המיזם שהנגיש למעלה מ-100 מקלטים ברחבי הארץ
(צילום: מיקי שמידט)
בשעות הקטנות של הבוקר, בזמן שרחובות חיפה עדיין היו שקועים בתרדמת עמוקה, נבו נקרע משנתו על ידי רעש עוצמתי שהרעיד את קירות ביתו. "התעוררתי מבוהל מפיצוץ עוצמתי שזעזע את הבניין כולו", הוא מתאר, ובקולו אפשר עדיין לחוש באימה שתקפה אותו באותם רגעים מטלטלים.
הטיל האיראני נפל ברחוב מתחתיו, קרוב מספיק כדי להעירו משנתו הכבדה - שינה שמגיעה רק בעזרת תרופות חזקות שמסייעות לו להירדם.
נבו עפרוני, בן 31, חי עם שילוב של מחלות כרוניות: פיברומיאלגיה, אנדומטריוזיס ופוסט-טראומה מורכבת - מציאות שבה כל פעולה הופכת עבורו לאתגר. "זה מגביל אותי בהרבה מובנים - נתחיל בזה שאני נעזר במקל הליכה, ויש לא מעט מקרים שבהם אני מתקשה להרים את עצמי מהמיטה. במקרים של אזעקות זה מלחיץ מאוד, במיוחד אם אני מתעורר עם כאבים שמשתקים אותי למיטה".
מה אתה עושה במקרה כזה?
"גורר את עצמי בכוחות שלא ידעתי שיש לי, לאזור ה'מוגן' היחיד בבניין בו אני גר".
בימים כתיקונם, נבו הוא סטודנט לתואר ראשון במדעי המדינה ובקרימינולוגיה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, חי על קצבת נכות ועובד בשתי עבודות חלקיות של חונכות - אקדמית וחברתית. הוא מתגורר לבדו בדירת סטודיו ברחוב ירושלים ההיסטורי שבשכונת הדר הוותיקה. דירה ישנה בבניין שנבנה הרבה לפני כניסת החוק המחייב בניית מקלטים בכל בניין, וכשהסכנה מתקרבת - הבחירה היא בין סיכון לוודאות.
"חדר המדרגות בבניין לא מוגן, אז כשיש אזעקות אני ניגש למסדרון קטן שמחבר בינו לבין הדירה שלי", הוא מסביר בעצב, "שם, יחד עם השכנים, אני יושב ומתפלל שהמזל יאיר לנו פנים והטיל לא ייפול עלינו".
המקלט הנגיש הקרוב ביותר נמצא שני רחובות מעליו - מרחק שבזמן רגיל נראה קצר, אבל בחיפה התלולה, עבור אדם עם מוגבלות תנועה, זה כמו לטפס את האוורסט.
מה קורה כשאתה לבד ויש אזעקה?
השאלה הזאת מעלה אצלו חיוך מר. "היו פעמים שלא הצלחתי לקום מהמיטה. אז נשארתי לשכב ודיברתי עם אלוהים".
מה אמרת לו?
"'אלוהים, תשמור עליי? אם לא, אז הבנתי, כנראה שזה הגורל שלי".
"כמו להרים תיק קיטבג"
שעתיים וחצי נסיעה משם, בדירת קרקע בבניין ישן ביפו, בני הזוג ים וגל מתמודדים עם דילמה דומה, שאילצה אותם למצוא פתרון יצירתי למצבם.
ים, בן 25, סובל מאנדומטריוזיס עם מעורבות עצבית, ובשמונת החודשים האחרונים אף עבר להתנייד בכיסא גלגלים. "יש כאב שנמצא ב'בקראונד' ושאיתו עוד אני יכול להתמודד", הוא מסביר בקול שקט, "אבל יש את הכאב שמתגבר במהירות, או במילים אחרות: התקפי כאב בלתי נסבלים.
"כל בן אדם נורמלי שהיה נתקף בכאבים מהסוג הזה היה מגיע למיון, אבל לנו, חולי האנדומטריוזיס, כבר אין מה להגיע לבית חולים, פשוט כי אף אחד לא יודע מה לעשות איתנו במצבים האלה", הוא מוסיף בייאוש.
בבניין שבו הם מתגוררים אמנם יש מקלט, אבל הוא נמצא במרתף שהגישה היחידה אליו כוללות ירידה ועלייה במדרגות רבות. "כשעברנו לגור כאן לא חשבנו שהאיראנים יירו עלינו טילים בסדר גודל כזה", הוא אומר בצחוק עצוב, "אין לנו כסף לגור בדירה עם ממ"ד, ועם כמות הטילים שנורו עד המלחמה עם איראן הצלחנו להסתדר, איכשהו. אבל השבועיים האלו של המלחמה היו בלתי אפשריים ודרשו מאיתנו להיות יצירתיים".
הפתרון שהם מצאו הופיע בדמות רצועה צבאית לסחיבת פצועים שמשמשת חיילים בקרב. "מבחינתו זה כמו להרים תיק קיטבג", אומר ים בחיוך עייף. "אני מניח שזה קשור למשקל ולעובדה שאני קטן יחסית".
גל: "זה עדיין לא קל לשני הצדדים".
ים: "בסוף גל עדיין סוחב אותי על הגב שלו, אבל לפחות הידיים שלו פנויות ויש לשנינו במה להיאחז אם מישהו כמעט נופל, לעומת מצב שבו הוא עושה לי 'שק קמח' רגיל".
איך הגעתם לפתרון הזה?
ים: "נסענו למסיבת טבע שנאמר לי שיש אליה נגישות, ולצערי כשהגענו למקום התברר שהיא על הר ואין שום סיכוי להגיע לשם עם כיסא גלגלים. אז גל פשוט הרים אותי על הגב עם הרצועה. כשחזרנו הבית החלטנו לשמור אותה באוטו, מתוך מחשבה שאולי מתישהו נזדקק לה שוב".
מה עשית בשבועיים האלו כשגל לא היה בבית?
"בלית ברירה הלכתי איתו לעבודה. ג'ינגלתי בין בדיקות ורופאים באיכילוב לבין הבית - כשבכל אזעקה גל סחב אותי על הגב כמו קיטבג למקלט - לבין העבודה שלו. וזה באמת היה מאוד שוחק".
"למה אני אחראי?"
כשהפתרונות האישיים אינם מספיקים, הפנייה הטבעית היא לרשויות. אך המציאות שגילו ים ונבו הייתה מתסכלת לא פחות מהבעיה עצמה. "כשפניתי לעיריית תל אביב והסברתי שאין לי מרחב מוגן נגיש, ענו לי שם שזו לא האחריות שלהם ושאין להם מה לעשות עם זה", הוא מספר בטון שמשלב בין כעס לייאוש. "הם הפנו אותי למקלטים הנגישים הכי קרובים אליי, שהם לא באמת קרובים".
כשהבין שהישועה לא תגיע מצד העירייה, פנה ים לפיקוד העורף - ולהפתעתו, גם שם נאמר לו כי נושא הנגישות אינו נמצא באחריותם. תשובתם של נציגי משרד הרווחה, אליו פנה מיד אחרי, הייתה זהה לתשובתה של העירייה: "הם אמרו שיש מקלטים נגישים ושאני יכול ללכת לשם. אבל איך אני, בתור נכה עם מלא ציוד רפואי ושני חתולים, אמור להגיע בפחות מ-10 דקות למקלט נגיש שנמצא במרחק של יותר מ-10 דקות ממני, כשאני ללא רכב? ואיך אני אמור לישון שם עם כל הציוד הרפואי והעובדה שאני זקוק למיטה מיוחדת?"
נבו: "אני בקושי מצליח לכסות את החשבון של דירת הסטודיו המסכנה שלי, ולצערי אני נאלץ להיתמך בהורים - אז איך אעבור לדירה עם ממ"ד? ובניין עם מקלט קשה מאוד למצוא בחיפה, כי רוב הבניינים ישנים מאוד. במציאות הנוכחית, מי ששוכר דירה ליד מקלט - הרוויח. זה ממש כמו ב'משחקי הרעב'"
בדומה לים, גם נבו מתוסכל מניסיונם של הגורמים הרשמיים להעביר את האחריות לאזרחים הקטנים: "היו כמה מקרים שבהם פניתי לעזרה, והנציגים שאלו אותי בלי טיפת רגישות - למה שלא תעבור לגור במקלט עד שהמצב ייפסק? ואני שואל - למה אני זה שאחראי כאן? למה להאשים אותי בתור אזרח שנמצא במצוקה ובסכנת חיים - במקום לדאוג לי ולמצוא פתרונות יעילים?".
לדבריו, מדובר בלא פחות מאשר הפרת הסכם בסיסית: "להאשים את האזרח זו אולי הפרת ההסכם הכי נוראית שיכולה להיות בין הממשלה לבין האזרחים. אין ספק שיש כאן משבר אמון רציני מאוד, והממשלה הרוויחה אותו ביושר".
מאחורי הסיפורים האישיים, מסתתרת גם מציאות כלכלית קשה שהופכת את הבעיה לחסרת פתרון. נבו, שחי על קצבת נכות עם שתי עבודות חלקיות של חונכות, מסביר: "אני בקושי מצליח לכסות את החשבון של דירת הסטודיו המסכנה שלי, ולצערי אני נאלץ להיתמך בהורים - אז איך אעבור לדירה עם ממ"ד? ובניין עם מקלט קשה מאוד למצוא בחיפה, כי רוב הבניינים ישנים מאוד. במציאות הנוכחית, מי ששוכר דירה ליד מקלט - הרוויח. זה כמו ב'משחקי הרעב'".
גל וים יוצאים מהמקלט בבניין מגוריהם
ים הוציא 21 אלף שקלים על כיסא גלגלים כי המדינה סירבה לרכוש אותו עבורו, או לכל הפחות לסייע לו ברכישתו. "פתחתי את החסכונות שלי מגיל 15, אלו שעבורם קרעתי את עצמי בעבודה, ואמא של גל עזרה עם עוד 6,000 שקלים", הוא מספר בכעס. "רק אחרי שקניתי כיסא והוציאו לי את הנשמה במשך שנתיים, המדינה סוף-סוף הציעה לרכוש לי כיסא. זה היה מתסכל נורא".
הוצאה כספית כזו בגיל כל כך צעיר, מותירה חותם גם על החיים היומיומיים וגם על יכולת להתמודד עם אתגרים עתידיים - כמו שכירת דירה עם ממ"ד, שעולה כפול מהדירה שבה הם מתגוררים כעת. "אחרי שפתחת את החסכונות שלך והוצאת עשרות אלפי שקלים על ציוד בסיסי עבור נכים שהמדינה אמורה לספק, אין מאיפה להוציא עוד כסף על דירה בטוחה יותר", הוא מסביר בעצב.
ים הוציא 21 אלף שקלים על כיסא גלגלים כי המדינה סירבה לרכוש אותו עבורו, או לכל הפחות לסייע לו ברכישתו. "אחרי שפתחת את החסכונות שלך והוצאת עשרות אלפי שקלים על ציוד בסיסי עבור נכים שהמדינה אמורה לספק, אין מאיפה להוציא עוד כסף על דירה בטוחה יותר"
נבו נושא על כתפיו משא כבד נוסף - דאגה לבני משפחתו, המתגוררים אף הם בחיפה. כמוהו, גם אביו גר בבניין ללא מקלט, וגם לאמו ולאחיו הסיעודי אין פתרון אמיתי. "יש לי אח עם שיתוק מוחין ופיגור. הוא סיעודי לגמרי ואמא שלי מטפלת בו. כדי לרדת למקלט בבניין שבו הם גרים היא משתמשת במתקן מיוחד שנקרא 'זחליל', באמצעותו היא מורידה את כיסא הגלגלים במדרגות. זה כבד, מסורבל ולא פשוט בכלל", הוא מסביר.
מה זה עושה לך לדעת שגם המשפחה שלך בסכנה?
"אני בחרדה ופוחד מאוד שיקרה להם משהו. ההורים שלי בני 70 פלוס, ושוב הסיטואציה היא שהאוכלוסיות המוחלשות נדחקות לפינה. זה קורה תמיד, אבל מורגש ביתר שאת בזמני חירום. בסוף, דווקא אלו שהכי זקוקים לעזרת המדינה - לא זוכים לקבל אותה. זה עצוב מאוד".
"הייתי בטוח שהם מתו"
תום לונדון, בן 27, התעוור כתוצאה ממחלה בגיל 19. בימים אלו הוא מתמודד עם אחד מהסיוטים הקשים של כל אדם, ובפרט אדם עם מוגבלות, בעת מלחמה: פגיעה ישירה בביתו בבת ים.
ברגע הפגיעה הוא היה במקלט, אבל בלב שבור נאלץ להשאיר שניים מארבעת כלביו בדירה כי לא יכול היה לשאת את כולם. "כשהטיל פגע, שמענו את הפיצוץ - אחר כך התחילו צעקות, היו אנשים שנפצעו וזכוכיות בכל מקום", הוא נזכר בכאב.
"הייתי בחרדה מוחלטת - גם בגלל הסיטואציה המלחיצה, וגם בגלל שלא ידעתי מה עלה בגורל הכלבים שהשארתי מאחור. הייתי בטוח שהם מתו, ולא יכולתי לדמיין את זה", קולו נשבר. "רק המחשבה שהם למעלה לבד בזמן הפגיעה - בלי יכולת להציל אותם - הייתה בלתי נסבלת".
הכלבים שרדו בנס, אבל הדירה נהרסה ורוב הציוד האישי שלו - מחשב, אוזניות וציוד מונגש - נגנב. "בערך 85% ממנו נעלם", הוא מספר בקול שקט. "נשארתי כמעט בלי כלום". וכאילו האסון לא מספיק, הגילוי שאנשים הגיעו בזמן הזה וגנבו הכול מהדירה ההרוסה, היה הדקירה האחרונה. "התחושה הזאת - של אובדן וביזיון כפול - היא קשה במיוחד".
איך הוצאת את הכלבים מהבניין ההרוס?
"שכן עזר לי להוציא אותם החוצה. לבד, לא הייתי מצליח להתמודד עם זה".
בימים אלו, במקביל להמשך עבודתו כמלצר במסעדת החושך "בלקאאוט" במרכז "נא לגעת" וכמדריך סדנאות במרכז, הוא מתגורר במלון "ליאונרדו בוטיק" בתל אביב, לאחר שפונה מדירתו ההרוסה. הצפי לשיקום ביתו עדיין אינו ידוע. "הפנו אותי למלון כמענה חירום, והאמת היא שזאת סיטואציה מאוד קשה עבורי; אין לי כאן את הציוד שאני רגיל לעבוד איתו, ולא ממש הראו לי את הסביבה או עזרו לי להתמצא בה. אני צריך ללמוד הכול מחדש - איפה נמצאים דברים בסיסיים, לאן ללכת, למי לפנות. התחושה היא של תלישות ואובדן שליטה".
עבור תום, המלחמה פירושה בידוד מוחלט. "הקושי הכי גדול הוא לצאת לבד לרחוב, במיוחד באזור שפחות מוכר לי. אם תופסת אותי אזעקה ברחוב - אני לא יודע לאן לרוץ, איפה יש מרחב מוגן, מה קורה סביבי. לכן אני פשוט נמנע מלצאת".
מה מחזק אותך בימים אלו?
"הכלבים שלי. הם משחקים איתי, מביאים לי אנרגיה חיובית וגורמים לי לחייך. הם מקור הכוח הכי גדול שלי, לא יודע איך הייתי שורד את התקופה הקשה הזאת לולא הם".
"כמו לקחת נשימה אחרי הרבה זמן במים"
ראובנה משחזרת את הרגע שבו טיל פגע בביתה
(צילום: באדיבות "בית הגלגלים")
כשהמדינה נכשלת בהגנה על אזרחיה הפגיעים ביותר, ארגונים חברתיים נדרשים למלא את החלל.
ראובנה, בת 24 המתמודדת עם מוגבלות פיזית והתפתחותית, חוותה את הפחד הגדול ביותר שלה כשטיל פגע בבניין שבו היא מתגוררת. "הייתי בבית רק עם אמא ואחותי כשהתחילה אזעקה. הן ניסו להעביר אותי למקום מוגן אבל לא הצליחו בגלל הכיסא. בסוף, אמא הרימה אותי וירדנו לחדר המדרגות כי למקלט לא היה סיכוי שנצליח להגיע. בדיוק אז נשמע פיצוץ אדיר, קרוב מאוד", היא נזכרת. "באותו רגע הבנו שהמצב בבית פשוט מסוכן מדי".
מה היה הקושי המרכזי באותה תקופה?
"הקושי הכי גדול היה חוסר האונים המוחלט. הפחד מהטילים היה דבר אחד, אבל הידיעה שהביטחון שלי תלוי לחלוטין באחרים, ושגם הם בסכנה בגלל זה, הייתה תחושה משתקת. הרגשתי כלואה מול סכנה ממשית".
איך נראתה ההתמודדות שלכם עם האזעקות בבית?
"כל אזעקה הייתה מרוץ נגד הזמן. כשאבא היה בבית, יחד עם אמא הם היו מרימים אותי ורצים איתי לחדר המדרגות, כי למקלט בבניין לא הייתה לי גישה. זו הייתה המציאות שלנו - אלתור מסוכן תחת אש".
ראובנה: "בפעם הראשונה מתחילת המלחמה, לא היינו צריכים להתפצל בזמן אזעקה. כולנו היינו יחד, וכולנו היינו מוגנים. השקט הנפשי הזה והידיעה שאף אחד לא נשאר מאחור - היו הדברים החשובים ביותר. זה איפשר לנו להיות משפחה גם בתוך הכאוס"
לאחר פגיעת הטיל בביתם, ראובנה ומשפחתה מצאו מקלט ב"בית הגלגלים" בהרצליה - עמותה ארצית לילדים, נוער וצעירים עם מוגבלות פיזית, המפעילה שישה מרכזים בארץ. המרכז בהרצליה הוא זה שבו ראובנה מתחנכת בשני האחרונות, וכבר הפך לבית שני עבורה.
"ההגעה ל'בית הגלגלים' הייתה כמו לקחת נשימה עמוקה אחרי שהחזקתי את האוויר המון זמן", היא מתארת בהקלה. "אחרי ימים של מתח ופחד בבית, פתאום הייתי במקום שבו הרגשתי בטוחה. המחשבה שהיה ממ"ד נגיש במרחק חדר ממני, הייתה כל מה שהייתי צריכה כדי להירגע. זה היה ההבדל בין חרדה מתמדת לשקט נפשי".
מה היה החלק הכי משמעותי בחוויה הזאת עבורך?
"הביטחון המשפחתי. בפעם הראשונה מתחילת המלחמה, לא היינו צריכים להתפצל בזמן אזעקה. כולנו היינו יחד, וכולנו היינו מוגנים. השקט הנפשי הזה והידיעה שאף אחד לא נשאר מאחור - היו הדברים החשובים ביותר. זה איפשר לנו להיות משפחה גם בתוך הכאוס".
10 צפייה בגלריה
ראובנה. "אחרי ימים של מתח ופחד בבית, פתאום הייתי במקום שבו הרגשתי בטוחה"
(צילום: באדיבות "בית הגלגלים")
"כל מצב חירום מציב אתגרים ייחודיים למשפחות לילדים עם מוגבלויות", מסביר אביב שפיגלמן, מנכ"ל "בית הגלגלים". המלחמה האחרונה שברה את השגרה, שהיא קריטית להתפתחותם ולוויסות שלהם. האתגר המרכזי שעמו נאלצנו להתמודד במרכזים, היה השילוב בין שמירה על הביטחון הפיזי ובין הצורך לספק עבורם יציבות רגשית".
מהם האתגרים המורכבים ביותר שמשפחות כאלו מתמודדות איתם בזמני אזעקה?
שפיגלמן: "האתגר המרכזי הוא תמיד פינוי למרחב מוגן. עם זאת, יש לציין שינוי משמעותי במערכה האחרונה: ההתראה הארוכה של כ-10 דקות שינתה את המציאות עבור רבים, במיוחד עבור אנשים עם מוגבלות פיזית. בניגוד להתראות של 90 שניות שאנחנו מכירים מהעבר, פרק הזמן הזה איפשר במקרים רבים למשפחות להתארגן בצורה רגועה יותר".
מה מבחינתך צריך להשתנות במדיניות ברגעי חירום?
"המערכה הזאת הוכיחה את חשיבות שיתוף הפעולה בין המגזר הציבורי לחברה האזרחית. משרד הרווחה בכלל ומנהל מוגבלויות בפרט פעלו בצורה יוצאת דופן, והלקח הוא שיש להמשיך ולחזק את המנגנונים האלה גם בשגרה".
"שנחיה ולא רק נשרוד"
מלחמת "חרבות ברזל" ומבצע "עם כלביא" בפרט, שינו את דפוסי החיים הבסיסיים של רובנו באופן שנראה כבלתי הפיך. "המחשבה העתידית שלי ושלי החברים שלי היא שאם מתישהו נצליח לשכור דירה טובה יותר או אפילו לרכוש אחת כזאת - היא תהיה עם ממ"ד", אומר נבו בעצב.
"אין לנו מחשבה כמו זו שיש לצעירים במדינות אחרות: 'אה בסדר, אנחנו נקנה בית עם חצר ואחרי זה נחשוב על כל שאר הדברים' - הממ"ד הוא הדבר הראשון והכי חשוב. זו מציאות עצובה, שבה אנחנו לא רואים סיטואציה אפשרית שבה נוכל לחיות במדינה בטוחה, ללא אזעקות וטילים מעל הראש".
גל: "הדבר המרכזי שאני רוצה הוא שאנשים ינסו כמה שיותר להקשיב ולהיות שם בשביל אנשים עם מוגבלויות, במיוחד במצבי חירום. יש הרגשה של נטישה מאחור, שזורקים אותם בצד ונותנים להם להסתדר לבד. ואם תוכלו, נסו להיות שם עבורם, להקשיב, להפנים ולהכיל כמה שאפשר, ולתת הרגשה שגם אם העולם מפקיר - אתם לא"
המלחמה הנוכחית חשפה פער עמוק בין חזון של חברה שאינה משאירה אף אחד מאחור - לבין המציאות בשטח. "החרדות האלו שמלוות אותנו אולי עוזרות לנו לשרוד, אבל הן לא גורמות לנו לחיות", אומר נבו במילים שמסכמות את כל הכאב. "יש הבדל מהותי בין השניים - רצינו לחיות, ואולי זו המשאלה שלי לכולנו פה - שנחיה ולא רק נשרוד".
גל, בן זוגו של ים, מבקש שאנשים יבינו את הפער הבסיסי באמפתיה: "הדבר המרכזי שאני רוצה הוא שאנשים ינסו כמה שיותר להקשיב ולהיות שם בשביל אנשים עם מוגבלויות, במיוחד במצבי חירום. יש הרגשה של נטישה מאחור, שזורקים אותם בצד ונותנים להם להסתדר לבד במצב בלתי אפשרי. ואם תוכלו, נסו להיות שם עבורם. להקשיב. להפנים ולהכיל כמה שאפשר, ולתת הרגשה שגם אם העולם מפקיר - אתם לא".
ואולי, השאלה היא לא אם תהיה מלחמה נוספת - אלא אם בפעם הבאה נהיה מוכנים טוב יותר, או שנשאיר שוב חלק מהאזרחים שלנו מאחור, לבד עם הפחד והכאב.
התשובה לשאלה הזאת מגיעה, לפחות חלקית, מן השטח. מאז פרוץ המערכה האחרונה, התגייסו עשרות מתנדבים במסגרת מיזם TOM - Tikkun Olam Makers לשפץ ולהנגיש מקלטים עבור אנשים עם מוגבלויות וקשישים. המיזם, שפועל בהתנדבות מלאה, כבר הנגיש למעלה מ-100 מקלטים ומרחבים מוגנים ברחבי הארץ.
הפתרונות פשוטים אך מצילי חיים: התקנת מעקות שמאפשרים לקשישים לרדת בבטחה, או רמפות שמסייעות לאנשים עם מוגבלות בתנועה להיכנס למרחב המוגן. מציאות שמוכיחה שכשיש רצון - יש גם דרך.
