבר כמעט שנתיים, ואני חושבת שראוי לדבר על ההשפעות של זה עליהם".
גם היא עצמה חיה את המציאות הכואבת הזאת מקרוב: "איבדתי חברים באותו יום, הם גם מוזכרים בספר בשמותיהם האמיתיים", היא אומרת. "היה לי מאוד קשה בשבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר, ויש לי חברים שהשתתפו בחמש הלוויות תוך שלושה ימים. בסוף, אף אחד לא הכין אותנו להתמודד עם כל כך הרבה אובדן, עצב, רגשות אשם וחרדה - בטח שלא בגיל צעיר כל כך".
האם האירועים שעברה שינו אותה? הורוביץ מהרהרת לרגע, לוקחת נשימה עמוקה - ומשיבה: "כן. אני לא טובה יותר עכשיו וגם לא פחות טובה, אבל אין ספק שאני שחר אחרת".
