כשהבת הבכורה שלי נולדה, לפני חמש שנים, היה לי המון חלב. הקטנה שלי ינקה בשמחה, ואני שאבתי כדי לשמור על מלאי חלב קבוע לזמן שבו אני נמצאת בלימודים ומישהו אחר שומר עליה. לאורך התקופה, התחילו להצטבר אצלי כמויות גדולות של שקיות חלב-אם, וכשהבנתי שאני כבר לא אנצל אותן - הכי טבעי עבורי היה לתרום אותן למי שזקוקים להן.
כך התחיל הקשר שלי עם "בנק חלב האם הלאומי" של מד"א, שהוקם ב-2019 במטרה להבטיח אספקת חלב אם מפוקח לתינוקות ופגים ללא עלות.
בפעם הראשונה שתרמתי, התרגשתי מאוד - לא רק כי הענקתי חלב שלי לתינוק אחר, אלא כי אני יודעת בדיוק לאן הוא מגיע ולמי הוא מסייע: לפגים חסרי ישע שנולדו לפני שבוע 32 או מתחת למשקל 1.5 ק"ג, שתלויים בכל טיפה. עם כל תרומה שהעברתי, הלב שלי התמלא עוד טיפה.
במקצועי אני אחות טיפול נמרץ פגים ברמב"ם, ואת הפגים אני פוגשת מדי יום. אני רואה מקרוב איך מצבם משתפר כשהם מתחילים לקבל חלב אם, גם אם זה חלב תורמת ולא כזה שנשאב מאמם הביולוגית.
בכל יום אני צופה מקרוב בפלא של חלב אם ובניסים שהוא מחולל - עד כמה הוא מחזק, מרפא ומציל חיים. אני יודעת, לא רק מהלב, אלא גם מהמדע: חלב אם הוא הרבה יותר ממזון. הוא מגן, הוא בעל סגולות ריפוי, והוא לפעמים זה שעושה את ההבדל בין חיים למוות - במיוחד אצל הפגים הקטנטנים והפגיעים כל כך.
אבל, אני גם יודעת שלא כל אמא מצליחה להניק. לפעמים הגוף לא משתף פעולה. לפעמים יש סיבות רפואיות. לפעמים יש טראומות, כמו לידה קשה או תינוק שמאושפז. והכאב הזה - הרצון להעניק את הטוב ביותר, והתחושה שזה לא מצליח - הוא כאב שאני מכירה היטב משיחות שניהלתי במהלך השנים עם אימהות רבות שעברו אצלנו במחלקה. דווקא מהמקום הזה, עלה בי הצורך לעשות מעשה.
פתאום תינוק פג קטן, שזקוק נואשות לחלב אם, ואמא אחת אמיצה שאין לה אפשרות להעניק לו את החלב - הפכו לסמל לכל מה שאני עושה. התרגשות עצומה הציפה אותי. לא "רק" שאבתי. תרמתי חיים
לפני כשנתיים ילדתי שוב, וגם אז, בלידה השנייה, הכול חזר על עצמו - רק מהר יותר. כבר כשהתינוקת הקטנה שלי הייתה בת חודשיים, החלב נוצר בשפע. היא ינקה והייתה מרוצה, אבל לי היו כמויות שלא היה להן סוף.
כל חודשיים לערך הייתי נוסעת לתחנת מד"א עם שקיות חלב קפואות ומסודרות לפי כמויות ותאריכים, תרומה אחר תרומה. כך המשכתי לתרום עד שהבת שלי הייתה בת שנה וחצי - והיא, אגב, כיום בת שנתיים וארבע חודשים, עדיין יונקת, ולא ממהרת להפסיק.
השראה בפגייה
התהליך לא זוהר, יש אתגרים וקשיים, אבל בסוף - זה שווה את זה. אני זוכרת את עצמי עם תינוקת בת כמה חודשים, בקיץ, דוחפת עגלה בחום, מחפשת ניידת מד"א כדי לבצע בדיקות דם מיוחדות לתרומה.
נהגתי לשאוב בזמנים קבועים, להקפיא ולשמור. יום האיסוף היה בשבילי כמעט כמו טקס: מסדרת את הכול, שמה בשקיות, מקבלת את אנשי האיסוף המקסימים שהודו לי בכל פעם מחדש. ותמיד הרגשתי גאה, שלמה, שמחה.
3 צפייה בגלריה
רינא בפגייה. בכל יום אני צופה מקרוב בפלא של חלב אם ובניסים שהוא מחול
(צילום: אלבום פרטי)
באחד הימים שמעתי מצוות הפגייה על תינוק שנולד בשבוע 30 וקיבל חלב אם מתורמת, כי אמא שלו עברה כריתת שד ולא יכולה הייתה להניק. כמובן שלא ידעתי אם התרומה הייתה מהחלב שלי, כי התרומות עוברות דרך "בנק החלב" ומשם מחולקות לפי הצורך.
והאמת היא שזה גם לא באמת משנה, העיקר שידעתי שאני חלק מהשרשרת הזאת. חלק ממשהו גדול מהחיים - שמציל חיים. פתאום תינוק פג קטן, שזקוק נואשות לחלב אם, ואמא אחת אמיצה שאין לה אפשרות להעניק לו את החלב - הפכו לסמל לכל מה שאני עושה. התרגשות עצומה הציפה אותי. לא "רק" שאבתי. תרמתי חיים.
בבית תמיד הקשיבו לי בהתרגשות כששיתפתי במקרים כאלה. ובכלל, בעלי וההורים שלי היו שותפים מלאים: הם שמעו על כל תינוק, על כל בקבוק חלב שנשלח, על כל אמא שנזקקה. במיוחד אחרי הלידה השנייה, כשכבר הייתה לי תינוקת בבית וילדה גדולה יותר, קיבלתי מהם הרבה עזרה כדי שאוכל להמשיך לשאוב ולתרום. הבחירה שלי לתרום חלב-אם, הפכה למשימה משפחתית.
לא לכל אחת יש אפשרות להניק, אבל לכל תינוק מגיע חלב אם. והיכולת לסייע, באמצעות תרומת חלב אם, היא אולי אחת המתנות הכי אנושיות, מרגשות ומשמעותיות שאישה יכולה לתת לאישה אחרת
רוב האנשים סביבי התרגשו מהבחירה שלי. קיבלתי הרבה פרגון, חיבוקים, שאלות, ואפילו היו את אלו שאמרו שאני מעוררת השראה. אבל, כמו בכל דבר בחיים, היו גם הערות מצד כאלה שלא ממש הבינו, שהתקשו להכיל את הרעיון. חלק אמרו שזה "יותר מדי מאמץ", או ביקרו את הבחירה עם שאלות בסגנון "מה עם התינוקת שלך?". לקחתי את ההערות האלו בפרופורציה: לא כולם צריכים להבין את הבחירות שלי, כדי שהן יהיו נכונות עבורי.
לעבוד כאחות בפגייה תמיד היה החלום שלי. המקום הזה, עם כל הקושי, הרגישות והעוצמה שבו, פשוט מדבר אליי. לכן, כשהייתה לי אפשרות לתרום חלב אם, לא עשיתי את זה מתוך עודף אלא מתוך לב מלא. גם כשזה דרש מאמץ, גם כשזה בא על חשבון שעות שינה או זמן עם הבנות - ידעתי תמיד למה אני עושה את זה. בכל בקבוק קטן שמסרתי הרגשתי שיש אור.
תקווה בבקבוק
כולנו בפגייה, כצוות רפואי וסיעודי, יודעים כמה חלב אם מתורמת הוא יקר ערך - ממש כמו תרופה מצילת חיים. אנחנו רואות מקרוב כמה מאמץ נדרש כדי לשאוב ולשמור על כל טיפת חלב, ואנחנו מתייחסות אליו בהתאם: לא מבזבזות אף טיפה.
אם יש מקרה שבו תינוק מסוים כבר לא זקוק לו, אנחנו תמיד נבדוק מי כן יכול לקבל את החלב במקומו. יש בזה אחריות, ויש בזה גם המון לב. זה לא "עוד בקבוק חלב", זה קשר אנושי מרגש בין תורמת שלא מכירה את הנמען - לבין תינוק שנלחם על חייו.
אני יודעת כמה נשים נלחמות על כל טיפה. כמה המאמץ להניק, לשאוב, להתעקש להצליח - גובה מחיר רגשי ופיזי. אני רואה את זה גם כאחות, גם כחברה, וגם כאמא. דווקא מהמקום הזה, של מודעות עמוקה ושל הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, היה לי ברור שאני רוצה לתת. כי אם יש לי עודף, אז למה לא לחלוק? למה לא לאפשר לעוד תינוק לקבל התחלה טובה יותר?
לא לכל אחת יש אפשרות להניק, אבל לכל תינוק מגיע חלב אם. והיכולת לסייע, באמצעות תרומת חלב אם, היא אולי אחת המתנות הכי אנושיות, מרגשות ומשמעותיות שאישה יכולה לתת לאישה אחרת. תינוק שאולי לעולם לא אפגוש, ינק משהו ממני. וזה דבר שאי אפשר להסביר במילים.
שבוע המודעות הבינלאומי להנקה שמסתיים היום (10 באוגוסט) הוא הזדמנות לדבר על חשיבות ההנקה, לעודד, לתמוך ולהזכיר: את לא לבד. בין אם את מניקה, שואבת, נלחמת, תורמת או אפילו רק מחזיקה את החלום הזה בלב - את עושה את הטוב ביותר שאת יכולה. ואם יש לך חלב עודף, גם את יכולה לתרום לתינוק שצריך ולאמא שמקווה.
הכותבת היא אחות טיפול נמרץ פגים ויילודים ברמב"ם
