פתיחת תערוכת המיניאטורות של מינה ומינל קופפרברג בשניידר
(צילום: שי גטסוף / Shai Getzoff)
בפינה חמימה של בית מלא אהבה וחפצים זעירים, חיה מינה את הילדות שמעולם לא הייתה לה. סביבה משתרע אוסף מרהיב של בתי בובות, חנויות קטנטנות וסצנות מחיי היומיום - עולמות מיניאטוריים שנבנו בעבודת יד מדוקדקת בקנה מידה של 1:12. כל פרט - מנורות זעירות, רהיטים דקיקים, כלי מטבח קטנטנים - נעשה באהבה ובסבלנות אינסופית.
זוהי ממלכתה הפרטית של אישה בת 89, ניצולת שואה, שהפכה תחביב לאמנות של ממש. עולם שלם שבו כל פרט מוקפד, מלא דמיון ותקווה, ובעיקר - תיקון.
13 צפייה בגלריה
מינה ומינל קופפרברג. "המיניאטורות הן הילדות השנייה שלי"
(צילום: דוברות מרכז שניידר לרפואת ילדים)
עולם קטן של אהבה
מינה קופפרברג נולדה וגדלה ברומניה בצל מלחמת העולם השנייה. ילדותה נקטעה באכזריות כשמראות של אובדן, פחד והישרדות תפסו את מקומם של משחקים, סיפורים וצעצועים. שנים רבות אחר כך, דווקא מתוך השבר, מצאה נתיב להחזרת הזמן האבוד - דרך עולם המיניאטורות המופלא.
כשהיא נשאלת על הקשר בין יצירותיה לעברה, עיניה של מינה נוצצות. "מישהו שאל אותי פעם אם נגנבה ממשפחתי אמנות בשואה, ועניתי שמה שהם גנבו ממני היה גרוע בהרבה מחפצים.
13 צפייה בגלריה
מינה בילדותה. "מישהו שאל פעם אם נגנבה ממשפחתי אמנות בשואה, ועניתי שמה שהם גנבו ממני היה גרוע בהרבה מחפצים"
(צילום: אוסף פרטי)
"המיניאטורות הן הילדות השנייה שלי, וכל בית שאני בונה - הוא פיסה קטנה של עולם שלא היה לי כילדה", היא מוסיפה. "קראתי לפרויקט הזה - שהפך למרחב בטוח עבורי - 'ילדות שנייה', מכיוון שהיצירה עזרה לרפא את האזור השבור הזה בלבי, וסייעה לי לשמור על התקווה גם בתקופות קשות".
את הקסם של המיניאטורות גילתה לראשונה בטירת וינדזור באנגליה, כשנחשפה לבית הבובות המפואר של המלכה מרי. "הכול היה כל כך אמיתי, רק קטן - נעליים, רהיטים, אוכל... זה היה כמו חלום", היא משחזרת בעיניים נוצצות.
כמה חודשים אחר כך, כשנכדתה הקטנה קיבלה בית בובות במתנה, מינה הבינה שזו ההזדמנות שלה להתחבר לעולם הילדות שנגזל ממנה, והחליטה לצלול אל תוך עולם המיניאטורות. וכך, בגיל 58, החל מסע היצירה שלה - תשוקה שלא דעכה מאז.
13 צפייה בגלריה
"כל פרט הופך לחלק מעולם שלם של אהבה". מינה ומינל בתערוכת בתי הבובות במרכז שניידר
(צילום: דוברות מרכז שניידר לרפואת ילדים)
13 צפייה בגלריה
לפעמים זיכרון מומצא של ילדות שיכולה הייתה להיות, לפעמים חלום חדש שנרקם בין אצבעותיה
(צילום: מרכז שניידר לרפואת ילדים)
בידיה הזריזות עולמות שלמים החלו מתעוררים לחיים. בית אחר בית, חדר אחר חדר - חנות מכולת קטנטנה עם מדפים עמוסי מיניאטורות של קופסאות שימורים, בית כנסת זעיר עם ספר תורה שגודלו כסנטימטר, כיתת לימוד שבה הכיסאות אינם גדולים מציפורן. כל פרויקט הוא סיפור שלם - לפעמים זיכרון מומצא של ילדות שיכולה הייתה להיות, לפעמים חלום חדש שנרקם בין אצבעותיה.
בתוך העולמות הקטנים האלה שוכנת משפחתה. תמונות זעירות של ילדיה מקשטות קירות, נכדיה מופיעים בתצלומים מוקטנים, וגם הנינים זכו לפינה משלהם. "כשאני יוצרת, אני לא חוזרת אל העבר הקשה", היא מסבירה בקול שקט, "אני בונה משהו חדש, יפה, שממלא אותי באור. זה לא מסע לכאב, אלא לילדות שבלב".
31 שנים חלפו מאז יצרה את המיניאטורה הראשונה שלה, והתלהבותה רק גוברת. "בכל פעם שאני מתחילה פרויקט חדש", היא אומרת וידיה רוקדות באוויר כמדגימות יצירה, "אני נכנסת אל תוך סיפור. העולם הקטן הזה שואב אותי, וכל פרט הופך לחלק מעולם שלם של אהבה".
כשהזיכרון מתעורר לחיים
מינה לא לבד במסע הזה - בעלה, מינל (94), גם הוא ניצול שואה, מלווה אותה בכל צעד. הוא בונה, מתקין חשמל, חותך, משייף, ומוסיף טאצ'ים משל עצמו. יחד הם בוראים לא רק מבנים זעירים, אלא מציאות מקבילה קטנה ומושלמת - כזו שמצליחה לעקוף את כל מכאובי העבר המשותף.
הם נוסעים ברחבי העולם, מבקרים בתערוכות ומחפשים חומרים וכלים מיוחדים להפיח חיים בפרטים הזעירים. "אני רואה את ההתרגשות שלה, ורוצה לעזור להפוך את החלום שלה למציאות. זה הפך לפרויקט המשותף שלנו", הוא מוסיף בהתרגשות.
מאחורי האהבה המשותפת למיניאטורות, מסתתרים שני סיפורי ילדות שנקטעו באכזריות - שני ילדים יהודים ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שגדלו בצל הפחד והאימה - וכעת, יחד, הם משלימים את הפאזל החסר של ילדותם, פיסה אחר פיסה.
"נולדתי בבוקרשט ב-1936. הייתי ילדה יחידה, אחרי שאחי הבכור נפטר בינקותו לפני שנולדתי", מספרת מינה. "בגלל המלחמה, לא יכולתי להתחיל ללמוד בבית הספר עד כיתה ב'. לשמחתי, התברכתי בהורים אוהבים שפינקו ואהבו אותי מאוד, ולמרות שזה לא היה מקובל באותה תקופה, הם התעקשו שאקבל השכלה ברמה גבוהה כפי שהבנים מקבלים, ושכרו מורה פרטית שלימדה אותי צרפתית, עברית ושיעורי תורה אחרי בית הספר".
יש זיכרונות מיוחדים מתקופת המלחמה שנחרטו בך?
"המלחמה והאנטישמיות היו כמו צל כבד שליווה את כל ילדותי, ולימדו אותי דרכים שונות להסתיר את זהותי היהודית ולא למשוך תשומת לב. ההורים שלי חיו בדאגה תמידית - 'יפלו פצצות', 'מסוכן ברחוב', 'אל תצאי מהבית'.
"בכל יום המצב של היהודים נעשה גרוע יותר. אני זוכרת במיוחד את בעל חנות הצבעים מהשכונה שלנו, יהודי אומלל שהחנות שלו הוצתה בפצצות תבערה. עמדתי על גג המרפסת וראיתי את הלהבות הענקיות מתפשטות.
"יום אחד הגיעו גברים אלימים לבניין שלנו כדי לחפש יהודים", היא נזכרת, "באותה תקופה, אם לקחו אותך - היית נעלם ולא חוזר יותר. למזלנו, בעל הבית שלנו, למרות שלא היה יהודי, שלף אקדח והגן עלינו. בזכותו ניצלנו".
מינה: "כשיום העצמאות הגיע, ראיתי אנשים חוגגים ורוקדים ברחובות, מניפים דגלי כחול-לבן בגאווה. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שלא התביישתי להיות יהודייה"
עולמה של מינה התהפך ב-1951, כשמשפחתה קיבלה אישור להגר לישראל. תוך עשרה ימים, בגיל 15, היא נאלצה להיפרד מבית ילדותה ומבית הבובות האהוב שלה. "נאלצנו להשאיר כמעט הכול מאחור, כולל בית בובות שאבי בנה לי כשהייתי בת חמש, ואהבתי מאוד. המסע הקשה לארץ ארך שלושה ימים ארוכים ואומללים, ועבורי הוא סימן את סוף הילדות".
מה את זוכרת מהימים הראשונים בישראל ומההתאקלמות?
"הגענו לחיפה, ופתאום מנערה צעירה הפכתי למבוגרת - ומצאתי את עצמי מטפלת בהוריי. כשהגענו לא היה לנו כלום, והיינו אסירי תודה על המעט שהמדינה יכלה לתת לנו. קיבלנו שתי לירות, קופסת מצות, מיכל עם אבקת ביצים, מיטה אחת לשלושתנו ושמיכה אחת שחלקנו בינינו. אף מדינה אחרת בעולם לא דאגה ככה לפליטים שלה.
"כשיום העצמאות הגיע, ראיתי אנשים חוגגים ורוקדים ברחובות, מניפים דגלי כחול-לבן בגאווה. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שלא התביישתי להיות יהודייה", היא מוסיפה בהתרגשות. "גרנו במעברה בתלפיות במשך שנתיים וחצי, והחיים היו קשים עבורנו. גם השפה היוותה מכשול גדול.
"בסופו של דבר, נסענו - אבא, אימא ואני - לפריז לתשעה חודשים ובהמשך עברנו לקנדה והתיישבנו במונטריאול, שם הייתה לנו משפחה שיכולה הייתה לעזור לנו. למעשה, כל המסע התחיל כי היינו נחושים שאמשיך את לימודיי, מה שלא הצלחתי לעשות בישראל באותה תקופה".
בדומה לסיפורה של מינה, גם מינל נושא בזיכרונו רגעים של פחד קיומי. הוא היה בן 11 כשנקלע לאחד האירועים האכזריים ביותר שידעה יהדות רומניה.
מה זכור לך מילדותך בתקופת המלחמה?
מינל: "נולדתי ב-1930 בעיר יאשי שברומניה, אך מהר מאוד הוריי עברו לעיירה קטנה בשם בוחוש, שם גדלתי עד גיל 10. הילדות שלי הייתה די שלווה בהתחלה. לא חווינו שם הרבה אנטישמיות, ורק שנים רבות אחר כך הבנתי למה - אבא שלי, שהיה מנהל מפעל טקסטיל גדול, שילם שוחד לשוטר הראשי כדי להבטיח את שלום היהודים בעיירה".
אך המציאות השלווה יחסית התנפצה עבורו כשחזר לביקור בעיר הולדתו, יאשי. ב-28 ביוני 1941 תקפו את יהודי העיר חיילים רומנים וגרמנים, שוטרים ואזרחים מקומיים. אלפי יהודים נרצחו במקום, ואלפים אחרים נעצרו ונלקחו למפקדת המשטרה. למחרת, החיילים הרומנים ירו באלפי היהודים שרוכזו בחצר המפקדה. ימים ספורים לאחר מכן, כ-4,300 מיהודי יאשי ששרדו את הטבח, הועלו לקרונות משא סגורים והוסעו מהעיר למותם.
"בקיץ של 1941 נסענו לביקור משפחתי ביאשי", מספר מינל, "הגענו לעיר בדיוק כשפרצו הקרבות בין רומניה וגרמניה לברית המועצות, ונקלענו לפוגרום הנורא שבו נטבחו אלפי יהודים. הרומנים האשימו אותנו, היהודים, בבגידה ובתמיכה ברוסים. באותם ימים, חיילים רומנים וגרמנים יחד עם אזרחים אנטישמים היו נוסעים במשאיות ברחובות, אוספים יהודים ומעלימים אותם.
"כשהגיעו לרחוב שלנו, ניצלנו בנס - החיילים ירדו לחפש יהודים במרתף שבו התחבאנו, אבל במקום זה מצאו את מרתף היין, השתכרו, ושכחו ממשימתם. זה אפשר לנו לברוח למקום מסתור אחר".
כמו מינה, גם מינל ידע תקופות של קשיים וחלומות על השכלה שנגדעו. "למדתי בתיכון יהודי, אבל בשנת 1945 הוא הוצא מחוץ לחוק על ידי הקומוניסטים", הוא מספר. "לילה אחד, נשמעה דפיקה בדלת, וזו הייתה המשטרה. אמי פחדה מאוד, אבל למרבה המזל זה היה שוטר ידידותי שהגיע להביא לנו דרכונים, ולומר לנו שאנחנו רשאים לנסוע לישראל. אמי לא יכולה הייתה להפסיק לבכות אחרי שהוא עזב".
אהבה במידה 1:12
לאחר תקופה ארוכה שבה התגוררו בישראל, שניהם חיפשו הזדמנויות חדשות ועברו לקנדה בנפרד - מינל עבר תחילה, בחיפוש אחר אופציות להשכלה שלא היו זמינות עבורו בארץ, ומינה הגיעה עם משפחתה שנים מספר לאחר מכן.
הגורל הפגיש ביניהם בינואר 1960 במונטריאול, כשחברים משותפים מהקהילה היהודית-רומנית ארגנו ביניהם היכרות. "והשאר היסטוריה", כפי שמינל אוהב לומר בחיוך, מסכם את הפרק החדש בחייהם שהחל באותו מפגש ראשון.
מינל: "7 באוקטובר העלה זיכרונות כואבים מהתקופה ההיא. פתאום שוב צפו תחושות של פחד ואיום - להרגיש מותקפים, לרוץ למקלטים, להתחבא מפני הרוע. אלו בדיוק התחושות שקיווינו שיהודים לא יצטרכו לחוות שוב לעולם"
ב-60 השנים שחלפו מאז אותה פגישה גורלית, מינה ומינל בנו יחד חיים מלאים בקנדה הרחוקה. הם הקימו משפחה, גידלו ילדים, וליוו נכדים ונינים. המיניאטורות, שכאמור החלו כתחביב אישי של מינה, הפכו במהרה למפעל משותף ולחלק בלתי נפרד מחיי המשפחה והחברה שלהם.
במשך השנים, ביתם במונטריאול הפך למעין מוזיאון פרטי, כשהם נהגו להציג את היצירות המושקעות לכל מי שביקר אצלם. "האוסף הזה שימש להנאת ילדינו ונכדינו, ולחברינו הקרובים", מספרת מינה בחיוך. "בכל פעם שאירחנו לארוחת ערב, היינו קוראים לסיור במיניאטורות ה'קינוח' - כי לפני שהגשתי את הקינוח האמיתי, האורחים היו יורדים למרתף כדי לראות את היצירות".
ואז, לפני כחמש שנים, בני הזוג החליטו לעשות צעד משמעותי - לעזוב את קנדה ולעלות ארצה. ההחלטה הייתה טבעית עבורם, במיוחד אחרי שילדיהם ומשפחותיהם כבר עברו לישראל.
מה גרם לכם להחליט לעלות לישראל בגיל מבוגר?
מינה: "תמיד היינו ציונים נלהבים, אבל החיים שלנו היו די מסודרים בקנדה. יש לנו בן שעבר לקליפורניה, והוא ומשפחתו עלו לישראל ב-2014, ואז הבן השני ומשפחתו עלו ארצה ממונטריאול ב-2016, כך שהמשפחה ברובה כבר החלה לעבור לישראל.
"בהתחלה, תכננו לחלק את זמננו בין מונטריאול לישראל", היא ממשיכה. "היינו בירושלים כשפרצה הקורונה, ובסופו של דבר, מעולם לא חזרנו לבית שלנו בקנדה".
אחרי 7 באוקטובר, כניצולי שואה, איך הרגשתם?
מינל: "הטבח הנורא העלה זיכרונות כואבים מהתקופה ההיא. פתאום שוב צפו תחושות של פחד ואיום - להרגיש מותקפים, לרוץ למקלטים, להתחבא מפני הרוע. אלו בדיוק התחושות שקיווינו שיהודים לא יצטרכו לחוות שוב לעולם.
"ובכל זאת, האהבה שלי למדינה ולעם רק התחזקה. אני גאה ששירתי בצה"ל, ומרגיש בר מזל להיות כאן, על אדמתנו, עם היכולת להגן על עצמנו. אחרי כל מה שעברנו בחיים, אנחנו אסירי תודה לקב"ה שהביא אותנו הנה, ומנסים לתרום ולעזור בכל דרך שאנחנו יכולים".
חלום שהתגשם
באופן מפתיע, ולא פחות מכך - מרגש, דווקא בימים קשים אלו, החלום שליווה אותם מאז עלייתם לארץ קיבל משנה תוקף - למצוא בית ראוי לאוסף המיניאטורות, מפעל חייהם.
הם ראו בכך דרך להודות למדינה שקלטה אותם פעמיים בחייהם - פעם כילדים פליטים, ופעם כזוג מבוגר שבחר לחזור הביתה. ומעל הכול, זו הייתה הזדמנות להעניק רגעי שמחה לילדים הישראלים בתקופה מאתגרת במיוחד.
13 צפייה בגלריה
בני הזוג בתערוכת בתי הבובות במרכז הרפואי. "לשמח ילדים - זו שליחות"
(צילום: דוברות מרכז שניידר לרפואת ילדים)
ואז, באופן מפתיע, נמצא השידוך המושלם - לתרום את אוסף בתי הבובות המרהיב למרכז שניידר לרפואת ילדים, באמצעות עמותת "ילדים שלנו" שפועלת למען רווחת ילדי בית החולים, וארגון "מזרחי קנדה".
"הפתרון הגיע דרך חבר משפחה קרוב מקליפורניה", מספרת מינה. "הוא ראה את האוסף שלנו במונטריאול לפני מספר שנים, והגיע לישראל במרץ 2024 כדי לתמוך במדינה בתקופה הקשה. במהלך ביקורו סייר במרכז שניידר, ומיד זיהה את ההזדמנות. 'זה יהיה שידוך מושלם', אמר לנו בהתרגשות. והוא צדק".
המשפחה לא הסתפקה בתרומה עצמה, ולקחה על עצמה גם את כל הלוגיסטיקה הכרוכה בשינוע העדין והמורכב של האוסף מקנדה לישראל, בניצוחו של עירן גזית, מנהל הפרויקט ומלי פינץ', מתכננת ומעצבת הפנים של התערוכה במרכז הרפואי. "זו הייתה הבקשה שלנו", מדגישים בני הזוג. "לשמח ילדים - זו שליחות".
הילית גלעד, מנהלת עמותת "ילדים שלנו", מספרת בהתרגשות על החיבור המיוחד עם משפחת קופפרברג. "זו משפחה מעוררת השראה שהנתינה עבורה היא דרך חיים", היא אומרת. "כבר משיחת הטלפון הראשונה עם דובי, בנם של מינה ומינל, היה ברור לנו ששניידר הוא הבית המושלם שהם חיפשו לתערוכת בתי הבובות.
"אנחנו אסירי תודה על הזכות להכיר את מינה ואת סיפור חייה המופלא, ועל היותנו שותפים להגשמת החלום שלה כאן בישראל - חלום שנושא משמעות עמוקה עבור בית החולים והילדים המטופלים בו", מוסיפה גלעד. "הסיפור של מינה, אישה אחת שיצרה עולם שלם מתוך שברי ילדות, ממשיך לגעת באינספור לבבות - ועכשיו גם בלב של הדור הבא".
13 צפייה בגלריה
בתי הבובות של מינה ומינל בתערוכה במרכז הרפואי
(צילום: דוברות מרכז שניידר לרפואת ילדים)
בימים אלו, האוסף המרהיב מוצב בלובי בניין הזכוכית של המרכז הרפואי, ויושק באירוע חגיגי ב-28 במאי. הילדים המטופלים והמבקרים יוכלו להתבונן בעולמות הקטנים שנוצרו בידיה של אישה שילדותה נגנבה, ועתה היא מעניקה רגעי קסם ודמיון לילדים המתמודדים עם אתגרים בריאותיים משלהם.
מינה, את עדיין ממשיכה לייצר מיניאטורות?
"כשעזבנו את מונטריאול לפני חמש שנים, נאלצתי להשאיר מאחור את כל הציוד והסדנה המקצועית שלי. בלי הכלים והחלל המתאימים, הפסקתי ליצור. אבל משהו קרה לאחרונה - הגעת האוסף לבית החולים הציתה בי מחדש את הניצוץ. התחלתי לאסוף כלים חדשים ובניתי פינת עבודה קטנה בבית.
"ממש בימים אלה חזרתי ליצור, ואני מרגישה שוב כמו ילדה. זה כל כך מרגש לחזור למשהו שהביא לי כל כך הרבה אושר לאורך השנים".
מינה: "הניצחון הגדול ביותר שלנו על היטלר הוא סיפור החוסן וההישרדות היהודית, ויכולתו של עמנו לבחור בתקווה על פני אובדן - פעם אחר פעם"
עבור מינה ומינל, תרומת האוסף והצגתו למען ילדים חולים היא הניצחון האולטימטיבי על החושך.
"הניצחון הגדול ביותר שלנו על היטלר הוא סיפור החוסן וההישרדות היהודית, ויכולתו של עמנו לבחור בתקווה על פני אובדן - פעם אחר פעם", אומרת מינה. "רוב צאצאינו חיים בישראל כעת, כולל שלושת הנינים שלנו, ואני אסירת תודה שהם יכולים לבוא ולראות את היצירות שבנינו מתי שרק ירצו".
סייעה בהכנת הכתבה: ג'סיקה קופפרברג
