השעה שש בבוקר ורותי מקבלת טלפון מאמא מודאגת בשדרות. הטיסה לבולגריה צפויה לצאת ב-15:00 אחר הצהריים - טיול במסגרת פרויקט "שבים לחיים" של עמותת "להושיט יד" לילדים שחזרו מהשבי - ובת ה-12 שאמורה לטוס איתה עדיין לא קמה מהמיטה. "נראה לי שהיא לא תגיע בסוף", אומרת האמא בקול עייף. "קשה לה".
רותי מזהה את הפחד הזה. הילדה לא טסה מאז 7 באוקטובר. הטיסה האחרונה שלה הייתה עם אביה. יום לפני הטבח הם שבו ארצה, לביתם שבעוטף. האב נרצח באותה שבת ארורה על ידי מחבלי חמאס, ומאז היא מתקשה להתמודד עם כל מה שנוגע לטיסות - החל מהשהיה בשדה התעופה ועד לישיבה במטוס עצמו.
6 צפייה בגלריה
רותי סולימן עם שורדת השבי אלה אליקים בבולגריה. "הילדים האלו נכנסו לי ללב"
(צילום: אסף אנגל)
ברגעים כאלה רותי נאמנה לעקרון שמנחה אותה - אף פעם לא להתייאש. היא מתארגנת במהירות, לוקחת את המזוודה הארוזה, עולה על האוטובוס מהתחנה הסמוכה לביתה, וכעבור שעה וחצי נסיעה היא ניצבת מול ביתה של הילדה. היא פוצחת בניסיון שכנוע עדין, נוכחותה מרגיעה, והיא מבטיחה לה שהיא תישאר צמודה אליה במשך כל הטיול.
"אמרתי שאני לא מוותרת לה בקלות", היא תספר מאוחר יותר. ובסוף, בת ה-12 הסכימה להצטרף ועלתה עם רותי לטיסה. "היה לה טיול מושלם בטירוף, והייתי צמודה אליה במשך כל הימים האלו. זה היה מאוד משמעותי עבורי לראות אותה מחייכת וצוחקת".
רותי סולימן, רק בת 20, הפכה בשנה האחרונה למלאך השומר של הילדים פדויי השבי, אלו שנחטפו ב-7 באוקטובר לרצועה ושהו במשך למעלה מחודשיים במנהרות החמאס. חלקם נחטפו עם הוריהם, אחרים רק עם הורה אחד וכולם, בלי יוצא מן הכלל, נקלעו למציאות שנפש האדם מתקשה להכיל ולמראות שאף ילד לא אמור להיחשף אליהם. גם לא מבוגרים.
ביום שני האחרון היא עמדה מול נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג, שהעניק לה אות הצטיינות על פעילותה במסגרת הפרויקט. הבשורה המרגשת הגיעה כשהייתה באמצע ביקור בית אצל אחת החניכות הבוגרות בפרויקט. לפתע, קיבלה שיחת זום ממנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי, ראובן פינסקי: "אני שמח להודיע לך שזכית בפרס הנשיא על כל מה שאת עושה", אמר לה בחיוך.
איך הרגשת באותם רגעים?
"הייתי בהלם. לא ציפיתי לזה בשום צורה. זה כזה מדהים. אני באמת אסירת תודה על זה, ומרגישה שזו זכות להיות מצטיינת".
"לפעמים סיפורי השבי חודרים לחלומות"
הייחוד שלה לא נעוץ רק במה שהיא עושה, אלא בכך שהיא חיה את אותה החוויה בעצמה. היא יודעת היטב איך זה מרגיש להתמודד עם שינוי דרמטי בחיים, כשאנשים זרים נכנסים לחייך והופכים למשמעותיים עבורך באופן שלא חשבת שאדם זר יכול להיות. היא עצמה גדלה מגיל צעיר במשפחת אומנה יחד עם כמה מאחיה.
"אם אני מדברת מהר מדי תגידי לי ואוריד קצב", היא מבקשת מיד בתחילת הריאיון. הקול שלה צעיר ומלא אנרגיה. הכול אצלה מהיר, דחוף, חיוני. זמן זה לא משאב שיש לה הרבה ממנו, אבל ככה היא רגילה וככה היא אוהבת.
6 צפייה בגלריה
עם שורדת השבי דפנה אליקים בבולגריה. "ברגעים הקשים יש כאלו שזקוקים ליותר תשומת לב, ויש את אלו שרוצים דווקא שיניחו להם"
(צילום: אסף אנגל)
המסלול שלה לא היה צפוי. אחרי שסיימה את לימודיה באולפנה, נרשמה רותי לשירות לאומי במסגרתו הגיעה למחלקת ילדים אונקולוגית בתל השומר. "זו הייתה תקופה משמעותית מאוד ששינתה אותי וגרמה לי להצליח להתמודד עם אחד מהפחדים הגדולים שלי - מחלת הסרטן, ובטח כשמדובר בילדים חולים".
שנה שלמה היא הסתובבה במסדרונות המחלקה, שימשה כתף תומכת לילדים וסייעה להם להתמודד עם הטיפולים המכאיבים, ניסתה להחזיר להם ולהוריהם את התקווה והאמונה שיהיה בסדר, שהם חזקים. אבל מחלקת סרטן ילדים זה לא מקום לשנתיים. "הלב לא מחזיק מעמד, ולכן משתדלים שהמתנדבות לא יהיו שם יותר משנה", היא מספרת בקול שקט.
כשחיפשה מקום להתנדב בו לשנה השנייה, הציעה לה עמותת "להושיט יד" להיות חלק ממשימה שלא היו לה פרוטוקולים רשומים מהעבר. למעשה, עד 7 באוקטובר 2023 קשה היה למצוא אדם, בארץ ובעולם, שיודע איך להתמודד עם ליווי ותמיכה בילדים פדויי שבי.
"היו פעמים שהסיפורים על השבי נכנסו לי לחלומות, אבל אני מקפידה לשתף את הפסיכולוגית שנפגשת איתנו בכל התחושות שלי. אני יודעת שאם לא אציף גם את הרגעים הקשים - הנפש שלי עלולה להיפגע, ואז לא אצליח לסייע לילדים"
"לא הייתי צריכה לחשוב הרבה כשהציעו לי את הפרויקט", היא אומרת ועיניה נוצצות מהתרגשות. "באותו רגע עניתי שאשמח להיות חלק מהדבר הזה". זה היה צעד אל עולם חדש ובלתי מוכר, עולם שמצריך שילוב מורכב של תכונות: רגישות אינסופית וסבלנות מצד אחד, ויכולת לשמור על הנפש ולהפריד בין זוועות השבי לחיים האישיים מהצד השני.
רותי, למרות גילה הצעיר, מצליחה במשימה: "היו פעמים שהסיפורים על השבי נכנסו לי לחלומות, אבל אני מקפידה לשתף את הפסיכולוגית שנפגשת איתנו בכל התחושות שלי".
העבודה של הבנות לא נעשית לבד - יש להן מנכ"ל שתומך ומכוון, רכזת שמלווה אותן יום-יום, ופסיכולוגית שאיתה הן נפגשות פעם בשבוע. "אנחנו מדברות על הכול ביחד והיא מכוונת אותנו, גם כי היא מכירה את החטופים ואת המשפחות שלהם", היא מסבירה. "אני יודעת שאם לא אציף גם את הרגעים הקשים - הנפש שלי עלולה להיפגע, ואז לא אצליח לסייע לילדים".
"הנעליים שלך כמו של הערבים בעזה"
הפרויקט נפתח בדרך בלתי שגרתית: טיסה לקפריסין עם משפחות הילדים באוגוסט שעבר. רותי ושלוש חברותיה, כולן בנות שירות לאומי, קפצו שם למים עמוקים. "בטיול הכרנו את המשפחות והן הכירו אותנו באמת ומכל הלב. זה היה נכון להפגיש בינינו בפעם הראשונה במקום הכי כיפי ולא בבית שלהן, שבו השכול והצער עדיין כל כך נוכחים", היא מסבירה.
מאז אותה טיסה החיים שלה נראים כמו מרוץ מתמיד בכבישי הארץ. היא מתגוררת יחד עם חברותיה לתוכנית בדירה בבאר שבע, משם הן נוסעות לכל פינה - קיבוצים בדרום, ערים במרכז, מושבים באזור השרון. "הילדים גרים בקצוות שונים, חלקם מפונים יחד עם הקהילה ואחרים עברו לגור יחד עם בני משפחתם במקומות מרוחקים יותר. אף אחת מהמשפחות עוד לא חזרה לקיבוץ שבו התגוררה עד 7 באוקטובר, וממנו נחטפה.
6 צפייה בגלריה
עם יעל יהלומי, אחותו של שורד השבי איתן ובתו של אוהד ז"ל. "אנחנו כאן בשביל הפן התומך, המכיל, החברי"
(צילום: אסף אנגל)
כל שבוע הן מגיעות לביקורי בית, מחברות בין הילדים, מארגנות פעילויות מרגיעות וכיפיות. התפקיד שלהן אינו לימודי כלל - "בפן הלימודי אנחנו בכלל לא נוגעות. אנחנו באמת רק בפן הכיפי, המכיל, המקשיב", היא מסבירה. "המטרה היא לעשות להם טוב, קצת כמו חברה או אחות גדולה".
ולפעמים, דווקא ברגעים שאמורים להסיח את דעתם מהחוויה הקשה שחוו, הילדים נפתחים ומשתפים. "לפני כמה ימים, כשישבנו במסעדה בתל אביב עם שתי חניכות בנות 12, הן פתאום התחילו לספר מה עבר עליהן ב-7 באוקטובר, איפה הן היו בזמן שחטפו אותן, מה קרה להן אחרי זה ומה עבר עליהן כשהן היו חטופות. ישבתי בצד, הסתכלתי עליהן ולא היו לי מילים".
מה באמת אומרים לילדה שעברה את הבלתי נתפס?
"'איזה גיבורה ואמיצה את. הכי חזקה בעולם', זה מה שיש לי לומר בדרך כלל. וכמובן, להקשיב, להסתכל בעיניים, לחבק ולהיות שם עבורה. חשוב לי שהיא תדע שהיא כבר לא חסרת אונים כמו שהייתה במנהרה בעזה, כשמחבלים חמושים מקיפים אותה. שתדע שכעת היא במקום בטוח, שיש מי שמקשיב לה ותמיד יהיה כאן לצידה".
מדי פעם, הזיכרונות מתפרצים גם במקומות היומיומיים. "יום אחד הגעתי עם כפכפים חדשים, ופתאום אחד הילדים אמר: 'וואו, גם לערבים בעזה יש כפכפים כאלו'. או שהם נכנסים לחנות ויש שם שמפו, ואחת הילדות העירה: 'השתמשנו בשמפו הזה בעזה'".
"הקטנים הרבה יותר חשדניים. כשאני לוקחת אותם למקומות ציבוריים, הם מאוד חושדים באנשים זרים. כל תנועה מהירה מבהילה אותם והם קופאים במקום. כל בום, רעש או צפצוף קטן - מטלטל אותם לגמרי. הגדולים יותר מתמודדים אחרת - יש להם מצבי רוח קיצוניים. בתוך שנייה הם יכולים להיכבות לגמרי, או להיפך - להיות מאוד שמחים פתאום"
לפעמים זה קורה גם בתחבורה הציבורית. כשיצאה עם שני חניכים ברכבת וזוג ערבים ישבו לידם, אחד הילדים נכנס לפאניקה: "הוא נלחץ נורא, קפץ מהמקום ואמר: 'ומה אם הם ישלפו עליי רובה עכשיו? אני לא יודע מה אני אעשה'", היא מתארת. "הוא באמת הכניס את עצמו לסטרס עצום ולקח זמן עד שהוא הצליח להירגע".
החוויה שלה מהאומנה לימדה אותה להיות זהירה במילים ובמעשים. "אני מקפידה מאוד על כל מה שאני אומרת או עושה ליד הילדים. למשל, אחרי הסיפור עם הכפכפים, אני לא נועלת אותם יותר כשאני איתם - ראיתי כמה קשה היה להם".
יש הבדל בין התגובות של הילדים הקטנים והגדולים?
"הקטנים הרבה יותר חשדניים, במיוחד כלפי זרים במקומות ציבוריים. כל תנועה מהירה מבהילה אותם והם קופאים במקום. כל בום, רעש או צפצוף קטן - מטלטל אותם לגמרי".
הגדולים יותר מתמודדים אחרת: "יש להם מצבי רוח קיצוניים. בתוך שנייה הם יכולים להיכבות לגמרי, או להיפך - להיות מאוד שמחים פתאום".
איך מתמודדים עם השינויים הפתאומיים האלה?
"זה תלוי בילד. יש כאלה שצריכים הרבה מאוד תשומת לב באותם רגעים, ויש כאלה שצריכים רגע לעצמם. הם עברו חוויה שאף אחד לא יכול להבין באמת, אז הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שאני אעיק עליהם".
לא פעם השאלות שהילדים שואלים אינן מותאמות לגילם, ומצליחות להפתיע את רותי בכל פעם מחדש. "הם שואלים למשל, 'איך נגיב אם מחבל ינסה לחטוף אותנו שוב?' או אומרים: 'יש לי פוסט טראומה, אני לא חוזרת לקיבוץ'. אני שומעת את המשפטים האלו, ושואלת את עצמי - איך זה יכול להיות", היא מהרהרת.
"פעם ילדה אחת שאלה: 'אם אלוהים אוהב אותנו, למה הוא לקח לנו את סבתא?'", היא מתארת בעצב. "ילדה אחרת, בת שש בסך הכול, הציעה לי: 'בואי אראה לך איך נראית ילדה מתה', ופשוט נשכבה על הרצפה ועצמה את העיניים".
ולמרות הכול, רותי לא מפסיקה להתרשם מהכוח הנפשי של הילדים והילדות האלו. "הם הכי חזקים שפגשתי בחיי", היא אומרת בהתרגשות. "יש להם כוחות שאני לא מבינה מאיפה הם מביאים. לפעמים אני מסתכלת עליהם בהערצה, ולא מאמינה שאני זוכה להיות לצידם".
נשארה בהם תמימות ילדית אחרי מה שעברו, אני שואלת אותה בעדינות. נראה שהשאלה מייסרת אותה. "לצערי, אצל רובם התמימות הזו נעלמה. הם מנסים להמשיך להיות ילדים, אבל החוויות הקשות מפריעות להם והשהות בשבי מלווה אותם בכל צעד שהם עושים".
6 צפייה בגלריה
עם אמילי הנד שנחטפה מבארי בגיל 10. "האם אי פעם הזיכרונות הקשים ידעכו? לי בטח שאין תשובה לזה"
(צילום: באדיבות פרויקט "שבים לחיים")
לפני שבועיים, כשהטילים האיראניים נחתו כאן וגרמו לאימה בקרב מדינה שלמה, הילדים התקשרו אליה מבוהלים. הצלילים של התרעת פיקוד העורף ושל הבומים האדירים מחזירים אותם לרגעים הקשים מאותה שבת שחורה, וגם לימים שבהם הוחזקו בשבי וצה"ל נלחם מעל ראשם.
הכאב של כל ילד שונה. שני חניכים שהיא מכירה היטב, אמרו לה פעם: "עד שאבא שלי לא חוזר מהשבי, לא משנה אם חי או מת, אני לא מסוגל לחזור לעצמי". המשפט הזה היה קשה לה מאוד. "ברוך השם הוא חזר", היא אומרת ומוסיפה בעצב: "הוא חזר בארון, אבל לפחות נקבר על אדמת ישראל".
לעומתם, חניכה שאבא שלה הוגדר כמי שאינו בחיים וגופתו עדיין מוחזקת בשבי, מתמודדת עם קושי אחר. "קשה לה לשמוע כשאחת הבנות מדברת עם אבא שלה ואומרת לו, 'אבוש, מה שלומך?'. זה מכאיב לה מאוד ולפעמים יש גם עניין של קנאה, שהיא כמובן טבעית".
מה את עושה במצב כזה?
"מנסה להסביר בעדינות וברוך לילדה השנייה את הסיטואציה המורכבת ומבקשת ממנה לנסות לשים לב לזה ולנהוג ברגישות רבה יותר. וכמובן, מחבקת את הילדה שקשה לה ומקשיבה לה כמה שהיא רק צריכה.
"האם אי פעם הזיכרונות הקשים ידעכו? לי בטח שאין תשובה לזה, ואני לא בטוחה שלמישהו בעולם הזה יש אותה".
"גם החיים שלי התנפצו בבום כשהייתי ילדה"
הסיפור שלה מתחיל בגיל שש. ההורים התגרשו ואמה, שמתמודדת עם קשיים בריאותיים, לא יכולה הייתה לטפל בששת ילדיה. רותי ושני אחיה הקטנים עברו למשפחת אומנה - ושלושת האחים הקטנים עברו למשפחת אומנה אחרת. החוויה הראשונה הייתה נוראה - חצי שנה היא ואחיה התגוררו בבני ברק אצל זוג חרדי ללא ילדים וללא ניסיון.
"זה היה מאוד קשה. אני זוכרת שהיו פעמים שנהגו כלפינו באלימות ומנעו מאיתנו אוכל. זו לא הייתה ההגדרה של משפחת אומנה בשום אופן". היא זוכרת גם את הרגע שבו צלצלה לאביה, ובקול חנוק מדמעות "ביקשתי שיוציא אותנו מפה דחוף, כי אנחנו לא יכולים להיות במקום הזה יותר".
אבל אז הגיעה המשפחה הנכונה - משפחה דתית עם שישה ילדים משלה, שפתחה בפני רותי ואחיה את הלב ואת הבית. "בפעם הראשונה שנכנסתי לבית שלהם, נדהמתי מהיופי ומהגודל שלו", היא נזכרת. "היו שם צעצועים ומשחקים, וארון בגדים מלא דברים שהכינו במיוחד בשבילנו. הייתה התרגשות ואווירה טובה כזאת".
עד היום היא גרה עם משפחת האומנה. היא קוראת להם בשמותיהם הפרטיים ולא אבא ואמא, אבל זה הבית היחיד שלה. "יש לי שם חדר, את הפינה השקטה שלי. כל החברות שלי גרות ביישוב ואני מרגישה בבית". בני המשפחה אף תומכים בה מאז תחילת השירות, והיא משתפת אותם במה שעובר עליה שם. "הם מאוד גאים בי ומתעניינים בפעילות שלי", היא אומרת בגאווה.
"כשחניכה בת 10 ישנה אצלי בבית ומשתפת אותי במה שעובר על המשפחה שלה מאז 7 באוקטובר, אני מבינה אותה. נכון שהסיפורים לא לגמרי זהים, אבל בשניהם יש את האובדן של משפחה שהייתה פעם שלמה. של דמות זרה שהפכה להיות המטפלת, כי מי שאמור היה לטפל כבר לא נמצא שם. ושל הבנה שאנחנו יותר חזקים ממה שנדמה לנו"
עם שאר אחיה הביולוגיים הקשר מורכב יותר - הם חיים במשפחה חרדית מרובת ילדים במושב בדרום הארץ. "הם גרים רחוק מהמושב שבו אני גרה ולומדים בפנימיות, כל אחד בבית ספר אחר", היא מסבירה. להבדיל ממנה ומשני אחיה שהגיעו יחד איתה לאותה משפחת אומנה, אחיה הצעירים מכנים את הורי האומנה שלהם אבא ואמא. בכל זאת, הם גדלו שם מגיל שבועיים.
עם הוריה הביולוגיים היא נמצאת בקשר טוב, ועם אמה היא אף מקפידה לשמור על קשר יומיומי. "אמא מאוד רצתה לגדל אותנו, ויש לי הרבה חמלה כלפיה. חשוב לי להיות שם בשבילה".
הילדות בין שתי משפחות, בין הורים ביולוגיים להורי אומנה, העניקה לה כלים בהם היא משתמשת עד היום. "כשחניכה בת 10 ישנה אצלי בבית ומשתפת אותי במה שעובר על המשפחה שלה מאז 7 באוקטובר, אני מבינה אותה", היא אומרת. "נכון שהסיפורים לא זהים, אבל בשניהם יש את האובדן של משפחה שהייתה פעם שלמה. אובדן של דמות זרה שהפכה להיות המטפלת, כי מי שאמור היה לטפל כבר לא נמצא שם. אובדן של חיים שפתאום השתנו, ובעיקר של הבנה שאנחנו יותר חזקים ממה שנדמה לנו".
חזרה לחיים
הטקס במעון הנשיא היה מרגש מאוד, אבל רותי יודעת שהעבודה האמיתית מתחילה כשהיא יוצאת מהמעון ונוסעת בחזרה לילדים שמחכים לה. האות שקיבלה הוא הכרה במעלתה, אבל עבורה זה רק אישור למה שהיא כבר יודעת - שהמשימה הזו לא תסתיים ביום שהשירות הלאומי יגמר.
"השירות יסתיים ב-15 באוגוסט, אבל הקשר עם הילדים לא", היא קובעת, "אין סיכוי שאפרד מהם, ואני מתכננת להישאר כמתנדבת בעמותה. הם נכנסו לי ללב, ואנחנו בקשר יומיומי מעבר למפגשים השבועיים. מבחינתי זו לא פרידה, זה רק שלב שנגמר מבחינה פורמלית אבל לא יסתיים לעולם".
6 צפייה בגלריה
רותי (באמצע) ומשמאלה אביטל (מילי) דקל-חן בטקס מצטייני הנשיא. "רק שלב שנגמר מבחינה פורמלית, אבל לא יסתיים לעולם"
ומה התוכניות שלך לעתיד?
"האמת היא שעוד לא חשבתי על זה, אבל אני אזרום לאן שהחיים ייקחו אותי. בא לי לתת מעצמי את כל מה שאני יכולה ויש לי לאלו שזקוקים לכך. המחשבה היא להמשיך ללוות ילדים כמו שעשיתי בשירות, אבל באופן מקצועי, אחרי לימודים אקדמאיים שיעזרו לי להעשיר את הידע שלי בתחום. את הניסיון, או לפחות את חלקו, כבר יש לי".
