עד מתי נמשיך להתעורר לבקרים שבהם החדשות הראשונות עוסקות בעוד רצח של נער? עד מתי עוד משפחה תתמוטט, עוד קהילה תבכה, ועוד צעירים יאבדו את חייהם מבלי שמישהו יעצור את השבר הזה?
לפני ארבעה ימים, בזמן כתיבת שורות אלו, התבשרנו על חדשות קשות. מוחמד חוסין מראזקה, תלמיד בן 17 מכפר קרע, נדקר למוות ליד בית הספר שלו, לעיני תלמידים אחרים, על ידי תלמיד מבית ספרו.
שעות ספורות לפניו נורה למוות קאסם עאסלה, בן 18 מעראבה, שסיים את לימודיו התיכוניים בשנה האחרונה והיה בדרכו לעבודה עם אביו. שני צעירים, שתי משפחות שקרסו, ושוב אותה שאלה חונקת - עד מתי?
לא לומדים לפחד מהעונש
מה שמתרחש לנגד עינינו הוא לא רצף של מקרים בודדים. זו מציאות מצטברת, תוצאה ישירה של שנים ארוכות שבהן החברה הערבית התריעה מפני הסכנה, אך קול הזעקה לא נשמע. במשך עשור לפחות, האלימות הלכה והתרחבה, נשק קל החל להסתובב בחופשיות, אקדחים נשלפו כמעט ללא פחד, והמדינה לא בלמה את ההידרדרות.
לא נבנתה תשתית אמיתית של טיפול מונע, לא נוצרה מערכת אכיפה אפקטיבית, ולא הוקמה תכנית עומק שתיתן מענה חברתי, חינוכי וביטחוני גם יחד. עכשיו, אנחנו קוצרים את פירות ההזנחה: האלימות כבר איננה "בעיה של פשיעה", אלא סכנה שמאיימת על דור שלם - והיא הגיעה גם אל הצעירים, אל התלמידים, אל בתי הספר.
הטרגדיה הגדולה ביותר איננה רק במעשי הרצח עצמם, אלא במה שהם משקפים: היעדר מוחלט של הרתעה. היום, צעיר שמחזיק סכין או אקדח לא באמת חושש מהחוק. הוא לא מאמין שייענש, לא מפחד מהשלכות. הוא רואה סביבו מקרים שבהם רוצחים לא עומדים לדין, תיקים נסגרים ללא תוצאות, ואלימות נענית בשתיקה.
המסר עובר מהר מאוד, גם לנוער. כשצעירים רואים שאף אחד לא משלם מחיר על רצח, הם מפנימים שאין מחיר גם להם. כשהחברה לא מציבה גבולות, הם לא לומדים לפחד מהעונש.
מאז תחילת השנה נרצחו כבר 215 נשים וגברים בחברה הערבית, רובם צעירים. זהו מספר שאי אפשר להכיל, אבל מאחוריו יש מציאות חיה ונושמת של פחד, של ייאוש, של אנשים שמרגישים שהמדינה ויתרה עליהם.
ההורים חוששים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, המורים חסרי אונים מול האלימות הגואה, והמשטרה מגיבה מאוחר מדי, ולעיתים כלל לא מגיבה. התחושה הרווחת היא שאין יד מכוונת, שאין אחריות, שאין משילות.
האלימות כבר איננה "בעיה של פשיעה", אלא סכנה שמאיימת על דור שלם - והיא הגיעה גם אל הצעירים, אל התלמידים, אל בתי הספר. במציאות שבה הצעירים לא רואים אופק, לא רואים דמות סמכותית, לא רואים עתיד - הם מאבדים את האמון. וכשהאמון נעלם, גם הפחד נעלם
חשוב לציין זאת בבירור: האלימות לא צמחה בחלל ריק. היא תוצאה ישירה של כישלון מערכתי מתמשך של חוסר השקעה בחינוך, בתעסוקה, ברווחה ובקהילה. היא נולדה מתוך שנים של הדרה, של חוסר תקציבים, של התעלמות מהקול הצעיר.
במציאות שבה הצעירים לא רואים אופק, לא רואים דמות סמכותית, לא רואים עתיד - הם מאבדים את האמון. וכשהאמון נעלם, גם הפחד נעלם.
ביטחון הוא לא מותרות
אני פוגש מדי יום צעירים מהנגב, מהגליל ומהמרכז. הם מדברים על חוסר תקווה, על חוסר אמון, על תחושת ניתוק. הם חיים בתוך מציאות שבה האלימות הפכה לנורמה. כשאין הרתעה – אין פחד. כשאין פחד, אין גבולות. וכשהמדינה שותקת, התחושה היא שכל אחד לעצמו. זו אדמה פוריה לאלימות, וכולנו משלמים את המחיר.
אבל אני רואה גם את מה שאפשרי. ב"אג'יק - מכון הנגב", אנחנו עובדים עם אלפי בני נוער בכל שנה. אנחנו רואים את הפוטנציאל, את החוזק, את הצימאון לשינוי. אנחנו רואים כמה מהר צעירים פורחים כשהם מקבלים הזדמנות אמיתית, כשהם מרגישים שמאמינים בהם.
זה מוכיח שאפשר לעצור את האלימות, אבל רק אם נשקיע בצעירים באמת - בחינוך, בהכשרה, בהזדמנויות.
סלימאן אלעמור, מנכ"ל משותף ב"אג'יק-מכון הנגב"צילום: באדיבות "אג'יק - מכון הנגב"לצד זאת, המדינה חייבת להחזיר את כוח ההרתעה. אסור לה שמי שמחזיק נשק ירגיש חסין. אסור שתיקים ייסגרו בשקט. חייבת להיות אכיפה חכמה, מהירה ויעילה - שמבהירה חד-משמעית שכל מעשה אלים ייענש. ויחד עם זה, יש לחזק את מערכת החינוך, להקים תכניות רווחה ותעסוקה משמעותיות, וליצור שפה של אחריות ולא של פחד.
ביטחון הוא לא מותרות, הוא זכות בסיסית של כל אזרח, של כל ילד וילדה. אסור שנשלים עם מציאות שבה צעירים מאבדים את חייהם בדרך לבית הספר או לעבודה. אסור לנו להתרגל. כי ביום שבו נתרגל - נאבד את עצמנו כחברה.
אנחנו נמשיך לפעול, להאמין, ללוות ולתת תקווה. נמשיך לראות בצעירים לא מקור לבעיה, אלא מקור לפתרון. אבל במקביל נדרוש גם אחריות מהמדינה, מהמנהיגים, מהמערכות שאמורות להגן על כולנו. הגיע הזמן להחזיר את הגבולות, את הצדק, את האמון.
כותב הטור הוא מנכ"ל שותף בארגון "אג'יק - מכון הנגב"
