מדי יום ראשון, במשך למעלה משנתיים, עבר שמואל מור ליד מחלקת השבים במרכז שניידר לרפואת ילדים, בדרכו למשרדו השוכן כמה קומות מתחת. הוא ראה שם חטופים חוזרים ומשפחות מתאחדות, שמע את הבכי ואת צעקות השמחה. איתן, הנכד שלו, עדיין לא היה ביניהם. אבל שמואל המשיך לבוא, שבוע אחר שבוע.
עד שביום שני, 13 באוקטובר 2025, אחרי 738 ימים של שבי, שוחררו 20 החטופים האחרונים שהוחזקו בשבי חמאס בעזה. איתן היה אחד מהם.
7 צפייה בגלריה
שמואל ואיתן מור במחלקת השבים. "המפגש איתו החזיר לי את הנשימה אחרי שנתיים בלי אוויר"
(צילום: דוברות שניידר)
בימים שלאחר מכן, אחד אחרי השני השתחררו השבויים מבית החולים הביתה, כשלפניהם תהליך שיקום ארוך בדרך חזרה לחיים. איתן מור, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלל היו האחרונים שנותרו במחלקת השבים. וביום שבו עמדו לצאת, המסדרונות נעצרו לרגע. משפחות, צוותים רפואיים, מתנדבים - כולם התכנסו להיפרד, והמתינו מחוץ לבית החולים עם דגלי ישראל ובלונים.
גם שמואל היה שם באותו יום. על דלת משרדו, בחדר הצמוד לחנות המתנות של עמותת "ילדים שלנו" - שבה הוא מתנדב כבר כמה שנים - נתלתה תמונה של נכדו, איתן. ולצידה, המשפט שסוף סוף התגשם: "איתן מור חזר הביתה".
שמואל מור: "כשאיתן שוחרר הוא היה רזה מאוד ואכל כמו ציפור. היום הוא נראה טוב, אוכל, מחייך. רק מדבר בלחש. שבועיים אחרי השחרור הוא עדיין לחש. אולי מההרגל בשבי - המחבלים שהחזיקו בו השתיקו אותו כשצה"ל היה בסביבה"
איך איתן מרגיש?
"איתן מרגיש בסדר", הוא אומר בשקט, ומחייך במבוכה. "כשראיתי אותו, הוא כבר צחק עם חברים. החבר'ה שלו באים הרבה, והצוות מגביל את מספר המבקרים. אנחנו, הסבא והסבתא, מחכים בצד. יש כל הזמן בדיקות, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים מהרווחה".
הוא עוצר, מחייך שוב. "בשבוע הראשון אחרי השחרור ביקרתי אותו רק פעם אחת. בכל פעם ששאלתי את צביקה (מור, אביו של איתן - א"ה) מתי אפשר לבוא לבקר, הוא אמר: 'לא, עכשיו הוא בבדיקות, עכשיו החברים הגיעו לבקר'. אמרתי, 'בסדר, יש לנו סבלנות'. אבל בבוקר השחרור מבית החולים, הודעתי להם - 'גם אם תרצו או לא תרצו, אני בא'. ובאתי".
שמואל מחייך כשהוא מדבר על נכדו האהוב, ואם מסתכלים טוב אפשר אפילו להבחין באור שמשתקף מתוך עיניו. ולמרות זאת, קשה להתעלם מהחותם שהותירו עליו השנתיים האחרונות. הדאגה העמוקה שליוותה אותן, חוסר הידיעה לגורלו, ולצד זה האמונה שהחזיקה אותו ואת יתר המשפחה - אמונה שאיתן ישוב הביתה בחיים.
7 צפייה בגלריה
איתן מור בילדותו על כתפיו של שמואל. "לרגע לא הפסקתי להאמין שהוא ישוב אלינו"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"כשאיתן שוחרר הוא היה רזה מאוד ואכל כמו ציפור. היום הוא נראה טוב, אוכל, מחייך. רק מדבר בלחש. שבועיים אחרי ששוחרר הוא עדיין לחש. אולי מההרגל בשבי - המחבלים ששמרו עליו ביקשו מהחטופים לא לדבר כשצה"ל היה בסביבה".
אבל מאחורי הלחישות הללו, מסתתר סיפור גבורה של צעיר שבמשך שש שעות פינה פצועים ממסיבת הנובה, עד שנחטף.
שש שעות של גבורה
בבוקר ה-7 באוקטובר איתן, בן 25 מקריית ארבע, עבד כמאבטח בפסטיבל הנובה. מ-6:30 בבוקר ועד 12:30 בצהריים, הוא וחברו, אליקים ליבמן ז"ל, פינו פצועים לאזורים המוגנים הבודדים שעוד נותרו במה שהפך לזירת קרב.
איתן ואליקים יכולים היו לברוח ולהציל את חייהם, אבל הם בחרו להישאר ולעזור עד הרגע האחרון. "הם מצאו טרקטורון נטוש ופינו בעזרתו אנשים למקומות מוגנים", מספר שמואל, "הם הצילו חיים. כשאמרו למבטחים לברוח, כי יש מחבלים באזור - להם היה ברור שהם נשארים ועושים הכול כדי להציל כמה שיותר אנשים.
איתן מור עם הוריו של אליקים ליבמן ז"ל
"בשלב מסוים הם נתקלו בשתי בנות שנפגעו מירי המחבלים", הוא ממשיך וקולו נשבר לרגע. "הם העלו אחת על הטרקטורון, הסתירו אותה תחת ערמת עלי אקליפטוס בחורשה סמוכה, וחזרו לקחת את השנייה - ואז איתן נחטף. במקביל, אליקים, שהיה פרמדיק, הצליח להימלט מהמחבלים וניגש לאמבולנס כדי לטפל בפצועים שהתחבאו בו. האמבולנס חטף RPG - וכל מי שהיה בסביבתו, לא שרד".
אתה יודע מה עלה בגורלה של הבחורה שהם הספיקו להסתיר?
"כן, היא נמצאה ללא רוח חיים יומיים אחרי הטבח. אבא של אליקים, שבמשך שמונה או תשעה חודשים לא ידע מה קרה לבנו, חזר למקום עם אחד המאבטחים שהצליח להינצל. הוא זכר שהבן שלו סיפר לו בטלפון על בחורה שהוא ואיתן הצליחו להסתיר, ושאל את המאבטח על זה. הם חיפשו, ומצאו את שירה בחורשה שבה איתן ואליקים החביאו אותה. היא נקברה בהר הרצל".
אליקים ליבמן ז"ל. נרצח בזמן שניסה להציל פצועים בנובהללאבזמן שאביו של אליקים, אליהו ליבמן, שכיהן בעבר כראש מועצת קריית ארבע, חיפש את בנו ומצא את שירה - איתן כבר היה בשבי חמאס. "11 חודשים איתן היה לבד", שמואל נושם עמוק. "הוא עבר בין 30 ל-40 מקומות שונים ברצועה - הוא לא זוכר בדיוק כמה. אף אחד לא מבין באמת מה זה להיות לבד, חטוף, בתנאים לא תנאים כשמסביבך מחבלים חמושים ומרושעים, אבל הילד הזה חי על אמונה".
לאורך כל השבי, מספר הסב, איתן לא הפסיק להתפלל. "כל ערב היה אומר קריאת שמע, ומודה על כל דבר טוב שהיה לו ביום - גם כשהיה רעב, גם כשקיבל מכות. יש מי שמתפרק. אבל הוא... הוא מצא נחמה באמונה".
המשפחה ידעה שאיתן היה בנובה?
"לא. לפני החג איתן התקשר להורים לאחל חג שמח, סיפר שהוא בדירה שלו בירושלים ושהוא בישל ארוחת חג. כנראה שרק בלילה קראו לו ולחבר שלו לבוא לתגבר במסיבה".
בקריית ארבע, מספר שמואל, לא הבינו את גודל האירוע שהתרחש בעוטף, עד לשעות הצהריים המאוחרות באותה שבת. "לא היו שם אזעקות, הטלפונים היו כבויים בגלל החג וכולם המשיכו בהקפות כרגיל. חשבו שאלו אירועי טרור נקודתיים, כמו שהיו בעבר. לאף אחד לא תיאר לעצמו שמחבלים פלשו ליישובים, רצחו אלפים, אנסו וחטפו מאות אזרחים לרצועה".
איתן יצר קשר עם מישהו מהמשפחה באותו בוקר?
"הוא התקשר לבן האמצעי שלי, דוד שלו, ואמר לו: 'דוד, יורים עלינו. אני מנסה להתקשר למשטרה, אבל אף אחד לא עונה'. והבן שלי, שהבין מיד את חומרת המצב, ניסה גם הוא לצלצל למשטרה ולמי לא, אבל המצב היה כאוטי. במקביל, הוא התקשר שוב לאיתן - אבל הוא לא ענה יותר, אז הוא מיד הוציא הודעה עם תמונה של איתן ומספר טלפון ופרסם ברשתות החברתיות, בתקווה שמישהו שהיה במסיבה וראה אותו, יידע אולי לומר מה מצבו והיכן הוא נמצא".
בינתיים, בבית הוריו של איתן, צביקה ואפרת, בקריית ארבע, הטלפונים היו כבויים בגלל החג. רק במוצאי השבת, כשצביקה חזר מבית-הכנסת והדליק את הטלפון, הוא ראה את ההודעות ונחשף לכל מה שהתרחש באותו יום, וגם לכך שבנו היה בעוטף והקשר עימו נותק.
"בבית הוא מצא את כולם בוכים. הגננת של הבת הקטנה כבר לקחה את שתי הבנות הצעירות לביתה, כדי שלא יהיו שם אם הצבא יגיע להודיע", משחזר שמואל בשקט. "ואחרי זה התחילו עשרה ימים של אי-ידיעה. לא היה לנו מושג אם איתן חי או מת, לא אם הוא פצוע או בכלל מסתתר.
7 צפייה בגלריה
"התנהגנו כאילו הוא כאן, איתנו, ורק יצא לרגע ותכף ישוב". בני משפחת מור מציינים יום הולדת שני לאיתן בזמן שהוחזק בשבי חמאס
(צילום: באדיבות המשפחה )
"אמא שלו, אפרת, חשבה שאולי הוא רץ ומסתתר בשטח. לא האמינה שהוא ייחטף", הוא אומר, "תביני, לא היו סרטונים שלו מהחטיפה, לא היה כלום. חמאס לא פרסמו אותו, ולאף אחד לא היה מושג מה קורה איתו. צביקה אמר לאפרת: 'אני לא רוצה לשמוע דפיקה בדלת'".
אחרי עשרה ימים נציגי הצבא הגיעו לבית הוריו של איתן בקריית ארבע. "הם אמרו להם שיש אינדיקציה שאיתן נחטף בחיים ממתחם הנובה ב-12:30 בצהריים". ואז צביקה התחיל לנשום. הוא אמר: 'לפחות אני יודע שהוא חי'".
מאותו רגע, בני המשפחה קיבלו החלטה שתאפשר להם, כך האמינו, להצליח לשרוד את ההמתנה הארוכה לשובו של איתן - מבלי להתפרק. "בבית של צביקה ואפרת לא אפשרו לשגרה להתפרק", מתאר שמואל, "הבן שלי אמר: 'מי שרוצה לבכות - שילך לחדר ויבכה, אבל בסלון הכול ממשיך להתנהל כרגיל. אסור לנו להישבר, כשאיתן יחזור נצטרך להיות חזקים בשבילו'".
שמואל שותק רגע. "המשכנו לשיר זמירות שבת, הילדים הגיעו לבקר, חגגנו בר מצווה לאחיו הקטן, ואפילו נולד נכד נוסף בזמן הזה. ולאורך כל השנתיים האלו, לא משנה מה עשינו ואיפה היינו, לא הפסקנו להזכיר ולדבר על איתן. התנהגנו כאילו הוא כאן, איתנו, ורק יצא לרגע ותכף ישוב".
אבל לא כולם הסכימו עם הגישה שבה בחרו מרבית בני המשפחה. בתו של שמואל, שהיא גם דודתו של איתן, הפסיקה לשיר זמירות שבת במשך כל התקופה שבה אחיינה היה בשבי. "היא מוזיקאית ותמיד הייתה שרה בערב שבת, אבל מהרגע שאיתן נחטף היא הפסיקה לשיר ורק מלמלה לעצמה: 'עד שאיתן חוזר, אני לא שרה'. לפעמים, היא גם לא הייתה נוכחת בכלל בארוחות השבת. היה לה קשה מאוד".
כמוה, אחת מאחיותיו של איתן, התקשתה אף היא להמשיך בשגרת יומה. "היא התכנסה בתוך עצמה. לא הלכה לשירות לאומי, לא לעבודה, כלום. ישבה בחדרה והמתינה שאיתן ישוב. והיה גם את אחד מאחיו של איתן, שבכל פעם כשחגגנו יום הולדת או בר-מצווה, או שנולד הנכד ועשינו לו מסיבת ברית, הוא היה אומר בכעס: 'אני לא מבין על מה אתם שמחים. אחי קבור במנהרות ואתם שמחים?'"
"11 חודשים איתן היה לבד", שמואל נושם עמוק. "הוא עבר בין 30 ל-40 מקומות שונים ברצועה - הוא לא זוכר בדיוק כמה. אף אחד לא מבין באמת מה זה להיות לבד, חטוף, בתנאים לא תנאים, כשמסביבך מחבלים חמושים ומרושעים. אבל הילד הזה חי על אמונה"
זה באמת נשמע מאוד מורכב להתנהל כאילו הכול רגיל בסיטואציה שבה שום דבר לא רגיל.
"נכון, זה לא קל, אבל אמרנו לעצמנו שאנחנו צריכים להמשיך לחיות, בשביל שנוכל לקבל את איתן שלנו כשאנחנו שלמים ובריאים בנפשנו ובגופנו".
"להישאר בבית היה מחזיר אותו?"
שמואל בן ה-75 הוא לא מסוג האנשים שיושבים בבית. 26 שנה שירת בצה"ל, התפקיד האחרון שלו היה סגן מפקד אג"ם בקריה. כשהשתחרר מקבע, המשיך לשרת במילואים במשך 14 שנה, במקביל לעבודתו כמנהל כוח אדם באגף החינוך בעיריית רמת גן.
במהלך 22 השנים שבהן עבד בעירייה, שמואל היה אחראי על 1,600 עובדים. "כל החיים עבדתי עם אנשים. זה מה שאני יודע ומכיר - עבודה עם אנשים".
7 צפייה בגלריה
"העמותה והילדים נתנו לי כוח להמשיך למרות הקושי". שמואל ליד השלט המבשר על השבתו של איתן מהשבי
(צילום: דוברות שניידר)
עשרות שנים של עבודה, אחריות על אלפי עובדים - ואז הגיעה הפנסיה. אבל שמואל? הוא לא נח. "כל החיים שלי רק קיבלתי, ובגיל 68 החלטתי שעכשיו אני צריך לתת לאחרים".
להתנדבות במרכז שניידר הוא הגיע לפני שבע שנים. הוא מצא בית חדש בעמותת "ילדים שלנו", שפועלת בשניידר מ-1993. העמותה, שנוסדה על-ידי הלן שניידר ז"ל וז"ל ואיריס לנגר, מונה 450 מתנדבים שעוסקים ברווחת הילדים המאושפזים - מחלקים מתנות, מארגנים ימי הולדת, רוכשים ציוד למחלקות ועוד פעולות שמטרתן לסייע לאנשי הצוות ולילדים המטופלים ובני משפחותיהם.
"נכנסתי למשרד של הילית גלעד, מנהלת העמותה, ואמרתי לה: 'תני לי לעשות משהו. אני לא יכול לשבת בבית'. ומאז - אני פה כל שבוע". תפקידו העיקרי? ניהול כוח האדם של המתנדבים. "כשמישהו מגיע להתנדב, אני פותח לו תיק, מזין את הפרטים למחשב, בודק שיש לו את כל האישורים הנדרשים. אם חסר משהו - אני דואג להשלים. כל המתנדבים עוברים דרכי".
גם כשאיתן היה בשבי, שמואל לא הפסיק להגיע. "זה נתן לי כוח. היה לי מקום לבוא אליו, אנשים לדבר איתם, ילדים לחייך אליהם".
שמואל: "מישהו שאל אותי: 'איך המשכת להגיע במשך כל הזמן הזה? הנכד שלך קבור במנהרות, ואתה מתנדב?'. עניתי לו בלי לחשוב פעמיים: 'אם אשב בבית ואסתכל על הקירות, זה יעזור למישהו? זה יעזור להחזיר אותו? לא יעזור'. אנחנו אנשים מאמינים, חיינו בתקווה שבעזרת השם נראה אותו. והנה, זה התגשם"
הילית, מנהלת העמותה, זוכרת את שנתיים האלה היטב. "לא הבנו איך הוא עושה את זה", היא מספרת. "שבוע אחרי שבוע, הוא המשיך להגיע - כאילו כלום לא קרה. ובכל פעם כשהיה שחרור של שבים מהמחלקה - התכווצנו בתוכנו. לא ידענו איך לפנות אליו, מה להגיד. אבל שמואל? הוא זה שחיזק אותנו לאורך כל התקופה. לא הפסיק לתת מעצמו, גם כשהלב שלו היה כבד".
בצמוד לחדרו פועלת חנות המתנות של העמותה - פרויקט שקיים כבר 25 שנה, וממשיך לפעול 365 ימים בשנה. החדר מלא בציורים ובפתקים צבעוניים שהילדים המאושפזים מכינים בעצמם, ועל המדפים שורות של מתנות קטנות שממתינות לבעליהן הבאים.
מדי בוקר, מתנדבי העמותה יוצאים מהחדר אל המחלקות השונות, ומחלקים מתנת עידוד קטנה לכל ילד חדש שאושפז במרכז. "זה משהו קטן, אבל זה מעלה חיוך", מסביר שמואל. הילדים גם מגיעים לבחור מתנה לבד - לפני בדיקות קשות, אחריהן, או כשחוגגים יום הולדת.
"הילדים ציירו לאיתן בזמן שהיה בשבי", הוא מספר בהתרגשות. "כתבו לו 'תחזור הביתה', ציירו לבבות. זה היה מרגש. בכל פעם שהייתי מביט בציורים האלו, הם היו ממלאים אותי בתקווה והייתי אומר לעצמי - יום אחד הוא באמת יחזור".
"אל תכתבי את השם שלי", מבקשת אחת האימהות שעוברת לידינו. בהמשך יסתבר כי בנה מאושפז במרכז און אנד אוף במשך כל תשעת החודשים האחרונים. "רק תכתבי בבקשה שהעמותה הזו היא אוויר לנשימה עבורנו. בזכותם אנחנו שורדים את היום-יום כאן".
שמואל מחייך כשהוא שומע אותה. הוא מבין בדיוק על מה היא מדברת. "המקום הזה מחזק את כולם", הוא אומר בגאווה.
מלבד ההתנדבות בעמותה, הוא מתנדב גם באגודת גמלאי צה"ל בבני-ברק - סניף דתי כלל-ארצי, שמארגן טיולים והרצאות לגמלאים דתיים מכל הארץ. "עשיתי את זה גם בצבא ובעיריית רמת-גן. אני אוהב לטייל, להדריך ולארגן טיולים בארץ. בכל הארץ".
גם לשם המשכת להגיע במהלך השנתיים האלו?
"ודאי. מישהו שאל אותי, 'איך המשכת להגיע במשך כל הזמן הזה? הנכד שלך קבור במנהרות, ואתה מתנדב?'. עניתי לו בלי לחשוב פעמיים: 'אם אשב בבית ואסתכל על הקירות, זה יעזור למישהו? זה יעזור להחזיר אותו? לא יעזור'. אנחנו אנשים מאמינים, חיינו בתקווה שבעזרת השם נראה אותו. והנה, זה התגשם".
יש לו 18 נכדים ושלושה נינים. "אני לא יכול להזמין את כולם הביתה", הוא צוחק, "יש לי רק ארבעה חדרים. כשבאים לשבת, נשארים כל השבת, לא באים לבקר והולכים. אז כולם ישנים בסלון על מזרונים, אבל זה בסדר. גם איתן אהב מאוד לבוא אלינו בתור ילד, וגם כשהתבגר. יש לנו קשר מיוחד איתו".
7 צפייה בגלריה
"שמואל היה זה שחיזק אותנו לאורך כל התקופה". חנות המתנות של העמותה
(צילום: דוברות שניידר)
ויש להם גם מסורת משפחתית: לפחות פעמיים בשנה, כבר כמה שנים, הם נוסעים יחד, כל המשפחה המורחבת - בסוכות או בפסח - לחופשה במלון בצפון. 150 איש, מקטן עד גדול. בסוכות לפני שנתיים, ימים בודדים לפני 7 באוקטובר, כל המשפחה נסעה לחופשה בצפון. באמצע החופשה איתן קיבל טלפון, ובו התבקש לחזור לירושלים כדי לסייע בבית הקפה שבו עבד.
"הצטלמנו איתו ונפרדנו בחיבוק. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו", משחזר שמואל בקול חנוק. "בסוכות השנה, כשנסענו שוב כל המשפחה לאותו מלון - במוצאי שבת קיבלנו את ההודעה שהוא חוזר. אין לי מילים לתאר את הרגע המרגש ההוא".
כולם באוטובוס אחד
המפגש הראשון של איתן מור עם הוריו, צביקה ואפרת
(צילום: דובר צה"ל)
צביקה מור היה בין הקולות הבולטים ב"פורום תקווה" - קבוצה של משפחות חטופים, שבחרה לפעול דרך תפילה ואמונה במערכה הצבאית שתביא לניצחון מלא ולשחרור כל החטופים.
"צביקה הסתובב בכל הארץ", מספר שמואל. "היו שבתות שלמות שהוא נסע לקהילות והעביר להן הרצאות. בפתח תקווה, היה בארבעה בתי-כנסת בשבת אחת. אותו דבר בגבעת-שמואל, בכפר-סבא ובמקומות נוספים בארץ. הוא ישן אצל אנשים, אכל אצלם, ולא הפסיק לדבר על איתן ועל הדרך שבה בחרו הוא ואשתו, יחד עם משפחות נוספות מהפורום, להתמודד עם האסון שפקד אותם.
7 צפייה בגלריה
"צביקה התפרק, שנתיים הוא החזיק הכול בפנים". המפגש של איתן מור עם הוריו בנקודת הקליטה במחנה רעים
(צילום: דובר צה"ל)
"צביקה אמר תמיד, 'צריך לחשוב גם על עם ישראל, לא רק על הבן שלי. אם נהיה חזקים כעם - גם הבנים שלנו יחזרו'. הוא היה זה שטבע את המשפט 'כולם באוטובוס אחד'".
היו מי שביקרו את הדרך של הפורום. שכעסו על הבחירה לא להפגין, על ההתנגדות שלהם לעסקה חלקית, ובעיקר על האמונה המוחלטת בכך שרק כוח צבאי יחזיר את החטופים.
"צביקה תמיד אמר שאם נעשה עסקה והחמאס ישחררו רק עשרה חטופים, מה יהיה עם האחרים? הם לא יחזרו. מבחינתו, צריך היה להפעיל כוח על המחבלים, להילחם בהם ולנצח אותם - ורק כך נשיג תוצאות. הוא האמין באמונה מוחלטת שאם נסתכל רק על עצמנו, נישבר. אם נסתכל על העם - נתחזק".
7 צפייה בגלריה
"אנחנו אנשים מאמינים, חיינו בתקווה שבעזרת השם נראה אותו. והנה, זה התגשם"
(צילום: דוברות שניידר)
כשאיתן שוחרר והוריו פגשו בו לראשונה במחנה רעים, הרגע היה מעבר למילים. "צביקה... הוא התפרק", נזכר שמואל. "שנתיים החזיק הכול בפנים, ובסוף הכול יצא. הוא לא היה צריך לדבר באותם רגעים - הדמעות דיברו בשבילו".
ואיך נראה המפגש הראשון שלך עם איתן?
"לא דיברנו בכלל - רק הסתכלתי עליו. זה היה רגע שהחזיר לי את היכולת לנשום אחרי שנתיים בלי אוויר".
