איך אפשר להצניח תקווה בתוך מציאות שהתרסקה? מאיפה מוצאים את הכוחות למען עשייה ואחרים? ומה מאפשר להמשיך בחיים בצל האובדן?
בפאנל מרגש שהתקיים במסגרת ועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" שנערך אתמול (שני), התכנסו ארבעה ישראלים שחוו אובדן אישי כבד מפרוץ המלחמה, אך בחרו גם בעשייה וגם בתקווה.
ועידת האנשים של המדינה - בין כאב לתקווה
(צילום: סנטרל הפקות)
הפאנל כלל את יונתן שמריז, מייסד תנועת "קומו" ואחיו של אלון ז"ל, שנחטף לעזה ונהרג בשוגג על ידי חיילי צה"ל לאחר שהצליח לברוח משוביו; רעות קרפ, אשת עסקים ויזמית שאיבדה את דביר ז"ל, אבי ילדיה, שנרצח בקיבוץ רעים מול עיניהם ב-7 באוקטובר; הודא דקסה, אלמנתו של אל"מ אחסאן דקסה ז"ל שנפל בקרב ברפיח; ושורד הטבח אבידע בכר, חבר קיבוץ בארי ומנהל החקלאות בקיבוץ, שאיבד את אשתו דנה ואת בנו כרמל, שנרצחו במתקפת חמאס לנגד עיניו בזמן שנפצע בעצמו ואיבד את רגלו.
9 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: אבידע בכר, הודא דקסה, רעות קרפ, יונתן שמריז וענת לב אדלר
(צילום: דנה קופל)
החברה הישראלית תצליח להתרפא מהטראומה של 7 באוקטובר?
יונתן שמריז: "כן. נתחיל מהסוף. אני לא אומר שכבר מחר בבוקר יהיה יותר טוב, החברה הישראלית צריכה לעבור מסע ארוך מאוד של תיקון.
"אבל התיקון הזה מתחיל בשיח בינינו - הדרך שבה אנחנו מתקשרים אחד עם השני, האופן שבו אנחנו בוחרים לספוג את המסרים שמועברים אלינו, גם ברשתות החברתיות, ולא פחות חשוב - הדרך שלנו להתמודד עם המסרים מההנהגה שהנהיגה אותנו בשביעי - וממשיכה להנהיג גם היום, שנה וחצי אחרי".
שמריז הקים את תנועת "קומו" במהלך המלחמה, כמה חודשים אחרי שאלון נהרג, במטרה לקדם ריפוי ואחדות בחברה הישראלית. "אני חושב שזה תהליך ארוך, זה ייקח זמן, אבל אני פוגש כל כך הרבה אנשים בעם הזה שמעוררים בי את התקווה שיהיה בסדר. יש לנו עם מדהים ואני בטוח שאנחנו נצליח להתרפא ממה שעברנו", הוא מוסיף בתקווה.
שוקולד, קפה ותקווה
בעוד שמריז בחר בפעילות חברתית כמסלול לתיקון, רעות קרפ מצאה נחמה ביזמות.
"שוקולד קפה", בית הקפה שבמתחם "נווה אשכול" בעוטף עזה, היה מפעל חייהם של דביר ז"ל ורעות, אשתו לשעבר. המקום הפך לסמל של ממש בעוטף. כעת, לאחר שדביר נרצח יחד עם בת זוגו, סתיו קמחי ז"ל, לעיני שני ילדיו הקטנים בביתם בקיבוץ רעים, רעות ממשיכה את דרכו והקימה את "קפה עוטף רעים" בתל אביב, כמחווה וכדרך להנציח את אהבתו של אבי ילדיה לשוקולד.
"הילדים ואני מפונים לתל אביב מתחילת המלחמה, ועדיין גרים בה, ו'קפה עוטף רעים' הוקם לפני כמעט שנה", מתארת קרפ. "דביר למד להיות שוקולייטר עוד ב-1996 בבלגיה, הוא היה בין הראשונים בארץ שעסקו בזה, ובאמת היה מייצר שוקולד נפלא", היא משתפת. "ולכן, הבחירה הטבעית שלי הייתה להנציח אותו הייתה באמצעות שוקולד.
"עוד בתקופת הקורונה התעקשתי שיכתוב את המתכונים שלו, כדי שיישמרו. אחרי שהוא נרצח, אספנו את המתכונים והיום יש ידיים שמייצרות את השוקולד של דביר - כמו גם מוצרים נוספים שאנחנו מוכרים לצד הקפה שלנו - שמחזקות את העוטף - אם זה כל מיני גבינות ועסקים קטנים", היא מוסיפה בגאווה.
העובדים בקפה, הנמצא בדרום תל אביב, הם כמעט כולם תושבים מפונים מיישובי העוטף ומקיבוצי הדרום. "מדובר במקום סופר-מרגש", אומרת קרפ, "מאז שפתחנו אותו, אנחנו לא מפסיקים לקבל חיבוקים מהרבה מאוד אנשים שמגיעים כדי לחזק אותנו - ולהתחזק מאיתנו. עצם הקמתו של המקום הזה - כבר מעוררת המון תקווה".
להיות קול לערכים משותפים
הודא דקסה, אלמנתו של אל"מ אחסאן דקסה ז"ל, מח"ט חטיבה 401 בשריון שנפל בקרב ברפיח, מוצאת תקווה בכך שבעלה חי את חייו למען החברה.
איך אחסאן התייחס לחוק הלאום וליחסים בין הקהילות בישראל?
הודא: "חוק הלאום הכעיס אותו, אבל לא מאותה סיבה שהוא הכעיס אותי; "כשאני דיברתי על חוק הלאום והדרך שבה הוא פוגע בחברה שלי, הוא אמר: 'הלוואי שזו הייתה הבעיה העיקרית של החברה הדרוזית'. כלומר, מבחינתו יש אתגרים הרבה יותר משמעותיים מחוק הלאום שהחברה הדרוזית מתמודדת איתם".
למה הוא התכוון?
"הוא ראה את חוק הלאום כסימפטום של בעיה כלל-ישראלית, לא רק דרוזית. הוא חשב שעם השנים החברה הישראלית פיתחה פחד מכל מה ששונה או אחר. אבל לדעתו, לא צריך לפחד מחוק הלאום עצמו - יש לפחד מהמגמה החברתית שהוא מייצג.
"הוא האמין שכל הקבוצות בחברה, כולל הדרוזים, נהנות מהדמוקרטיה הישראלית ורוצות בהמשך קיומה, ולכן הפחד הזה מפני 'האחר' כלל אינו מוצדק".
החקלאות כדרך לתקווה
אבידע בכר, חבר קיבוץ בארי ומנהל החקלאות בקיבוץ, איבד את אשתו דנה ואת בנו כרמל בטבח ב-7 באוקטובר, בזמן שהשניים נרצחו לנגד עיניו על ידי המחבלים בזמן שהמשפחה כולה שהתה בממ"ד.
בכר עצמו נפצע קשה באותו יום, וכתוצאה מכך איבד את רגלו. עבורו, היצמדות לאדמה ולעונות השנה - היא דרך להתחבר מחדש לתקווה.
"בחקלאות אתה פוגש כוחות גדולים ממך", מסביר בכר. "הטבע תמיד חזק מאיתנו - לפעמים הוא הורס ולפעמים הוא מצמיח. כאדם קטן שניצב מול הכוחות האלה, אתה לומד לקבל ולהעריך את המחזוריות הזו. אני עומד בשדה ורואה את החיטה שצומחת מחדש בכל שנה, את הכלניות שפורחות שוב ושוב, וזה נותן פרספקטיבה. הטבע ממשיך הלאה, וגם אנחנו יכולים להמשיך".
מה משמעות הקיבוץ והמקום הפיזי עבורך?
"המבנה הפיזי של הבית, הבטון עצמו - זה לא מה שחשוב לי, העיקר הוא התחושה שמתעוררת בי כשאני פונה ימינה בצומת צאלים ומתקרב לקיבוץ. האווירה, הנוף, האדמה - אלה הדברים שגורמים לי להרגיש בבית. זה הקשר העמוק למקום שבו נולדתי וגדלתי, ואליו אני שייך. אני מרגיש שכאן נגזר עליי לחיות, וכנראה גם למות. זו הסיבה שאנחנו חוזרים - כי זה הבית האמיתי שלנו, מעבר למבנים ולקירות".
אבידע בכר: "יש בבארי 150 בתים שרופים עד היסוד. אנחנו נשקם ונבנה את הכול, ואני מבטיח לך דבר אחד - הילדים עוד ירוצו על הדשא בקיבוץ, וימשיכו לזרוק את האופניים בכניסה לחדר האוכל, ובארי יחזור להיות מקום חי ומלא שמחת חיים"
למרות ההרס העצום, בכר מלא תקווה לגבי העתיד: "יש בבארי 150 בתים שרופים עד היסוד. אנחנו נשקם ונבנה את הכול, ואני מבטיח לך דבר אחד - הילדים עוד ירוצו על הדשא בקיבוץ, וימשיכו לזרוק את האופניים בכניסה לחדר האוכל, ובארי יחזור להיות מקום חי ומלא שמחת חיים כמו שהוא היה עד 7 באוקטובר".
"כל יום הוא אתגר"
אחד האתגרים המורכבים ביותר שעמם מתמודדים כל הארבעה, הוא ההשפעה של הטראומה והאובדן על הילדים. כל אחד מהם נדרש למצוא דרכים לעזור לילדיו להתמודד עם המציאות החדשה והקשה, בעוד הם עצמם מנסים לעבד את האובדן האישי.
"הילדים חזקים, מתמודדים", משתפת הודא, אימא לעומרי (15), ריף (9) ויסמין (4). "ביום שבו קיבלנו את הבשורה הנוראה שאחסאן נהרג, הבנתי מיד שהילדים מסתכלים עליי, בוחנים כל תגובה שלי. הכרתי בכך שכל מילה, כל מבט, כל הבעה על פניי - יש להם עכשיו משמעות כפולה עבורם. באותו רגע קיבלתי החלטה מודעת לנהל את המשבר בצורה שתמזער את ההשלכות עליהם, ככל שניתן".
הודא, שבמקצועה היא מדריכת הורים, מסבירה כיצד הבסיס החינוכי שהוקנה לילדיה מסייע להם כעת: "המשאבים החשובים ביותר שעוזרים להם בהתמודדות עם האובדן, הם החינוך והערכים שהם קיבלו לפני הטראומה. כשיש לילדים בסיס יציב של ביטחון וערכים ברורים - הם יכולים להקדיש את המשאבים הרגשיים להתמודדות עם האובדן והגעגוע, במקום לעסוק בחיפוש אחר יציבות או בהתמודדות עם חרדות נוספות".
עומרי יילך בדרכו של אחסאן, ויתגייס לשירות קרבי?
הודא: "זו כמובן תהיה בחירה שלו ורק שלו. האם אחסאן היה רוצה שהוא יילך בדרכו? התשובה היא לא, כי הוא בחיים לא היה אומר לו מה לעשות ואיך ואיזה דרך לבחור. הוא כמובן חינך אותו למצוינות, לתרומה ולהשפעה, אבל בסוף זו תהיה בחירה של עמרי לאן להתגייס".
רעות, אימא לשלושה ילדים - ליה בת 14, דריה בת 11 וחצי ולביא, שבעוד כמה ימים יחגוג את יום הולדתו העשירי - משתפת בכנות: "זה אולי מאוד חשוף וגלוי מצדי, אבל אני יכולה לומר על דריה שהיא מתנהגת בדיוק כמו שהיה מצופה מילדה שראתה בעיניה מחבל רוצח את אבא שלה ואת בת זוגו. כבר שנה וחצי שהיא מסוגרת בחדר שלה ולא ממש מתפקדת.
"צריך לזכור שהם לא גרים בסביבה הטבעית שלהם", היא מוסיפה, "אנחנו נשלפנו מהקיבוץ, וכולם אומרים מסביב שהדבר שהכי חשוב לילדים זו השגרה, ואני תמיד אומרת לכל המטפלים - אומנם יש שגרה, אבל זאת לא השגרה שלהם.
רעות קרפ: "כל יום אני עושה מאמץ מודע להעניק לילדים שלי תקווה. אני מקפידה לקום בבוקר ולתפקד, כדי שיראו אימא חזקה ולא אימא שנשארת מתחת לשמיכה. אני משתדלת להיות עוגן עבורם, למרות שבסופו של דבר, אין לי יכולת לשלוט במה שהם באמת מרגישים בפנים"
"הילדים שלי לא הולכים לבית ספר", היא ממשיכה, "וכל יום אני עושה מאמץ מודע להעניק להם תקווה. אני מקפידה לקום בבוקר ולתפקד, כדי שיראו אימא חזקה ולא אימא שנשארת מתחת לשמיכה. אני משתדלת להיות עוגן עבורם, למרות שבסופו של דבר, אין לי יכולת לשלוט במה שהם באמת מרגישים בפנים".
"ההתמודדות היא יומיומית, וכל בוקר מחדש זו בחירה מודעת לקום ולפעול", משתף שמריז בחווית ההורות בצל הטראומה. "גם אני מגדל ילדים קטנים, וביניהם בת שנולדה בדיוק ב-7 באוקטובר 2021. שנתיים לאחר מכן, היא חגגה יום הולדת במרחב המוגן, בזמן אזעקות.
לפני קצת פחות משנה וחצי, אחרי שאלון נורה בשוגג, ליונתן ולבת זוגו נטלי לולו-שמריז, נולד בן שני. "הוא הכניס לנו קצת אור בתקופה הזו, קיווינו שאלון יהיה הסנדק", אמרו בני הזוג בזמנו בריאיון לאולפן ynet.
"אחת התובנות המטלטלות שלנו הייתה בנוגע לילדים הקטנים", הוא ממשיך. "חשבנו שבגלל שהבת שלנו צעירה, היא לא תבין או תזכור את האירועים של אותה שבת. להפתעתנו, גילינו שהיא קלטה וזוכרת הרבה יותר ממה שהערכנו. ההשלכות של אותו יום ניכרות בהתנהגות שלה, וזה כמובן משפיע על כל המשפחה".
"השאלה היא לא אם נחיה יחד - אלא איפה כל אחד יחיה"
בעוד ההתמודדות עם הטראומה והשיקום היומיומי תופסים מקום מרכזי, האירועים הקשים גם הם עוררו תהיות עמוקות וחשבון נפש אצל המשתתפים.
אבידע, כיצד השתנו התפיסות והדעות שלך בעקבות המלחמה?
"בתור מי שגר ארבעה ק"מ מהגדר - מבית חנון ורפיח, הרבה מאוד עזתים עבדו אצלי בפרדסים לאורך השנים. אני חושב שבאותו יום הם הוכיחו לנו משהו אחר".
9 צפייה בגלריה
אבידע בכר. "באותו יום הם לא שאלו מי יהודי, ערבי או תאילנדי - הם שחטו את כולם"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
תסביר.
"בתור אחד שחשב תמיד לתת להם כסף, לתת להם הזדמנויות, חשבנו שנפתח אותם, חשבנו שהם רוצים לחיות כמונו - אבל ב-7/10 הבנתי משהו אחר לגמרי. סליחה, לא הבנתי - הם הסבירו לי משהו אחר לגמרי, וההסבר הזה הוא פשוט מאוד - שחטו אותנו בממ"ד בלי שום ספקות, והם לא שאלו אם אנחנו יהודיים, ערבים או תאילנדים, באותו יום הם שחטו את כולם".
מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס באותה שבת, הובילה את בכר למסקנה עמוקה לגבי מהות הסכסוך: "7 באוקטובר לימד אותי שאנחנו נמצאים בסכסוך על אדמה, לא על דו-קיום. הם תקפו אותנו כי מבחינתם אנחנו יושבים על אדמה שהם רואים כשלהם, וכי אנחנו יהודים. לכן, אם הבעיה היא טריטוריאלית במהותה - אז גם הפתרון חייב להיות טריטוריאלי. לא מדובר בשאלה של איך נחיה ביחד, אלא של מי יחיה איפה".
