"הקשר שלנו נשמע כמו התחלה של בדיחה - ערבי-ישראלי מוסלמי ומתנחל יהודי מהשומרון שהוא גם מ"פ במילואים, חברים קרובים שמגבים זה את זה".
במילים אלה מתאר רס"ן (במיל') ד' (42), מפקד בחטיבת כרמלי מיישוב בשומרון, את הידידות המיוחדת שנרקמה בינו לבין עבד (40), עובד סוציאלי מטמרה וסגנו בניהול מערך הדיור "אור" לאנשים עם צרכים מיוחדים בנתניה. קשר שהתחזק דווקא בתקופה המאתגרת ביותר שידעה המדינה.
מאז 7 באוקטובר, כשרס"ן ד' גויס למילואים, התמודד עבד עם אתגר מורכב: ניהול מערך הדיור של ארגון "אלאור" בזמן שמנהלו, אב לשמונה שהקטן שבהם בן שנה ושמונה חודשים בלבד, נע בין תקופות ארוכות של שירות בצפון ובעזה.
במשך למעלה משנה הוביל עבד, בעצמו אב לשלושה ילדים קטנים שנאלצו להתמודד עם אזעקות בלתי פוסקות, את המעון - משימה שדרשה ממנו לגלות מנהיגות, רגישות ומסירות יוצאת דופן.
"מה שנתן לי כוח להצליח בתקופה הזאת, היא הידיעה שבסוף כל יום אני חוזר הביתה לילדים ולאישה, אבל הטריד אותי שאני לא יודע מה עם ד' ואיך הוא מרגיש - האם בכלל ישן? וגם המחשבה על כך שבמשך כל כך הרבה ימים הוא לא נפגש עם אשתו והילדים לא יצאה לי מהראש", משתף עבד. "המסירות של ד' ושל שאר אנשי המילואים מחזקת אותי ונותנת לי את הכוח לעבוד קשה, ובכך להצליח לתרום את חלקי למדינה ולעזור איפה שאני רק יכול".
"כשהוקפצתי למילואים באותה שבת", נזכר ד', "צלצלתי קודם כל לעבד ואמרתי לו: 'תקשיב, אני לא אצליח להמשיך לנהל את ענייני מערך הדיור בזמן שאני במילואים. זה מורכב מדי מה שקורה כאן, ואני גם חייב לנתק עכשיו. אני סומך עליך שתחליף אותי ותמלא את התפקיד באופן הכי מקצועי וטוב שיכול להיות. קח פיקוד'".
עבד, איך התמודדת עם האחריות הפתאומית הזו?
"לא חשבתי יותר מדי, מיד הפשלתי שרוולים והגברתי קצב. ידעתי שאני צריך לדאוג שהמקום ימשיך לתפקד, בדיוק כפי שהוא תפקד עד לאותה נקודה שד' יצא למילואים".
עבד: "מה שנתן לי כוח להצליח בתקופה הזאת, היא הידיעה שבסוף כל יום אני חוזר הביתה לילדים ולאישה, אבל הטריד אותי שאני לא יודע מה עם ד' ואיך הוא מרגיש - האם בכלל ישן? וגם המחשבה על כך שבמשך כל כך הרבה ימים הוא לא נפגש עם אשתו והילדים לא יצאה לי מהראש"
זה לא היה מלחיץ למצוא את עצמך ביום בהיר אחד בשני תפקידים במקביל?
"בהתחלה הייתה אי-ודאות, אצל כולם. אף אחד לא ידע לאן הסיטואציה הזאת הולכת וכמה זמן היא תימשך. גם מבחינת הצוות, גם מבחינת הדיירים והמשפחות, ואפשר לומר שכל המדינה הייתה במצב של שוק מסוים. היה לנו חשוב, לצוות ולי, לשמור על השגרה עבור הדיירים. כולנו זקוקים לשגרה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים עם צרכים מיוחדים".
"יציאה משגרה זה לא דבר פשוט", מסכים ד', שמודה כי המעברים החדים בין שדה הקרב למסדרונות המעון, דורשים ממנו בכל פעם להתאים את עצמו במהירות לסיטואציה חדשה. "בצבא אתה נדרש להיות לוחם, להילחם מול מחבלים, לקבל החלטות קשות. ופתאום אתה חוזר למקום שדורש ממך להיות רך, מכיל, מלא בחמלה והבנה. לא חשבתי על זה עד עכשיו, על השינויים האלו בין התפקידים ועל מה שהם דורשים ממני".
"המלחמה הפכה אותנו לחברים קרובים"
מה שהחל כיחסי עבודה מקצועיים בין מנהל לסגנו, הפך בשנה האחרונה לחברות עמוקה שצמחה דווקא מתוך הריחוק הפיזי ביניהם. "עד המלחמה ניהלנו קשרי עבודה מצוינים, אבל זה היה בעיקר ברמה המקצועית", מספר ד'. "מאז המלחמה הקשר בינינו הפך להיות אישי וחברי יותר והתקרבנו מאוד, אני סומך על עבד בעיניים עצומות".
"אנחנו עובדים באופן הדוק ובשקיפות מלאה", מוסיף עבד. "כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות במסגרת תפקידו, ואנחנו מגבים זה את זה. ובכל פעם כשד' יוצא למילואים, אני מאוד דואג לו ומתפלל שיהיה בסדר והוא יחזור בשלום".
4 צפייה בגלריה
הדיירים בביקור אצל חיילים פצועים בבית לוינשטיין. "היה להם חשוב לתרום את חלקם"
(צילום: באדיבות מעון "אור")
למרות החברות העמוקה והאמון ההדדי בין השניים, המציאות המורכבת של המלחמה לא פסחה על מערך הדיור אותו הם מנהלים.
"היה אירוע שבו אחד מהצוות, בחור ערבי, היה צריך לפנות את אחד מהדיירים למיון", משתף ד'. "בכניסה למיון המאבטחים התייחסו אליו מאוד לא יפה. בדקו אותו בקשיחות ולא רצו לתת לו להיכנס לבית החולים עם הדייר. בסוף עבד הצליח, דרך שיחת טלפון, לטפל בזה והם הכניסו אותו. אבל הוא הושפל מאוד עד שאפשרו לו להיכנס פנימה".
"התקופה הזו הייתה מורכבת", מספר עבד. "המשפחות של חלק מאנשי הצוות חששו מהנסיעות בכבישים לעבודה בזמן אזעקות, והילדים שלי פחדו כששמעו אזעקות בבית, ולצערי היו אצלנו לא מעט כאלו. מצאתי את עצמי הרבה פעמים מדבר גם עם המשפחות של הדיירים ומרגיע אותן - וגם עם המשפחות של אנשי הצוות.
"מה שהיה באמת מרגש", הוא ממשיך, "זה לראות איך הדיירים שלנו, שגילם נע בין 18 ל-70, רצו גם הם לעזור ולתרום בדרכם. התחלנו לארגן ביקורים אצל חיילים פצועים בבתי החולים ובמחלקות השיקום. הדיירים היו מכינים עוגיות בהתרגשות גדולה, ואנחנו היינו הולכים איתם לחלק אותן לחיילים. זה היה מרגש מאוד, גם הדיירים וגם החיילים התרגשו מהמפגשים האלה".
רס"ן ד': "עבורי, כמי שנחשף השנה לדברים שגרמו לי להבין עד כמה שטיפת המוח כלפינו בקרב השכנים שלנו היא חזקה וארוכת שנים - דווקא הקשר החברי שנוצר עם עבד, מעורר בי הרבה אור ותקווה שיכול להיות פה טוב, שאפשר לחיות ביחד, בדו-קיום, למרות כל האתגרים והמורכבויות"
נתקלתם במקרים מורכבים בין הדיירים לצוות?
עבד: "היו גם מקרים מורכבים, אבל לא הרבה. היה לנו דייר שהתחיל לקלל את כל הערבים אחרי שראה בטלוויזיה את מה שקרה ב-7 באוקטובר. זה היה מורכב במיוחד, כי הרבה מאנשי הצוות אצלנו הם ערבים. ישבנו איתו, הסברנו לו שיש בני אדם טובים ויש בני אדם רעים, ושאי אפשר להכליל ולשפוט אנשים רק לפי הדת או הלאום שלהם".
איך באמת ממגרים מתחים פוליטיים בתוך מקום רגיש כל כך ובתקופה סוערת כזו?
רס"ן ד': "המציאות היא באמת מורכבת, ולכן עדיף פשוט להשאיר את הנושאים האלו מחוץ לעבודה, ובטח מחוץ למקום כמו זה שאנחנו עובדים בו".
עבד: "אם אני, אשתי או הילדים שלי היו בעוטף באותה שבת חס וחלילה - המחבלים היו הורגים גם אותנו. פחות הסתכלתי ובדקתי מה קורה במלחמה בתוך עזה, כי באמת עניין אותי לעשות את העבודה פה כמו שצריך, לדאוג שהכול מתפקד. וכמובן, לדאוג למשפחה שלי ולמדינה שלי.
"אני איש של שלום", הוא מדגיש. "לא מעניין אותי מה הדת או הלאום של האדם שעומד מולי. מה שחשוב לי זה שהוא יהיה בן אדם. אני אוהב לחיות בשלום עם כולם".
"אני תורם בדרך שלי"
למרות המציאות הקשה והמורכבת של השנה האחרונה, או אולי דווקא בגללה, מצא רס"ן ד' בקשר עם סגנו מקור של תקווה.
"במהלך השנה וארבעה חודשים האחרונים נחשפתי לדברים שגרמו לי להבין עד כמה שטיפת המוח כלפינו בקרב השכנים שלנו היא חזקה וארוכת שנים", הוא מספר. "דווקא על הרקע הזה, הקשר החברי הקרוב שנוצר בין עבד לביני מעורר בי הרבה אור ותקווה שיכול להיות פה טוב, שאפשר לחיות ביחד, בדו-קיום, למרות כל האתגרים והמורכבויות.
"אני רוצה לקחת את כל הצוות לסיור בקיבוץ בארי", הוא מוסיף. כשהוא מספר על תגובתו של עבד להצעה, ניכרת התרגשות בקולו: "הוא ענה לי בלי היסוס - 'מה זאת אומרת מה אני חושב? ברור שאני רוצה לבוא, ואני חושב שזה רעיון מצוין וחשוב מאוד. כל אחד שחי במדינה הזאת חייב לראות מה שהמחבלים עשו בעוטף ב-7 באוקטובר'".
4 צפייה בגלריה
"כולם צריכים לראות את מה שהמחבלים עשו בעוטף". קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר
(צילום: גדי קבלו)
ההערכה העמוקה שרוחש ד' לעבד ניכרת בכל מילה. במהלך תקופת המילואים הארוכה, הוא מספר, עבד הפך את המעון לביתו השני. "הוא אחד מהאנשים הערכיים ביותר שיצא לי לפגוש בחיי. הוא נשאר בעבודה עד שעות הלילה המאוחרות, הקדיש את כל זמנו למרכז, לדיירים ולצוות. הכול כדי שאוכל להתרכז במשימות שלי במילואים בלי דאגות".
מה שמרגש את ד' במיוחד, הן דווקא המחוות הקטנות. "בכל סוף שבוע", הוא משתף בחיוך נוגע ללב, "הוא מתעניין בשלומי, מאחל שבת שלום ומבקש שאשמור על עצמי. זה מחמם את הלב בכל פעם מחדש".
עבד, מצידו, ממשיך להחליף את ד' בכל פעם כשהוא יוצא למילואים, ועושה זאת בגאווה שקטה ובצניעות האופיינית לו. "זה החלק שלי בתרומה למדינה", הוא אומר בפשטות. "בסופו של דבר, כולנו חיים במדינת ישראל, וכל מה שקורה פה נוגע בכולנו. אנחנו צריכים לעבוד ביחד, לתמוך אחד בשני, ולקוות לימים טובים יותר".
