שיר שנכתב מתוך כאב במטרה להפיח תקווה
( Joya Create)
"הם מרגישים תחושת ניכור, תלישות קשה ולא יודעים בעצם איפה הם נמצאים", מתארת פרופ' זהבית גרוס את מפוני הצפון, אותם היא מכנה "הקורבנות השקופים" של המלחמה.
מתוך הכאב הזה נולד "שם וכאן" - שיר שכתבה פרופ' גרוס, הלחין קובי אושרת, ומבצעים הזמרת אושר בניסו וחניכי "קפה לנוער" מנתניה, במטרה להפיח תקווה בלב המפונים שנעקרו מבתיהם ביום אחד.
הפרויקט המוזיקלי, שזכה לשם "צלילים של תקווה", חיבר בין האקדמיה לשטח - פרופ' גרוס, המשמשת כדיקנית הפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר אילן יחד עם המרכזים הקהילתיים בנתניה. המטרה פשוטה: להשמיע את קולם של המפונים יחד עם בני הנוער המקומיים, ולהדליק בהם ניצוץ של "תקווה חדשה שתזרח בכחול-לבן".
מפגש בין עולמות בחסות המלחמה
מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נרקמו לא מעט קשרים בין אוכלוסיות ותרבויות במדינת ישראל. רבים ממפוני יישובי הגבול בצפון פונו בעל כורחם למלונות בנתניה.
מה שהתחיל כפתרון זמני - הוביל לחיבורים אנושיים מפתיעים, כשבני הנוער המפונים השתלבו בפעילות המרכזים הקהילתיים עם הנוער המקומי. "מהרגע הראשון שראינו שהעיר נתניה קולטת את הקהילות המפונות מהצפון, היה לנו חשוב מאוד לחבר את הדור הצעיר לקליטת המפונים, ולחזק בהם תחושות של סולידריות ואמפתיה", אומרת ליאת אריה, מנכ"לית המרכזים הקהילתיים בדרום נתניה.
מה חשבתם שיקרה כשהמפונים יגיעו לראשונה?
ליאת: "רצינו שירגישו הכי בבית שאפשר. השיר הוא רק אחד מתוך פרויקטים רבים שהתקיימו במסגרת המרכזים הקהילתיים, שנועדו לחבר את בני הנוער המפונים לעשייה המקומית".
צפו בהקלטות לשיר "כאן ושם"
(Joya Create)
"מחפשים חמלה ותשובות"
ובחזרה לפרופ' גרוס, שמתחילת המלחמה עבדה עם בני נוער מפונים באחד ממרכזי הקליטה במרכז הארץ. לאורך התקופה, העבירה להם שיעורים בשיטה מיוחדת שפיתחה בעקבות המצב המורכב שנוצר.
מה הוביל אותך לכתוב את השיר?
"מצאתי את עצמי כותבת את 'שם וכאן' מתוך הצורך לתת ביטוי לתחושות הקשות של בני הנוער שפונו מבתיהם. כשהקראתי להם את המילים, הם התרגשו עד דמעות ואמרו שהם מזדהים איתו, מרגישים שהם 'ציפור שמוטת כנף' ובעיקר לא יודעים אם הם נמצאים 'כאן או שם'. זה גרם להם להרגיש שיש מישהו מבין אותם".
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: קובי אשרת עם אושר בניסו ופרופ' זהבית גרוס. "החברה הישראלית לא מספיק קשובה למפוני הצפון"
(צילום: Joya Create)
המלחין המיתולוגי קובי אושרת, שעומד מאחורי להיטי ענק כמו "הללויה", "אין לך מה לדאוג", "ילדונת" ו"16 מלאו לנער", התגייס אף הוא כאמור, למען הפרויקט והלחין את המילים.
הקשר בין גרוס לאושרת לא נולד יש מאין. היא מכירה אותו מפרויקט אחר בו היא מעורבת - "שישה מיליון אחים", שבראשו עומד ג'וחא (יוסף) אנגל - סבו של אופיר אנגל שנחטף יחד עם יוסי שרעבי ז"ל מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, ושוחרר בעסקה החטופים בנובמבר 23'. הפרויקט, המוקדש לבנו של אנגל, יאיר ז"ל שנהרג באסון השייטת ב-1996, עוסק בהנצחת השואה באמצעות שירה שבני נוער כותבים בעקבות מסעותיהם לפולין.
"מכיוון שכל כמה זמן קובי בוחר שיר שנוגע לליבו ומלחין אותו, יצרתי איתו קשר ושמחתי לגלות שהוא הביע עניין בפרויקט" משתפת פרופ' גרוס, ומדגישה כי החברה הישראלית לא מספיק קשובה למצוקת מפוני הצפון, מה שמחייב חשיבה יצירתית כמו ברית ערים תאומות לשיקום האזור ויוזמות נוספות.
"אני עדיין בקשר עם חלק מהמפונים. הם מתקשים לעכל את ההרס הנורא בגבול הצפון", היא מוסיפה. "הם מחפשים 'חמלה ותשובות' כמילות השיר. רק עכשיו מול ההרס הנורא הם מבינים את גודל השבר. הם מספרים לי על האטימות של רשויות המדינה שאמורות לטפל בהם, ובעיקר על העצב, החרדה וחוסר האונים שהם חשים".
החיילת שהפכה לזמרת
את ביצוע השיר מובילה סמל אושר בניסו (20), זמרת צעירה ומבטיחה שהתגלתה על ידי הזמר, המלחין והמוזיקאי דויד ברוזה, ואף זכתה במקום הראשון בתוכנית "הכוכבים של צה"ל". עד לא מזמן הייתה לוחמת ביחידת החילוץ וההצלה, וכעת היא סטודנטית בבית הספר "רימון", עם צו מילואים שכבר ממתין לה.
ב-7 באוקטובר, בעודה בשירות סדיר באזור יהודה ושומרון, מצאה את עצמה בניסו כשהיא מוקפצת בשעות הבוקר המוקדמות לאופקים, כחלק מהמאמץ להתבסס בדרום ולהשתלט על המרחב. "החוויה בשירות ביישובי הדרום הייתה מורכבת, אבל הכי משמעותית שהייתה לי לאורך כל השירות", היא משתפת. "התחושה שתושבי הדרום נתנו לי כשהם פנו אליי והביעו בפניי את הביטחון שלהם בי, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים".
5 צפייה בגלריה
אושר בניסו במהלך ההקלטות. "המוזיקה היא הדרך שלי להעצים דברים שחשובים לי"
(צילום: Joya Create)
במהלך הלחימה, אושר התמודדה גם עם אתגר אישי כבד: אחיה, ששירת בסיירת גבעתי, נפצע באורח קשה מירי מחבלים. "הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שנפצע היה להתקשר אליי ולהודיע לי שהוא יהיה בסדר, כי הוא ידע כמה אני אדאג", היא משחזרת בקול חנוק.
איך התחיל המסע המוזיקלי שלך?
"הקשר עם דויד ברוזה נוצר עוד לפני המלחמה. הייתי בשמירה בש"ג כשהוא הגיע לשמח חיילים בבסיס. כשעבר בעמדת השמירה, הבטיח לעומדים בה שיחזור לשיר גם עבורם. כששאל מי יודע לשיר, עניתי 'אני' והתחלנו לשיר ביחד".
אושר בניסו: "בתור נערה הייתי פוקדת את המרכז הקהילתי בתדירות יומיומית. זה המקום שעיצב והביא אותי להיות מי שאני כיום, בזכותו התחלתי לשיר מול קהל"
הסרטון של השניים שרים בכניסה לבסיס הופץ ברשתות החברתיות והגיע גם ליהודה אדר, מנהל בית הספר "רימון". יום לאחר מכן, השניים עלו לראיון משותף בשידור חי בגל"צ, וברוזה בישר לבניסו כי התקבלה ללימודים ב"רימון".
"אנחנו עדיין שומרים על קשר מאז שהשתחררתי בנובמבר", היא משתפת בחיוך.
עבורה, המרכזים הקהילתיים בנתניה היו ונשארו בית שני. "בתור נערה הייתי פוקדת אותם בתדירות יומיומית. זה המקום שעיצב והביא אותי להיות מי שאני כיום. בזכותו התחלתי לשיר מול קהל".
גם במהלך שירותה הצבאי, היא המשיכה להגיע למרכזים ולהתנדב עם בני הנוער. ההצעה להשתתף בפרויקט עם קובי אושרת הייתה עבורה סגירת מעגל מרגשת.
מה הרגשת כשחזרת לשיר עם החניכים?
"סמכתי על השותפים לפרויקט, וידעתי מהרגע הראשון שהתוצר הסופי יהיה מושלם. לראות את כל החניכים ולשיר איתם זה משהו שחיבר אותי לעצמי ולמקורות, זו פשוט הייתה חוויה מדהימה, במיוחד בזמן המלחמה. אני רואה במוזיקה אמצעי משמעותי להעברת מסרים, והשירה המשותפת איתם העצימה אותי מאוד".
מה במוזיקה מאפשר לך להעביר שמילים רגילות לא מצליחות?
"המוזיקה היא הדרך שלי להעצים דברים שחשובים לי, ולהדגיש את מה שבאמת משנה מבחינתי - וגם להעביר אותם הלאה. בעזרת הפרויקט הזה, לדוגמה, אנחנו מצליחים להשמיע את הקול של מפוני הצפון, ולהציף את התחושות שלהם דרך פעולות נוספות מלבד מילים.
"מעבר לכך שאולי דרך השיר הזה, אנשים בארץ יבינו יותר מה עבר על המפונים לאורך כל התקופה הזאת, וגם המפונים עצמם יצליחו לפרוק את מה שמקשה עליהם - והם לא מצליחים להביע במילים".
