ריאיון עם לבלוב מלינקוב ואלה דייכס, בעלי "גן חיים"
(צילום: ירון ברנר)
שבע שנים של עבודה יומיומית, השקעה של מיליון שקלים וחצי, אלפי מתנדבים - הכול נמחק בחצי שעה אחת. אלה דייכס ולבלוב מלינקוב, בני זוג בשנות ה-30 לחייהם, הקימו באזור הכינרת, סמוך למושבה יבניאל, חווה אקולוגית בשם "גן החיים" - מרחב שהפך לאי של שקט ושפיות עבור אלפי מבקרים מכל הארץ.
לפני שבועיים, דווקא באזור שלא חש את המלחמה עם איראן בעוצמה רבה ביחס לשאר המדינה, מנוע מיירט שנפל במקום שרף את הכול עד היסוד.
"זה היה די אירוני", אומרת דייכס. "אנחנו, בצפון, לא כל כך הרגשנו את הלחימה הזו. הטילים האיראניים לא כוונו לאזור שלנו, ולמרות זאת בסוף נפגענו קשה מאוד. בסביבות 16:30 היה הזעקות, ונפל מנוע מיירט במרחק של כ-50 מטר מהחווה ושרף הכול, וביניהם גם את 10 הדונם של גן העדן שלנו".
איך אתם מתמודדים עם ההרס הזה?
דייכס: "זה היה אירוע קשה מנשוא עבורנו, ונראה לי שאנחנו עדיין בהלם ומתקשים לקלוט את העובדה שמפעל החיים שלנו נהרס כליל".
מלינקוב: "חצי שעה שריפה והלך הכול".
מלינקוב: "אנחנו עדיין ממתינים למס רכוש. שכרנו עורך דין, ואנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לזכות ליחס מהם. לצערנו, כבר בהתחלה הבנו שאנחנו כנראה לא בעדיפות עליונה אצלם"
בני הזוג לא רק איבדו את פרויקט חייהם - הם גם גרו במקום ונותרו ללא קורת גג, ביגוד וציוד חיוני וכמובן, בלי הכנסה. וכאילו כל זה לא מספיק מטלטל, ברקע נערמת לה גם הבירוקרטיה המורכבת והמתישה.
איפה נמצא מס רכוש בכל האירוע הזה?
מלינקוב: "אנחנו עוד ממתינים להם. שכרנו עורך דין, ואנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לזכות ליחס מהם. לצערנו, כבר בהתחלה הבנו שאנחנו כנראה לא נמצאים בעדיפות עליונה אצלם".
"אי של שקט ושפיות"
צעד אחר צעד, בתהליך שלקח שנים, אלה ולבלוב יצרו מחדש את המשמעות של חיבור לאדמה. ההתחלה הייתה במדרון שומם עליו הקימו חווה משגשגת עם מגוון ביולוגי עשיר, בוסתן וגינת ירק שופעת. הם חפרו, נטעו, בנו והקשיבו לרחשי ליבם, כשלצדם אלפי מתנדבים שהגיעו מכל הארץ לסייע בהפעלת המקום ששימש בית לאזרחים רבים - סטודנטים, תלמידי בית ספר ומכינות, אנשי טיפול, משפחות וסתם ישראלים שביקשו למצוא אצלם משמעות, השראה ומזור ללב ולנפש.
"מדובר במרחב שנועד לעורר השראה בקרב הציבור הישראלי", מספר מלינקוב. "מקום שאמור לחבר את האדם לאדמה ולהעניק ביטחון בחיים ובסביבה, וכל זה באמצעות חיבור ישיר לטבע. ומתוך הביטחון הזה, אנחנו מאמינים שהאדם יוכל להיות חיוני ומיטיב יותר לסביבה".
דייכס: "רצינו ליצור אי של שפיות במציאות הכול כך מורכבת שלנו בארץ - והצלחנו, עד שהוא נרחב".
המקום התאפיין במדיניות ייחודית - מרחב נטול חומרים ממכרים ומשני תודעה כמו אלכוהול, קפה, טבק וכל סוג של סם. "מרחב שגורם לאנשים לרצות לעזוב את הטלפון ואת הטלוויזיה - ולהתמקד בטבע ובסביבה, ודרך כך גם בעצמם", מתארת דייכס.
למעלה מ-100 אלף שקל ביומיים
יומיים לאחר השריפה, חברים פתחו עבורם קמפיין גיוס המונים. התגובה הייתה מרגשת ומפתיעה. "בתוך האבל וההלם הראשוניים, לא הצלחנו לעשות כלום בהתחלה", משתף מלינקוב. "חברים פתחו בקשה לתרומות - לבגדים, לעורך דין, לשמאי, לכל מה שנדרש כדי שנוכל רגע להתרחק מכל הסיוט הזה, ולהצליח להסתכל על האירוע מזווית אחרת".
התוצאות היו מעבר לכל הציפיות: "תוך יומיים תרמו לנו מעל ל-100 אלף שקלים, והגיעו הודעות מרגשות של אנשים שביקשו מאיתנו לשקם את המקום ולהחזיר את המרחב שהיה, וזה נתן לנו הרבה מאוד דרייב להקים מחדש את החווה", הוא מתאר.
הבקשות והתרומות הפתיעו אתכם?
דייכס: "האמת היא שלא. יש לנו עם מדהים, ואנחנו כל כך שמחים על כל תרומה ומקווים שהסיפור שלנו ייגע גם במי שצופה בנו עכשיו, ויחד נצליח להקים את החווה ואת החזון שלנו מחדש, ונחזיר לחיים את המרחב ששימש השראה עבור כל כך הרבה אנשים".
מלינקוב: "המרחב הפיזי אולי נשרף, אבל הלב, הרוח והשורשים נותרו כפי שהיו. העזרה וההודעות המרגשות שאנחנו מקבלים מאלפי השותפים שהיו חלק מהגן - או מכאלה שרוצים להיות חלק ממנו, וחשוב להם שהוא ימשיך להתקיים - מעניקים לנו כוח עצום, ובזכותם אנחנו לא נופלים לדיכאון ומצליחים לחשוב בצורה אופטימית. זה לא מובן מאליו ומחמם את הלב".
הסכום שיגייסו באמצעות קמפיין התרומות מיועד לבנייה מחדש של "גן החיים", שיקום הבית, רכישת ציוד במקום זה שנשרף, הקמת העסק מחדש וכן, תמיכה משפטית בהתמודדות מול הבירוקרטיה.
"אנחנו כאן כדי לשקם לא רק את מה שהיה, אלא לבנות טוב יותר", הם אומרים בקול נחוש. "כל תרומה היא טיפה של חיים, של תיקון, של תקווה".
