הסכין נגע בבטנה, קור המתכת הדהד יחד עם תחושת הייאוש שמילאה את גופה. עיניה עצומות, נערה בת 17 מרמלה מוכנה לסיים את מסכת הסבל שהיו חייה עד כה. "אני אקח סכין, אכניס אותו לבטן ואסיים עם זה. אני לא רוצה תשומת לב, לא רוצה כלום", עברה המחשבה בראשה של טלי שוורצמן.
ברגע האחרון, חזיון בלתי צפוי התגלה בפניה: היא עומדת על במה, אישה צעירה, בטוחה בעצמה, והקהל זורק לעברה ורדים אדומים. מבולבלת מהמראה שבראשה, הניחה את הסכין. "ומה אם אני מפספסת את העתיד הזה בגלל רגע אחד של ייאוש?", תהתה בשקט.
בשלב הזה היא עדיין לא ידעה שהחזיון יהפוך למפת דרכים עבורה. שמילדה שקופה שהסתתרה בחדרה, היא תהפוך לקאלי אמורסיטה - יוצרת עם שם במה שמסרבת להישאר בשקט. היא לא ידעה שהטראומות, האלימות והבגידות שחוותה, יהפכו בידיה מחומר גלם רעיל למוזיקה שזועקת אמת, שמכריחה אנשים להקשיב, לחשוב ולהרגיש. היא גם לא ידעה שהשקיפות שכל כך הכאיבה לה בילדותה, תהפוך לכוח שלה כאמנית שאינה מסתירה דבר.
"רציתי לזעזע"
הסטודיו בתל אביב היה קר, מנוכר. קאלי עמדה מול המיקרופון, והמפיק מהצד השני של החלון ניסה לדחוף אותה לקצה. "הוא רצה שאצעק 'התחת שלי התחנה המרכזית'", היא מספרת על הסינגל האחרון שלה, "פאו פאו", שיצא לפני כחודשיים. "לקחתי את המילים המשפילות האלה, והפכתי אותן למסר של העצמה נשית".
מה גורם לך ליצור דווקא מוזיקה שעלולה לזעזע?
"בעולם שמוצף בגירויים ותוכן, הדרך היחידה לגרום למישהו לעצור ולהקשיב היא לזעזע אותו. אני לא עושה את זה לשם הפרובוקציה, אלא כדי ליצור חיבור אמיתי. כל הטקסטים שלי נולדים מחוויות אמיתיות".
הסינגל הראשון שלה, "ילדת רווחה", יצא בשנה שעברה כשהייתה בת 22, והיה מראה כואבת למציאות החברתית בישראל. השיר, ששילב ביטויים בוטים וישירים על עולמה של נערה מהשוליים, יצר סערה ברשתות החברתיות. בקליפ, קאלי הופיעה עם מראה פרובוקטיבי במכוון - שילוב של האסתטיקה שאימצה בנעוריה עם מסר חברתי חריף.
"בשיר הזה חשפתי את האמת הלא מצונזרת של החיים בשוליים", היא מסבירה. "המילים הבוטות והישירות זעזעו אנשים שרגילים לשמוע גרסה מעודנת של המציאות. אני מדברת בשם אלה שלא נשמעים, כל מי שמערכת הרווחה והחברה הפקירו, כל מי שקיבל תווית והסתכלו עליו רק דרכה".
קאלי אמורסיטה בקליפ לסינגל "ילדת רווחה"
( צילום: איתמר פוליטי. קריאייטיב: שחר סגל)
התגובות לשיריה נעו מהזדהות מוחלטת ועד ביקורת נוקבת. "פאו פאו" המשיך את הקו הפרובוקטיבי שהחל ב"ילדת רווחה", והרחיב את האמירה החברתית שלה.
היום, בגיל 23, היא מתמודדת עם האתגרים הנלווים לחשיפה הגוברת: "אני מקבלת הודעות מאנשים שמציעים לי לפתוח 'אונלי פאנס', או שחופרים ומציקים. זה קשה - במיוחד כשאת מגיעה ממקום שאין לך כסף, ואת עובדת קשה כדי להשיג אותו. אנשים חושבים שיש דרך קלה יותר, אבל אני רוצה להראות שהגבורה האמיתית היא לעשות מה שאת אוהבת ולמרות זאת להצליח להציב גבולות".
היא מאמינה שהעולם הפך קיצוני מדי. "היום זה מרגיש שאנחנו לכאן או לכאן, שאין אמצע. אני רוצה להראות את המורכבות. יש לי שירים שמספרים את הסיפור שלי, אבל אני לא רוצה לצבוע את עצמי בגוון אחד. אנחנו אנשים מורכבים, יש לנו כל מיני צדדים וצבעים".
תסבירי.
"האמנות שלי משקפת את הניגודים האלה. אני יכולה להיות גם הנערה השקטה מרמלה, וגם האישה החזקה שעומדת על במה. יכולה לכתוב טקסטים בוטים, ועדיין להיות רגישה ופגיעה. ביצירה שלי אני לא מנסה לטשטש את הניגודים או לבחור צד - אני מקבלת אותם כחלק מהשלם.
"כשיוצאת מוזיקה שמזעזעת, אנשים נוטים לחשוב שזה פשוט 'להיות פרובוקטיבית בשביל הפרובוקציה'. הם לא מבינים שיש שם שכבות - זה כלי שאני משתמשת בו כדי לחשוף אמת מורכבת. הפרובוקציה היא רק השער, מאחוריו מחכה סיפור שלם".
ילדות שקופה
השיפוטיות והמבטים הבוחנים אינם זרים לקאלי. להיות תחת עיניים בוחנות הוא סיפור חייה, מציאות שמלווה אותה מילדותה, כשאיש מבני משפחתה לא שם לב כשהילדה הקטנה בת התשע הייתה מסתגרת בחדרה. איש מלבד מכר קרוב של הוריה.
בזמן שקולות השיחה והצחוק מילאו את הסלון בארוחות המשפחתיות, היא הייתה מתכנסת בחדרה. ילדה שקטה מדי, עד שחבריה לכיתה היו לועגים לה: "וואו, את באמת יודעת לדבר?".
11 צפייה בגלריה
קאלי בילדותה. "חשבתי שככה מבוגרים נותנים תשומת לב, לא הבנתי שזו פגיעה"
(צילום: אלבום פרטי)
וכשהדלת נפתחה והאיש המבוגר היה נכנס, הפעם הראשונה שקיבלה תשומת לב הייתה במחיר נורא. "בתור ילדה בת תשע, חשבתי שככה מבוגרים מעניקים תשומת לב. בבית הספר החרימו אותי וההורים שלי לא היו שם עבורי. הייתי בטוחה שהוא עושה מעשה טוב ונותן לי יחס, לא היה לי מושג שמה שקורה זו בעצם פגיעה".
הבדידות הייתה חלק בלתי נפרד מילדותה. היא נולדה וגדלה ברמלה למשפחת עולים מרוסיה, הוריה עלו לארץ כשאמה הייתה בהיריון איתה. שנות ילדותה התאפיינו בהיעדרות של הוריה - אמא שהייתה שקועה בלימודים, אבא שעבד שעות ארוכות, ושתי אחיות צעירות שנולדו שנים אחריה. את מרבית זמנה בילתה לבדה בבית, כשההורים נאבקים להתפרנס ולהסתדר בארץ החדשה.
מתי הבנת לראשונה שמה שקורה לך זו פגיעה?
"רק כשהייתי בת 12. יום אחד אמא ראתה כתבה בחדשות על ילדה קטנה שנפגעה מינית, והתחלתי לשאול שאלות. היא ישבה איתי וסיפרה לי בדיוק מה זה. פתאום העיניים שלי התחילו לנצוץ, ואמא הבחינה בזה. למחרת בלילה אזרתי אומץ, ניגשתי אליה ואמרתי: 'את זוכרת את הילדה מהחדשות? אני חושבת שזה בדיוק מה שקורה לי', ואז סיפרתי לה הכול".
המילים הפשוטות הללו שינו את חייה. אמה נחרדה, ומיד לקחה אותה להתלונן במשטרה.
התדהמה של הוריה גברה כשגילו כי הפגיעה קרתה גם כשהמשפחה הייתה בבית, בזמן ארוחות וחגים. הוא פשוט היה נכנס לחדר שבו הסתגרה, סוגר את הדלת, ואיש לא שם לב. הידיעה שהפגיעה התרחשה מתחת לאפם של הוריה, הותירה בקאלי צלקת נוספת - חוסר אמון בסיסי ביכולתם של מבוגרים להגן עליה.
כמה זמן הוא ישב בכלא בסופו של דבר?
"אמא קיבלה החלטה על דעת עצמה לאשר את הבקשה לשחרור מוקדם שלו על התנהגות טובה. כשהגיעה פנייה מהרשויות אם אנחנו רוצים לערער או להסכים לשחרור, אמרתי לה שאני רוצה לערער, אבל היא פשוט הודיעה לי שהוא כבר שוחרר. מסתבר שהיא הסכימה לשחרור ואפילו לקחה את הפיצוי הכספי שהגיע לי, וקנתה בו רהיטים לבית. כשהתעמתי איתה, היא הציבה בפניי עובדה מוגמרת והסבירה שהוא הבטיח שיתרחק מאיתנו".
הבגידה הכפולה - קודם מצד הפוגע ואז מצד אמה, שבחרה להחליט עבורה בנוגע לשחרורו - העמיקה את תחושת ההפקרה שליוותה את קאלי מאז ילדותה. בתוך תוכה התגבשה ההבנה הכואבת שהיא לבדה במערכה, ושגם אלה שאמורים להיות לצידה עלולים להעדיף את נוחותם על פני רווחתה.
כך, שכבה אחר שכבה, נבנתה חומת ההגנה שלה מפני העולם - חומה שרק שנים מאוחר יותר תלמד להפוך לאמנות.
"אפילו היועצת בבית הספר התערבה רק בשלב מאוחר, כשהמצוקה שלי כבר הייתה בלתי אפשרית להסתרה. אף אחד לא ראה באמת כמה קשה לי, עד שהתחלתי להיות מסוכנת לעצמי. גם בבית ספר, שאמור להיות מקום מוגן, הייתי שקופה, מוחרמת ופגיעה".
מסיכה ומאחוריה ילדה פצועה
השיער הבלונדיני, חצאיות המיני, חולצות הבטן והאיפור הכבד - כל אלו שימשו מסיכה שמאחוריה הסתתרה ילדה פצועה.
המהפך החיצוני הגיע בגיל 15. פתאום הילדה השקטה שלא דיברה נעלמה, ובמקומה הופיעה דמות חדשה - נערה פרובוקטיבית שמושכת תשומת לב. "הרבה בנים התחילו לחזר אחריי, ואז הבנות בשכבה התחילו להשמיץ אותי. הן קראו לי 'שרמוטה' ו'זונה', והייתי מאוד בודדה בזמן הלימודים".
איך הגבת כשקראו לך בשמות האלה?
"בהתחלה פשוט סבלתי בשקט והתכנסתי בתוך עצמי. הפנימיות שלי הייתה כמו תיבת תהודה שבה כל מילת עלבון הדהדה שוב ושוב. אבל באיזשהו שלב משהו בי התהפך. תפסתי אומץ, נשארתי בבית הספר אחרי הלימודים וצעקתי על אותן בנות. צעקתי כל כך חזק וכל כך הרבה, עד שהן פשוט הפסיקו להגיע לבית הספר. החרמות מסביבי פסקו, ולמרות זאת הכאב בתוכי רק התעצם".
11 צפייה בגלריה
מאחורי המסכות הסתתרה ילדה פצועה וכאובה. משמאל: קאלי לפני השינוי החיצוני. מימין: בגיל 15
(צילום: אלבום פרטי)
מאחורי המראה הפרובוקטיבי הסתתרה נערה שבורה. הפגיעה שעברה, הבדידות, היעדר ההגנה - כל אלה הותירו בה צלקות עמוקות.
יום אחד גילה אחד התלמידים את הסכין שהחביאה דרך קבע בתיקה, ובתגובה היא יצאה מהכיתה, הסתגרה בשירותים, ולא הצליחה לעצור את הדמעות.
איך הגיב הצוות החינוכי?
"המורים לא ידעו עליי כלום עד אותו רגע. פתאום הם התעוררו וביקשו ממני לספר מה קורה. התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי דרך המדינה בגלל הפגיעה המינית שעברתי, אבל האמת היא שכל מה שעשיתי בזמן הטיפול היה לצייר. לא באמת שיתפתי במה שעובר עליי, כנראה כי לא ידעתי איך עושים את זה".
11 צפייה בגלריה
פתאום הילדה השקטה שלא דיברה נעלמה, ובמקומה הופיעה דמות חדשה - נערה פרובוקטיבית שמושכת תשומת לב
(צילום: אלבום פרטי)
"הלכתי אל מי שראיתי בו את עצמי"
בין כל הגברים שסבבו אותה, דווקא בעיניו של נער צעיר ממנה מצאה לראשונה הבנה. הוא היה בן 15, שתי שכבות מתחתיה, כשהפך לבן זוגה הראשון.
"למרות כל תשומת הלב שקיבלתי מבנים מבוגרים יותר, בסוף הלכתי אל מי שראיתי בו את עצמי", היא מסבירה. "הוא בא ממשפחה מפורקת, עם אמא אלכוהוליסטית. אפשר לומר שהחיים שלו היו מראה לחיים שלי".
"בסרטון, שמעתי את עצמי בוכה ואומרת 'אף אחד לא אוהב אותי', 'כל מה שמעניין אנשים זה הגוף שלי, ולא מי שאני באמת'. המוזר הוא שלמרות הכול, לא הצלחתי לכעוס עליו. הוא היה המקום היחיד של אהבה בשבילי באותה תקופה. ידעתי שמה שהוא עשה היה נורא, אבל לא יכולתי לוותר על הקשר איתו כי לא היה לי שום דבר אחר"
בלילות הם היו מטפסים על גגות הבתים ברמלה, מביטים בכוכבים ומדברים על החיים. אפשר היה לחשוב בטעות שזה תחילתו של סיפור אהבת נעורים מתוק, אבל המציאות הייתה מורכבת בהרבה.
"בפעם הראשונה שקיימנו יחסים, נכנסתי להתקף חרדה. הוא היה מכיל - התרחק ממני כשביקשתי, חיבק אותי והיה שם בשבילי. זו הייתה הסיטואציה שגרמה לי להתאהב בו".
אבל האהבה הראשונה הזו הפכה במהרה לסיוט נוסף. ערב אחד, בבית ריק, עם הרבה אלכוהול - הגבולות נפרצו שוב. "שתינו הרבה והוצאנו מצלמה, חשבנו שיהיה מצחיק לצלם את עצמנו. ואז הוא אנס אותי. אמרתי לו שאני לא רוצה לשכב איתו, אבל הוא לא שלט בעצמו. אני לא הייתי בהכרה בכלל".
מתי גילית שהוא פגע בך?
"התעוררתי למחרת בבית מלוכלך, עם סימני נשיכה על הצוואר, ובלי שום זיכרון מהלילה הקודם. התקשרתי אליו בבהלה, והוא אמר באדישות: 'אנסתי אותך אתמול'. הייתי בהלם מוחלט. ביקשתי לראות את הסרטון שצילם, והוא הראה לי אותו בזמן ההפסקה בבית ספר.
"בסרטון, שמעתי את עצמי בוכה ואומרת 'אף אחד לא אוהב אותי', 'כל מה שמעניין אנשים זה הגוף שלי ולא מי שאני באמת'. המוזר הוא שלמרות הכול, לא הצלחתי לכעוס עליו. הוא היה המקום היחיד של אהבה בשבילי באותה תקופה. ידעתי שמה שהוא עשה היה נורא, אבל לא יכולתי לוותר על הקשר איתו כי לא היה לי שום דבר אחר".
מערכת היחסים הזו נמשכה שנתיים שהיו רצופות בפרידות וחזרות. זה היה עוד שלב בטראומה המתמשכת שעיצבה את חייה, וכמו מעגל של כאב שחוזר על עצמו, היא מצאה את עצמה שוב בעמדת קורבן, שוב מבלבלת בין תשומת לב לאהבה.
בשקט, בלילות ארוכים של בדידות, ההתמודדות עם הטראומות הובילה אותה למקומות אפלים. "סיימתי את הלימודים עם בגרות מלאה, אבל במחיר שרק אני יודעת", היא מספרת, קולה נשבר מעט. "הייתי שותה 'אקסלים' באמצע הלילה, הידיים רועדות ממתח, ולוקחת ריטלין כדי ללמוד. הכדורים היו כמו חברים יחידים בלילות השחורים ההם".
התקפי החרדה שלה היו פראיים ובלתי צפויים - לפעמים הייתה מתעוררת מחלום ולא מצליחה לנשום, ליבה דופק כאילו עומד לנפץ את גופה. בימים אחרים, תחושת חנק פתאומית הייתה משתקת אותה באמצע יום לימודים רגיל. "כשיש לך כל כך הרבה כאב בפנים, הגוף מוצא דרכים לצעוק כשהפה שותק".
ההתמכרויות היו רק חלק אחד בפאזל המורכב של הישרדותה - ניסיון נואש להשתיק את הסערה בתוכה, ולו לרגע.
המפלט הבלתי צפוי
אורות ניאון מהבהבים מטילים צללים כחולים על גופה החשוף למחצה. רעם של מוזיקת טכנו פועם בחלל המועדון. קאלי בת ה-19 ניצבת על הבמה, עיניה סורקות את הקהל האפלולי שלמרגלותיה. בראשה מהדהדות עדיין המילים שנהגה לשנן כשהתכוננה לבגרויות: "יש לך את כל האפשרויות בעולם, את יכולה להצליח".
"הייתה לי חברה שעבדה כחשפנית, וקינאתי בביטחון שהיה לה. לא הבנתי איך, אחרי כל מה שעברה, היא יכולה לעמוד שם ולהרגיש שהיא בשליטה".
"כמעט כל הבנות במועדון חשפנות הגיעו מבתים קשים, בלי עורף משפחתי. חלקן לא היו בקשר עם ההורים שלהן בכלל. הן הגיעו בשביל הכסף הזמין, אבל כולנו ידענו שזה רק חלק מהסיפור. חיפשנו משהו - אולי שליטה, אולי תחושת ערך"
מסקרנות וצורך בשליטה על חייה, קאלי מצאה את עצמה בלילות על במת חשפנות. "כמעט כל הבנות במועדון הגיעו מבתים קשים, בלי עורף משפחתי. חלקן לא היו בקשר עם ההורים שלהן בכלל. הן הגיעו בשביל הכסף הזמין, אבל כולנו ידענו שזה רק חלק מהסיפור. חיפשנו משהו - אולי שליטה, אולי תחושת ערך".
זו לא הייתה הדרך שדמיינה לעצמה. על הגיוס לצבא ויתרו לה בשל נסיבות חייה, ובימים היא עשתה שירות לאומי בגן ילדים עם צרכים מיוחדים.
החיים הכפולים הללו יצרו מציאות מפוצלת וקשה. בבקרים היא הייתה מגיעה לגן הילדים מותשת, לעתים עם שרידי איפור מהלילה הקודם ובבגדים לא תואמים. "הייתי שותה משקאות אנרגיה כדי לתפקד, ולפעמים לא הצלחתי אפילו לקום בבוקר. הייתי צריכה להשלים ימים בגלל זה".
את רוב זמנה כבר לא העבירה בבית הוריה. עברה לגור אצל אותה חברה בתל אביב, שהפכה למשענת היחידה שלה. אביה ואמה לא ידעו במה היא עוסקת בלילות, אך ההתנגדות שלהם רק דחפה אותה להתרחק עוד. "לפעמים הם היו שואלים לאן אני הולכת, ואז היו אומרים: 'אם את הולכת, אל תחזרי'".
מה הרגשת כשעמדת על הבמה במועדון בפעם הראשונה?
"זה היה כמו גילוי מפתיע. פתאום הבנתי שהגוף שלי, שהיה כל כך הרבה פעמים מקור לכאב, יכול להיות גם מקור לכוח. על הבמה, לראשונה בחיים שלי, הרגשתי שאני זו שקובעת את הגבולות. אני זו שמחליטה מי מתקרב ומי לא. אני זו שבוחרת להיחשף, לא מישהו אחר שכופה את זה עליי. זה היה שחרור, כמעט תרפויטי. תחושת השליטה הזו הייתה משכרת".
בעולם החשפנות היא גילתה צביעות מסוג חדש. "חלק גדול מהלקוחות היו דווקא אנשים דתיים, רבנים וחרדים. אני זוכרת שפעם הגיע בחור חרדי עם כובע וחליפה, והחשפנית שעבדה לידי, שאבא שלה היה חרדי, נלחצה ושאלה אותו 'מה אתה עושה פה?', והוא פשוט ענה 'גם לי מותר ליהנות, לא?'".
המקרים האלו, יחד עם האירועים שעברת עד אז, גרמו לך לראות גברים באופן שלילי?
"באיזשהו מקום, כן. למרות שתמיד האמנתי שיש גם גברים נורמליים בעולם, עם הזמן זה נהיה קשה יותר לראות את זה. נתקלתי באירועים שחשפו בפניי את הצביעות - אנשים שמתיימרים להיות משהו אחד בחוץ, ומתנהגים לגמרי אחרת בסתר. זה חידד אצלי את הרגישות לשקר ולאמת, והיום אני מרגישה שאני מצליחה לזהות טוב יותר מי מסתתר מאחורי מסכה".
הפוסט שהציל חיים
דצמבר 2020, עיצומה של תקופת הקורונה. אור כחלחל מהמסך האיר את פניה הרטובות מדמעות בחדר החשוך. בודדה ומיואשת, קאלי ישבה בחדרה בבית הוריה, נעולה מבפנים, בורחת מהצעקות בחוץ. "היה ריב גדול. זרקו עליי כביסה, צעקו עליי למה אני לא עוזרת מספיק בבית", היא נזכרת.
בדחף של רגע, אולי מתוך תחושה שאין לה מה להפסיד, פרסמה פוסט בפייסבוק. "כתבתי שאני לא רוצה תשומת לב ולא רוצה לפגוע בהורים שלי, אבל שאני עוברת אלימות בבית וכרגע נעולה בחדר. שאלתי אם מישהו יודע על מקום בטוח שאני יכולה לעבור אליו".
"השירים שלי הם לא רק על הפגיעות וההתמודדות, הם גם על הכוח שנמצא בבחירה להמשיך. אני רוצה שאנשים שרואים מישהי כמוני יחשבו פעמיים לפני שהם שופטים, שיחפשו את האדם מאחורי המעטפת החיצונית"
היא לא ציפתה שהפוסט הזה ישנה את חייה. מבין עשרות התגובות שקיבלה, הודעה פרטית אחת כיוונה אותה לרווחה. התהליך, שהחל מההודעה הקצרה הזו, הוביל אותה להוסטל בפתח תקווה.
מה הייתה תגובת ההורים כשאמרת להם שאת עוזבת?
"רציתי לסיים את זה בצורה מכובדת, למרות הכול. הכנתי עוגיות ותה, ישבתי איתם בסלון, והודעתי להם שאני עוברת לגור עם שותפות. הם פשוט אמרו 'שיהיה לך בהצלחה', כאילו אני סתם אומרת משהו שלא באמת יקרה. הם היו בטוחים שאחרי יום-יומיים אחזור.
"זה היה מעליב, אבל גם משחרר - הבנתי שהם לא באמת מאמינים ביכולת שלי לחיות חיים עצמאיים, וזה נתן לי עוד מוטיבציה להוכיח להם, ובעיקר לעצמי, שהם טועים".
בשלב מסוים, היא ניתקה לחלוטין את הקשר עם הוריה. כמעט שנתיים הם לא החליפו מילה ביניהם או נפגשו. היא חסמה את שיחות הטלפון שקיבלה מהם, והתמקדה רק בעצמה ובהחלמתה. הניתוק הזה, למרות הכאב שבו, היה הכרחי עבורה כדי למצוא את קולה האמיתי.
וכך, בין קירות ההוסטל, במרחב שהיה זר ומוגבל, אבל גם מוגן, החלה קאלי תהליך של גילוי עצמי. לראשונה בחייה, היא הייתה חופשיה לחשוב, לחקור, לגלות את עצמה.
"בהוסטל הייתה לנו מסגרת נוקשה. הייתי חייבת לעבוד שם למרות שלא שילמתי שכר דירה, היו שעות חזרה ואסור היה לשתות אלכוהול. אבל דווקא שם, בתוך המסגרת הקשוחה, התחלתי ליצור. לא חיפשתי חברות חדשות, הייתי מרוכזת בעצמי. עשיתי את כל מה שההורים שלי אמרו לי שאני לא יכולה לעשות".
מה למשל?
"כשהייתי מתלהבת ממוזיקה ומשתפת אותם שאני רוצה לעסוק בתחום האמנות כשאהיה גדולה, הם היו מבטלים אותי ואומרים: 'את מבינה שאמנים חייבים לבוא מבית עשיר כדי להתעסק בזה? אמנות עוברת בגנים, את צריכה להיוולד עם זה ולא סתם לאהוב את זה, את צריכה להיות טובה בזה'".
הספקנות של הוריה הפכה עבורה לאתגר, וכמו במקרים אחרים - גם הפעם היא הייתה נחושה להוכיח שהם טועים. דרך טיפול אינטנסיבי וכתיבה, היא החלה להפוך את הכאב ליצירה. חומרי הגלם שלה התבססו על אירועי חייה: ההשפלות, הפגיעות, המאבק להישרדות, החיפוש אחר זהות.
קאלי אמורסיטה בקליפ ל"פאו פאו"
(צילום: אור אביגד פרודקשן. קריאייטיב: שחר סגל)
מה המסר העיקרי שאת מקווה שאנשים ייקחו מהיצירה שלך?
"יותר מהכול, אני רוצה שאנשים יבינו שהחיים הם לא מסלול חד-צדדי. אנחנו מורכבים מהרבה צדדים וצבעים. אני לא רוצה שיגידו 'הנה, היא עברה דברים קשים, עכשיו היא זמרת מצליחה, תראו איזה מדהים'. הסיפור שלי - כמו של כל בן אדם - הוא יותר מורכב מזה.
"השירים שלי הם לא רק על הפגיעות וההתמודדות, הם גם על הכוח שנמצא בבחירה להמשיך. אני רוצה שאנשים שרואים מישהי כמוני יחשבו פעמיים לפני שהם שופטים, שיחפשו את האדם מאחורי המעטפת החיצונית".
מה החזון שמניע אותך להמשיך לרצות להיות חלק מעולם המוזיקה, שעלול להיות מאתגר ולא פעם גם אכזרי?
"אני רוצה לחשוף את מה שקורה לאלו שנחשבים 'שקופים' בחברה. להראות לאחיות שלי ולכל מי שנמצאת במקום דומה, שאפשר להצליח גם כשנקודת הפתיחה קשה. גם כשילדים מחרימים אותך, והמורים חושבים שאת ביישנית ומתעלמים מהמצוקות שלך. גם כשאף אחד לא שואל למה את תמיד שקטה ונראית עצובה.
"אז לשאלתך, מה שמניע אותי הוא להשמיע קול עבור מי שהמערכת זרקה לשוליים. האמנות היא הדרך שלי להראות שגם כשהחיים לא מתנהלים כמו שתכננת, הם יכולים להוביל אותך למקום טוב אם את לא מוותרת. זה לא שחור או לבן - יש גם את האמצע, והאיזון. ובדרך את מגלה דברים טובים שלא ציפית להם".
קיבלת תגובות שמזדהות עם המסר שאת מעבירה?
"הייתה בחורה ששלחה לי הודעה אחרי סרטון שהעליתי לפייסבוק. היא עקבה אחריי במשך תקופה, ולא היה לה אומץ לפנות. בסוף היא כתבה לי שגם היא עברה אונס ופגיעות, והיא לא יוצאת מהבית ולא רואה אנשים. דיברנו שעות בטלפון, והרגשתי שזה משמעותי מאוד עבורה. כשאת נתקלת במישהי שדומה לך - את מבינה שיש עוד דרך, ולא רק זו שאולי קל יותר לצעוד בה - אבל היא שלילית ומזיקה".
"הכאב הוא חלק מהמסע"
ובכל פעם כשהיא עומדת על במה, שרה את השירים שנולדו מתוך הכאב, קאלי נזכרת ברגע ההוא - הנערה בת ה-17 עם הסכין, והחיזיון שהגיע ברגע הנואש ביותר, היה כמו אור קטן בקצה המנהרה - ולבסוף גם הציל את חייה.
מה עובר בראש של ילדה בת 17 ברגע שהיא מחזיקה סכין בידיים?
"יש תחושה של חוסר אונים מוחלט. כאילו כל דרך אחרת נחסמה. לפני אותו רגע עם הסכין, לא ראיתי שום עתיד אפשרי. היה רק הכאב של הרגע, ענן שחור שמכסה הכול. ניסיתי פעמים רבות קודם לכן לגמור עם זה - שתיתי אקונומיקה, לקחתי כדורים. אף פעם לא הלכתי למיון אחרי זה, ועד היום אני לא מבינה איך שרדתי.
"אבל החזיון של הבמה והוורדים האדומים היה שונה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש משהו בעתיד שמחכה לי, משהו ששווה לחיות בשבילו".
אם היית יכולה לחזור אחורה אל הילדה שהיית, מה היית אומרת לה?
"לא הייתי אומרת לה דבר. בסופו של דבר, העתיד שלי דיבר איתי אז, כשהייתי בת 17 שרק רוצה לסיים הכול - והוא עשה עבודה מצוינת. הנה, אני פה, חיה ומגשימה חלומות.
"היום אני מצליחה להבין שהכאב והקושי הם חלק מהמסע", היא אומרת בחיוך, "זו אולי המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בשנים האחרונות - היכולת לראות מעבר לרגע הנוכחי".
חשוב לה שיידעו שהצלקות עדיין שם, אבל משהו בכל זאת השתנה. הקול שפעם נדם מצא דרך החוצה, והרעש בראש הפך למוזיקה. אולי זה מה שהיא התכוונה אליו כשראתה עצמה על במה - לא בהכרח תהילה, אלא היכולת להישמע, לנכס לעצמה מחדש את הסיפור שלה.
"כל מילה בשירים שלי היא אמת", היא אומרת. "אני לא מנסה להיות עדינה או נעימה. אני מספרת את הסיפור שלי בדרך שלי".
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771.
