זה קרה ב-7 באוקטובר 2024, שנה לציון היום הנורא ההוא.
בשעות הצהריים המוקדמות קפצה לי בנייד הודעה: "אמא וילד יסיימו טיפול בבית חולים תל השומר ויצטרכו לחזור למחסום ריחן. מי יכול לאסוף אותם?"
בכל יום רגיל זו הודעה שגרתית, אחת מעשרות שנשלחות בקבוצת ההודעות של עמותת "בדרך להחלמה" - עמותה שפועלת משנת 2006 ומסיעה חולים פלסטינים, בדרך כלל ילדים, לטיפולים מצילי חיים בבתי חולים בישראל. אבל ביום ההוא, ההודעה הזו קיבלה משמעות אחרת.
4 צפייה בגלריה
קצת כמו קריאה ותפילה למען מציאות אחרת בין שני העמים
(צילום: באדיבות עמותת "בדרך להחלמה")
בזמן שההודעה התקבלה, השתתפתי במפגש בעבודה עם שתי נשים ששרדו את הטבח והשבי. הן סיפרו לנו על האזעקות בבוקר שבת, הערבית המפחידה שנשמעה בחוץ, הניסיונות של המחבלים לפרוץ את דלת הממ"ד, החטיפה, השבי, המנהרות, ואחר כך גם על יום השחרור. סיפור מצמרר, מלא אימה וכאב.
בסיום המפגש חיכתה לי בנייד הודעה נוספת: "החולים, האמא והבן, סיימו את הטיפול ומחכים בבית החולים שמישהו יגיע לקחת אותם למחסום". בחרתי לקחת את ההסעה ביום ההוא. משהו בי הרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. מעשה אנושי, פשוט, של קרבה. קצת כמו קריאה ותפילה למען מציאות אחרת בין שני העמים.
מסכה על הפנים וצמיד על היד
ליד מחלקת הילדים חיכו לי האם בשמלה שחורה וכיסוי ראש, ובנה בן ה-12. הבן עדיין ענד על ידו את צמיד בית החולים, ידו השנייה הייתה חבושה, ועל פניו הוא עטה מסכה. נראה היה שהוא תשוש לאחר יום טיפולים ארוך ומעייף.
הם נכנסו למכונית בזהירות. הבן התיישב במושב הקדמי והאמא מאחור. "תפאדלו", ניסיתי את הערבית הכושלת שלי. שניהם נראו עייפים מאוד. יצאו ב-4:30 בבוקר מהכפר שבגדה, נסעו למחסום, חיכו, נבדקו, הלכו ברגל, עברו בין מספר מכוניות, וכשהגיעו לבית החולים התחילו בסבב בדיקות, פגשו רופאים והחלו בטיפולים.
הילד ישן בשלווה לידי. ברכב, לכאורה, מתקיימת מציאות מקבילה, ממוזגת ונעימה. אבל בחוץ ההווה מתדפק, מאיים לשנות את התוכניות בכל רגע. לא רק הילד חולה, אני מהרהר, גם האמא, גם אני, וגם כל מי שנמצא באזור בשנה האחרונה - כולנו תשושים וחולים. כולנו מייחלים להיות בדרך להחלמה
"בן כמה אתה?", אני מנסה ליצור קשר. הילד עונה לי בשקט. אינני שומע, הוא חלש. "עזוב אותם מהדיבורים", אני נוזף בעצמי בלי מילים, "תן להם רק להגיע הביתה". נוסעים. ב"גלי צה"ל" משדרים סיפורי אימה מ-7 באוקטובר.
אני חושב על הדקות המתוחות ברכביהם של מחבלי חמאס, כפי שתיארו אותן שורדות השבי במפגש שנערך רק כמה שעות קודם לכן. במקביל, אני מביט בשני הנוסעים העייפים באוטו דרך המראה הפנימית. אף אחד מלבד השדרנים ברדיו לא משמיע קול.
וכאילו שהיום הזה לא מספיק קשה ומורכב, לפתע התוכנית ברדיו נקטעת על ידי דיווחי אזעקות ונפילות: "עכו, חיפה, נהריה, היכנסו למרחבים המוגנים". למזלנו זה בצפון, אני חושב לעצמי, שוב בלי לומר מילה. הנוסעים נרדמו בינתיים, האמא במושב האחורי, והבן לידי עטה על פניו את מסכת בית החולים.
מה הייתי עושה אם הייתה עכשיו אזעקה? אני מהרהר ביני לבין עצמי.
האזעקות נפסקות והתוכנית על 7 באוקטובר ממשיכה. סיפור אחרי סיפור מהיום ההוא שצרוב בלבבות כולנו.
בין ראש העין לברטעה
ואז, ליד ראש העין, שוב נשמעים דיווחי האימה: "תל אביב, אור יהודה, חולון, נס ציונה, מודיעין, רמת השרון, היכנסו למרחבים המוגנים". הפעם האזעקות קרובות אלינו. לא עוברת דקה, והקריין ממשיך: "פתח-תקווה, קריית אונו, ראש העין, היכנסו למרחבים המוגנים". אני מתחיל לחוש שהלחץ נבנה בתוכי.
האזעקות קרובות מאוד עכשיו. האם להעיר אותם? אולי עדיף שימשיכו לישון? ואיפה אעצור אם תישמע אזעקה?
4 צפייה בגלריה
אבא וילד פלסטינאים שמתנדבי העמותה הסיעו לבית החולים בארץ - ובחזרה
(צילום: באדיבות עמותת "בדרך להחלמה")
הילד ישן בשלווה לידי. ברכב, לכאורה, מתקיימת מציאות מקבילה, ממוזגת ונעימה. אבל בחוץ ההווה מתדפק, מאיים לשנות את התוכניות בכל רגע. לא רק הילד חולה, אני מהרהר, גם האמא, גם אני, וגם כל מי שנמצא באזור בשנה האחרונה - כולנו תשושים וחולים. כולנו מייחלים להיות בדרך להחלמה.
למזלנו, כביש 6 היה כמעט ריק באותו יום. אני מאיץ את הרכב, ומתפלל שנגיע למחסום בלי אזעקה ולפני שיירד החושך. בכביש הצר ליד ברטעה, בדרך למחסום, האמא מתעוררת. היא מחייכת לרגע ומסתכלת החוצה. נראה שהצליחה לנוח קצת. מי יודע איזו דרך עוד תעבור עד שתגיע הביתה.
"עוד חמש דקות מגיעים", אני אומר לה בערבית הקלוקלת שלי. היא מעירה את הבן. "מי ייקח אתכם מהמחסום?", הפעם אני מנסה באנגלית. "אח שלי", עונה הבן.
מגיעים. המחסום ריק, הפועלים לא הגיעו היום לעבודה. שני שומרים, בחורים צעירים עם נשק, עוצרים אותנו. "אני מחזיר אמא וילד מטיפול רפואי ומיד חוזר", אני מסביר להם.
"בסדר, תעבור", הם עונים ומסמנים להמשיך, מכירים היטב את הנוהל. אחד מהם מנופף לנו לשלום. כולנו באותה סירה, אני חושב לעצמי. ללא ספק, גם הצעירים האלו היו מעדיפים להיות עכשיו בדרך הביתה, להירדם באוטו ולהתעורר בבית עם אוכל של אמא - במקום לעמוד עם מדים ונשק ולעצור עוברים ושבים.
בין השער הישראלי לשער הפלסטיני אני נעצר. הבן והאמא יורדים מהרכב, מביטים בי במבט של הקלה ואומרים תודה. הם מתחילים לפסוע לכיוון השער הפלסטיני - האמא סוחבת את התיקים, והבן פוסע לאט, מתקשה ללכת בעקבותיה. הלוואי שיגיעו מהר ובבטחה לביתם.
ביציאה מהמחסום אני עוצר את האוטו ונושם, חש את המתח שהצטבר בגוף. במשך כמה שניות אני מביט בשמש השוקעת, וממשיך בנסיעה הביתה בתחושת הקלה.
4 צפייה בגלריה
אמא ובנה הפלסטינאים בדרך חזרה הביתה מטיפול בבית חולים במרכז הארץ
(צילום: באדיבות עמותת "בדרך להחלמה")
נסיעות העמותה לא תמיד קלות. לפעמים יש שיבושים בדרך, פקקים, פערי תרבות ושפה. המחסומים שעל שני הצדדים לעבור רבים ומורכבים. אבל בתוך הקושי והמורכבות, על אחת כמה וכמה בשנתיים האחרונות, הפעילות הזו מייצרת ומזכירה שיש דרכים נוספות לראות את המציאות ולפעול בתוכה. הדרך להחלמה היא דרך משותפת.
7 באוקטובר לא פסח גם על העמותה. שבעה מתנדבים נרצחו באותו יום ובשבי: ויויאן סילבר, תמי סוכמן ועדי דגן מבארי, אלי אורגד מכפר עזה וד"ר חיים כצמן מחולית. חיים פרי ועודד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז נחטפו לשבי בעזה, ושם נרצחו.
כותב הטור מתנדב בהסעת חולים מהגדה למעלה מעשור, במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" שמציינת בימים אלו 15 שנה לפעילותה. יחד עמו כ-1,300 מתנדבים מסיעים מדי שבוע כ-450 פלסטינים מהמעברים השונים לבתי החולים בישראל ובחזרה.
- ב-9 בספטמבר עמותת "בדרך להחלמה" תקיים אירוע התרמה בהשתתפות להקת "בת שבע" ואמנים נוספים.
- לרכישת כרטיסים: באתר
