ביום חמישי האחרון (5 ביוני) בשעה 20:00, התכנסו באתר ההיסטורי בלטרון 1,200 בני ובנות נוער - תלמידי תיכונים, חניכי מכינות קדם צבאיות, חניכי תנועות נוער, תלמידי ישיבות וכפרי נוער - ויצאו יחד למסע הנצחה שהסתיים 11 שעות מאוחר יותר במתחם הכותל.
זו השנה השביעית שבה מתקיים המסע המיוחד הזה, בהובלת עמותת "לאורו" ובשיתוף הקרן הקיימת לישראל ועמותת דובדבן. במקור הוקדש המסע להנצחת זכרו של סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל - לוחם יחידת דובדבן שנהרג בפעילות מבצעית ברמאללה, והיה הלוחם הראשון מדובדבן שנפל כתוצאה ישירה מפעילות טרור.
4 צפייה בגלריה
נועם גילדוני וזיו מוטעי משבט "צופי גבעתיים" במהלך המסע. "הזדמנות להתחבר לסיפורים האישיים של הלוחמים, וללמוד מדרכם"
(צילום: מאיה ויניג)
השנה, לאחר שנפלו 12 לוחמים נוספים מהיחידה במלחמת "חרבות ברזל", הורחב המסע והפך לאירוע הנצחה כולל לכל נופלי היחידה לדורותיהם.
המסע עצמו נפתח בלטרון במעמד המשפחות השכולות ובוגרי היחידה, ואז התפצל ל-12 מסלולים - כמספר שבטי ישראל - ברמות קושי שונות.
הצועדים עברו דרך הר הרצל וחתמו את המסע בטקס זיכרון מרגש בכותל. לאורך הדרך נערכו ביניהם מעגלי שיח שעסקו ברעות, ערבות הדדית וגבורה.
"מסע שמאחד ומחזק אותנו"
אחת מהצועדות השנה הייתה יהלי קמי איטח, בת 18 ממושב סתריה, חניכה בשבט "סופה" של הצופים, שמתארת את החוויה בהתרגשות: "המסע הזה חשוב כי הוא מחבר בין אוכלוסיות שונות שחוו את אותה חוויה נוראית וטראגית. זוהי פעילות שמעלה מודעות, ומאפשרת להכיר את הנופלים והחיילים היפים שלנו".
עבור יהלי, המסע הוא אישי במיוחד: "אני קרובת משפחה של רס"ל עילי דוד גרפינקל שנהרג במרץ השנה מירי צלף ברמאללה, וכשאני צועדת במסע הזה אני חשה גאווה, הודיה ואחדות".
נועם גילדוני, בן 17 מגבעתיים וראש גדוד בשבט "צופי גבעתיים", מסביר את המשמעות העמוקה של המסע עבורו: "רבע מנופלי יחידת דובדבן היו חניכים בתנועת הצופים. כשכבה בוגרת שמובילה את השבט, אנחנו מרגישים שיש לנו את המקום והזכות להנציח את אלו שנפלו כדי להגן עלינו".
בדומה ליהלי, גם נועם חולק את הקשר הפרטי שלו למסע: "סמ"ר שחר סטרוג, חלל של יחידת דובדבן שנהרג ב-2018, היה בוגר השבט שלנו. למרות שלא הכרתי אותו אישית, שמעתי סיפורים רבים על האדם המדהים שהוא היה, וחשוב לי להנציח אותו".
דור צעיר מול גורל לא צפוי
המסע הזה הוא יותר מסתם הנצחה - הוא גם מפגש עמוק של הדור הצעיר עם המציאות שעומדת לפניו. עבור רבים מהמשתתפים, שעוד שנה או שנתיים יגויסו בעצמם לצה"ל, זוהי הזדמנות להתמודד עם השאלות הקשות על שירות, הקרבה ומשמעות.
זיו מוטעי, בת 17 משבט "צופי גבעתיים", שעומדת לפני שנת מכינה ולאחריה גיוס לצה"ל, רואה במסע הזדמנות להתמודד עם עתידה: "אני מרגישה כבוד גדול וזכות לצאת למסע לאורם של חללי יחידת דובדבן. זו הזדמנות להתחבר לסיפורים האישיים של הלוחמים וללמוד מדרכם, במיוחד בזמן שאני מחפשת את הדרך שלי לתרום לחברה הישראלית".
כמו במקרה של נועם, גם עבור זיו הקשר לסמ"ר שחר סטרוג ז"ל הופך את המסע לאישי: "המחשבה שאני כל כך קרובה אליו בגיל, ושאת רוב שנות הנעורים שלי העברתי באותו מקום שבו הוא התחנך, מדגישה את עוצמת המסע".
כמדריכה בקורס הדרכה של תנועת הצופים, היא רואה במסע גם הזדמנות חינוכית: "זו זכות לעבור את החוויה הזו יחד עם החניכים שלי, שבעוד שלושה חודשים יהיו המדריכים הבאים".
תמר אדרעי-דהן, מנכ"לית עמותת דובדבן, מסבירה את המשמעות העמוקה שמאחורי המסע: "הבחירה של המשתתפים לצאת למסע היא בחירה להמשיך את דרכם של הנופלים - דרך של רעות, מסירות וערכים. אותה מחויבות המוטבעת ב-DNA של משרתי יחידת דובדבן ובוגריה, שבאה לידי ביטוי הלכה למעשה בחייהם של נופלי היחידה".
עבור עמותת דובדבן, המסע הוא גם הזדמנות להודות למשפחות השכולות: "אני מודה למשפחות שמשתפות איתנו פעולה ומפקידות בידינו את הדבר היקר ביותר - זיכרון הבנים".
יפעת עובדיה לוסקי, יו"ר קק"ל, מתארת את הצעדה כ"מסע של זיכרון והתחייבות, מסע אל עומק הזהות הישראלית ואל שורשיה העמוקים של הגבורה". איציק שטאובר, מנכ"ל עמותת "לאורו", מסכם: "להיות ישראלי זה להבין שהעבר שלנו נכתב בהקרבה, ההווה בעשייה, והעתיד - בידיים שלנו, ביחד".
