האחיין של רס"ל (במיל') אנואר סרחאן ז"ל בונה את ספסל החברות
ראשדי עאמר פותחת את דלת ביתה בחורפיש, ורואה לפניה קבוצת נערים ונערות בני 12. הם מגיעים עם מחברות, עטים ושאלות רבות על בנה ג'ואד ז"ל, שנפל ב"חרבות ברזל". רגע לפני שהתחילה לספר, היא חשה משהו מוזר ומרגש: "כשנכנסו אלינו הילדים - פתאום הרגשתי שג'ואד, הבן הקטן והאהוב שלי, שוב בבית".
במקום שבו המלחמה נוכחת מתמיד, בחרו תלמידי כיתה ו' מבית הספר "א-סולטאן אלאטרש" בחורפיש, לזכור. אבל לא רק לזכור, אלא גם להנציח בצורה מיוחדת ומרגשת את סיפוריהם של ארבעה חללים מהעדה הדרוזית, מהכפרים חורפיש וינוח, שנפלו בלחימה מאז 7 באוקטובר.
המיזם מתבצע במסגרת ארגון "פותחים עתיד", חברת בת של הסוכנות היהודית, הפועלת ב-50 יישובים בפריפריה. הארגון מלווה ילדים ומשפחות במצבי סיכון באמצעות מודל הוליסטי לאורך שלוש שנים. בשנה האחרונה התרחבה הפעילות בקרב החברה הדרוזית ב-40%, עם תקצוב של למעלה מארבעה מיליון שקלים.
"לראות את החברה הדרוזית מנציחה, מקדשת, ומעניקה כל כך הרבה למדינת ישראל, זה הסיפוק שלי", אומרת איה חיר' לדין, מנהלת התכנית בחורפיש. "כשהוצע הרעיון של הנצחת החללים הדרוזים - לא לקחתי בחשבון את ההשפעה העצומה והחיובית שתהיה לפעילות הזאת על הילדים, על המשפחות וגם על תושבי הכפרים שבהם התגוררו החיילים הגיבורים".
"הוא היה האבא של הגדוד"
רס"ל ג'ואד עמאר ז"ל, בן 23 בנופלו, שירת בחטיבה 300 כחפ"ק-מח"ט. הוא נפל ב-9 באוקטובר 2023, יחד עם עלים סעד ז"ל מכפר ינוח, בהתקלות עם מחבלי חיזבאללה שחדרו מגבול לבנון. "הוא היה בן הזקונים שלי", מספרת ראשדי. "ילד מצטיין שקיבל פרס חייל מצטיין שלוש פעמים. אמרו לו בצבא שהוא ה'אבא' של החטיבה - למרות שהיה צעיר כל כך, התנהג תמיד כמו אבא ודאג לכולם".
ג'ואד, שהתגייס במרץ 2019, אהב לטייל, לשחק כדורגל ולהתאמן בחדר כושר. הוא הצליח להגשים חלום ונסע לטיול בארה"ב בסיום שירותו הסדיר, וכשחזר ארצה מח"ט החטיבה ביקש ממנו לחזור לשירות. "גם הישגים בבתי הספר וגם בצבא היו לו", מספרת האם בגאווה. "הוא גם דאג לעצמו מבחינת נראות ותזונה, היה בחור חתיך. והעריץ את 'נייק' - מכל חנות של 'נייק' בעולם, היה לו משהו".
9 צפייה בגלריה
פינת ההנצחה שהכינו הילדים לזכרו של ג'ואד ז"ל. "כשהילדים נכנסו אלינו הביתה, פתאום הרגשתי שהוא שוב בבית"
מה גיליתם על ג'ואד לאחר מותו?
ראשדי: "שמענו מחבריו על הלב הגדול שהיה לו, על החיוך הרחב שלא ירד מפניו וכמה אהבו אותו. הוא היה חברותי מאוד ואהב אנשים - לא משנה מה הדת או המוצא שלהם. למדנו עליו שהוא תמיד היה ראשון ומוביל במשימות בצבא, ואהב לעשות טוב לאחרים ואף פעם לא סירב כשמישהו ביקש ממנו עזרה. ידענו תמיד שג'ואד הוא ילד טוב לב, ערכי, אוהב שלום ונלחם כדי להשיג את השלום והביטחון - והחברים הרבים שהגיעו לנחם אותנו אחרי שנפל, רק חיזקו אצלנו את הידיעה הזאת".
לדבריה, התחושות הקשות החלו עוד לפני שקיבלו את בשורת האיוב מהקצינים שדפקו על דלת ביתם. "מאוד חששנו – יש לנו שני ילדים וכל אחד מהם נלחם בחזית מתחילת המלחמה", מספרת האם. "הייתה לי תחושת בטן שהמצב מאוד מסוכן. באותו יום שבו ג'ואד נפל, כבר משעות הבוקר הייתה לי הרגשה לא טובה - כאבים בכל הגוף, חוסר תיאבון, קושי להתרכז במשימות שלי, נשימה כבדה ודופק לב מהיר".
גם בעלה של ראשדי חש את הקושי באותו יום. "כשג'ואד חזר בפעם האחרונה לביקור קצר בבית, בעלי לא הסכים לו לחזור לבד לבסיס והקפיץ אותו לשם. בדיעבד, הוא סיפר שהוא עשה את זה כי הרגיש שזאת הפעם האחרונה שהוא יראה אותו. ובאמת הוא זכה לראות את הפנים היפות שלו, חיבק אותו חיבוק חזק ומבפנים איחל לו לחזור בריא ושלם. הדמעות יצאו ברגע שג'ואד יצא מהרכב, עד אותו רגע הוא לא הרשה לעצמו לבכות".
איך הילדים הגיבו כשסיפרת להם על ג'ואד?
"הם הסתכלו עלינו בעיניים פקוחות, שאלו שאלות מרגשות על האופי שלו, על החלומות שלו. ביקשתי מהם להמשיך בדרכו - להיות מנומסים ובוגרים כמו שהוא היה. הסברתי להם שאמנם החיים מאתגרים, ויש חוויות מורכבות, אבל שייקחו כל דבר ויסתכלו על הצד החיובי".
עבור ראשדי, הפרויקט הוא לא רק תהליך הנצחה, אלא מסע שיקום אמיתי. "כשפגשתי את הילדים האלו, הרגשתי שאני אמא שנייה שלהם. הייתי גאה מאוד לספר להם על ג'ואד שלי. המחשבה שיש דור חדש שלומד בזכותו, ושמפנים את הערכים הטובים שהיו לו - מרגשת אותי מאוד".
"אנואר אמר: 'אני לא נשוי, שיתנו לאחרים להישאר'"
גם בית משפחת סרחאן בחורפיש נפתח בפני התלמידים הצעירים. רס"ל (במיל') אנואר סרחאן, שנפל ב-17 בינואר 2024 בעת ששירת במילואים בגדוד 910 של חטיבת כפיר, היה בן הזקונים של ראדי סרחאן.
"היו שלושה בנים במילואים - שניים נלחמים עד היום, והקטן שלנו לצערי נפל ולא חזר", אומר ראדי בקול שמסתיר מאחוריו כאב עצום, כזה שרק הורה שכול יכול להבינו. "אנואר תמיד היה אומר למפקדים שלו - 'אני לא נשוי, שיתנו לאחרים להישאר בבית ואני אלך במקומם', כי היה לו חשוב לתת מעצמו למדינה".
9 צפייה בגלריה
אנואר סרחאן ז"ל. "תמיד היה אומר למפקדים שלו - 'אני לא נשוי, שיתנו לאחרים להישאר בבית ואני אלך במקומם', כי היה לו חשוב לתת למדינה"
בתקופה שאחרי מותו, הגיעו לבית המשפחה שרים וחברי כנסת, והמשפחה אף הוזמנה לבית נשיא המדינה. חברים, קצינים מהחטיבה והגדוד שבו שירת אנואר ליוו את המשפחה השכולה, שיתפו סיפורים על מי שהיה ועל מעשי הגבורה שלו בשטח.
"הרבה אנשים באו אלינו, שמעו עליו, במה עסק, מה אהב, דיברו על מעשה הגבורה ואומץ הלב שהיה לו. החברים שלו מהצבא העבירו לנו כל מיני סרטונים מהתקופה שהם שהו יחד בשטח - ואפשר היה לראות שם את החברות האמיצה ביניהם, ועד כמה שאנואר היה אהוב" מספר ראדי.
"למרות האסון שפקד אותנו, אנחנו לא נאבד תקווה. אני מאחל שהמלחמה תיגמר והחטופים יחזרו בריאים ושלמים למשפחותיהם, ושהמדינה תדע ביטחון ושלום במהרה".
איך המפגש עם הילדים מפרויקט ההנצחה השפיע עליכם?
"הילדים דיברו איתנו על אנואר, שאלו, הקשיבו. זו גאווה גדולה בשבילנו לספר להם על מי שהוא היה. נכון, זה לא מחזיר אותו, אבל זה מחזיר לנו תקווה שלא ישכחו אותו ושימשיכו ללכת בדרכו".
למיזם יש גם מימד אישי מיוחד עבור המשפחה: סאנד, נכדו של ראדי ואחיינו של אנואר ז"ל, משתתף אף הוא בפרויקט ההנצחה. "סאנד ואנואר היו דומים - גם חיצונית וגם בחלומות שלהם. זה מרגש לראות שסאנד מוביל את ההנצחה לזכר הדוד שלו, ולזכר שאר החללים הדרושים שהקריבו את חייהם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן".
"לא הסתפקנו בשמות ובתמונות"
הפרויקט החל כיוזמה של הילדים עצמם. הם לא הסתפקו בשמות ובתמונות - נסעו לבתים, פגשו את המשפחות, שמעו, שאלו, כתבו, והכינו מערכי שיעור שאותם העבירו לילדים אחרים בבתי הספר באזור.
התלמידים הכירו לחבריהם את סיפוריהם של ארבעת החללים שנפלו במלחמה הנוכחית, והתגוררו בכפרים חורפיש וינוח-ג'ת: סא"ל עלים (עבדאללה) סעד ז"ל, בן 40 בנופלו, שכיהן כסגן מפקד חטיבה 300 בגזרת לבנון, ונפל ב-10 באוקטובר בהתקלות עם מחבלים בגבול הצפוני. סעד הותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים.
סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, בן 33 בנופלו, מג"ד 53 בעוצבת הברק (חטיבה 188), נהרג ב-2 בנובמבר 2023 במהלך קרב בצפון הרצועה, והותיר אחריו אישה ופעוט בן שנתיים. ג'ואד עאמר ז"ל ואנואר סרחאן ז"ל.
השבוע, הגיע הפרויקט לשיאו באירוע הנצחה קהילתי, שבו בנו הילדים ספסל גישור וחברות - סמל לערכים של שלום, הקשבה ושיתוף, עליהם גדלו החללים. גם השיח' קאסם באדר, נשיא המועצה העולמית לשלום, לקח חלק באירוע המרגש.
העדה הדרוזית בארץ, המונה כ-152,000 אזרחים ומהווה 1.6% בלבד מאזרחי ישראל, תורמת לקו הלחימה הרבה מעבר למשקלה הדמוגרפי. ב"חרבות ברזל" נפלו 13 לוחמים דרוזים, והעדה שילמה מחיר דמים כבד עם 437 חללים לאורך השנים.
אחת מהתקריות הקשות ביותר התרחשו ב-27 ביולי 2024, כשרקטה של חיזבאללה פגעה ישירות במגרש כדורגל במג'דל שמס. 12 ילדים ונערים בני 10 עד 16 נהרגו, וכ-40 נוספים נפצעו, חלקם עד היום זקוקים לשיקום גופני ונפשי מורכב.
איך אתם רואים את מקום העדה הדרוזית במדינת ישראל?
ראשדי: "אנחנו חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, ואין לנו ארץ אחרת. העדה הדרוזית נאמנה למדינה, וכל הילדים שלי שירתו בצבא וסיימו והמשיכו בחייהם. אני מבקשת שתהיה השוואה של הזכויות שלנו לזכויות של היהודים במדינת ישראל. נכון שהבן שלי נהרג, וזה קשה מאוד, אבל אם היה לי עוד בן - הייתי נותנת גם אותו. אנחנו צריכים לחיות בשלום ביחד ולעשות הכול למען המדינה".
ולצד זה, היא מציינת כי יש גם לא מעט כאב וחוסר הבנה מצד המדינה כלפיהם. "חוק הלאום פוגע בנו, ויש לתקן אותו כך שיהיה ברור שזו מדינה לכל אזרחיה".
החוק, שאושר ב-2018 ומעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עורר מחאות נרחבות בעדה הדרוזית. "הילדים שלי שירתו שירות חובה, והקטן שלי הקריב את חייו למען המדינה שלנו - אז למה לא שינו עדיין את החוק? למה לא כולנו שווים פה? למרות שהוא הקריב את עצמו ועם כל הקושי, שום דבר לא השתנה.
"זה כואב וקשה מאוד, כי אנחנו מגדלים ומחנכים את ילדינו על אהבת המדינה, קבלת האחר ולהיות נאמנים למולדת - אפילו במחיר של אובדן הבן, שהיה הדבר הכי יקר בחיים שלנו - וממשיכים להילחם למען השלום בארץ, ולמרות זאת לא רואים את השינוי בחוק המפלה הזה", היא מוסיפה וניכר על קולה כי הנושא מכאיב לה מאוד.
חברי כנסת או שרים בממשלה הגיעו לנחם אתכם?
ראשדי: "כמה ימים לאחר שג'ואד נפל, הגיעו לבקר אותנו שלושה חברי כנסת - שניים מ'יש עתיד' ואחד מה'מחנה הממלכתי'".
ראשדי עאמר: "אנחנו מגדלים ומחנכים את ילדינו על אהבת המדינה, קבלת האחר ולהיות נאמנים למולדת - אפילו במחיר של אובדן הבן, שהוא הדבר הכי יקר בחיים שלנו - וממשיכים להילחם למען השלום בארץ, ולמרות זאת לא רואים את השינוי בחוק הלאום - זה מכאיב מאוד"
"אני מרגיש שזו החובה שלנו להעניק למדינה שלנו", מוסיף ראדי סרחאן. "ובאמת, העדה הדרוזית נתנה לאורך השנים, וממשיכה לתת גם במלחמה הזאת, מעל ומעבר ביחס לגודלה".
בדומה לראשדי, גם הוא חש פגוע מצד המדינה בשל העברתו של החוק, והיעדר הניסיון לשנותו למרות ההקרבה של בני העדה הדרוזית במלחמות ישראל, ובכלל: "אני חושב שחוק הלאום רק הגביר את אי הקבלה שלנו, כמיעוט, במדינה. כאב שכול, החוק הזה פוגע גם בבני, אנואר זכרו לברכה, וגם בכל בני העדה שלנו.
"נזכרים בנו בבתי הקברות, שם מבטיחים תיקון - ואף פעם לא מקיימים", הוא מוסיף. "ב-600 הימים שחלפו מאז 7 באוקטובר, נפלו 13 חיילים דרוזים, ומקום המדינה נפלו יותר מ-400 חללים בני העדה - ולמרות כל זה, עדיין לא מאמינים שאנחנו נאמנים לארץ, למדינת ישראל ולמולדת - וזו מצווה שהילדים והנכדים שלנו גדלו וגדלים עליה עד היום. השילוב בין המחיר הכבד לכך שלמקבלי ההחלטות לא דחוף לשנות את החוק - מכאיב לנו מאוד, והכאב הזה חרוט בליבנו".
הנצחה בעיניים של ילד
"אנחנו עובדים עם ילדים רבים שגרים בקו העימות - בדרום, בצפון וביישובי הגבול - ולאחרונה, הרחבנו את הפעילות גם בכפרים הדרוזים", אומרת רותי שינפלד, מנכ"לית ארגון "פותחים עתיד", המוביל את מיזם ההנצחה בסיוע של חברת "אלטשולר שחם".
"מתחילת המלחמה, הילדים שאנחנו פוגשים במסגרת הפעילות שלנו, חווים תקופה מתמשכת של חוסר ודאות, פחד ואובדן", מוסיפה שינפלד, "והפרויקט הזה מסייע להם בהתמודדות עם הרגשות המורכבים האלו".
באיזה אופן הוא מסייע להם?
"דרך פרויקטים כמו ההנצחה בחורפיש, אנחנו עוזרים להם לעבד את החוויות, לדבר על הכאב, להסתכל לו בעיניים, ולצמוח ממנו. משמעות ההנצחה בעיניים של ילד היא לא רק זיכרון - אלא פעולה, בחירה, השפעה. פתאום הילדים מבינים שיש להם תפקיד - לשמר, להעביר, להוביל".
