בשיתוף עמותת "לחיות בכבוד"
יום השואה הקרוב, המציין השנה 80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית, מציף שוב מצוקה שקל מדי לשכוח לעיתים: מצבם של שורדי השואה, שהתמודדו בגבורה עם מחנות המוות, הגטאות והאסון ההומניטרי – וכעת מתקשים לשרוד את חיי היום יום. הקושי גדול פי כמה עבורם, כשבצל זוועות המלחמה הם מתעמתים שוב ושוב עם הזיכרונות הקשים והגעגוע למשפחה ולחברים שאיבדו.
"ניצולי השואה, השייכים לגיל השלישי, לא תמיד זוכים לחיות בכבוד", מתארת בכאב ענבל ברדה, מתנדבת בת 25 בעמותת "לחיות בכבוד" ומנהלת המתנדבים באזור הדרום. היא ראתה כיצד ניצולי השואה חיים, לעיתים ללא משפחה תומכת, תחת עוני ובדידות. העמותה בה היא פעילה, "לחיות בכבוד", מחלקת מדי יום 3,500 ארוחות חמות לניצולי שואה ברחבי הארץ ופועלת מעל ל-30 שנה.
כמו ענבל, מתנדבי העמותה נרתמו בתקופה הזו במיוחד, כדי לעזור לניצולי השואה לצלוח את ימי המלחמה הקשים שמציפים טראומות וזכרונות כואבים, פרטיים וקולקטיביים. לא תמיד, היא מסבירה, ניצולי השואה מקבלים את הסיוע לו הם זוכים מהמדינה. "יש הרבה בירוקרטיה שקשורה בקבלת זכויות עבור ניצולי שואה. אבל בשבילנו, בעמותה, לא אכפת לנו באיזה גטו היית ובאיזה שנה", מספרת ברדה. "אם אתה צריך עזרה, נעזור. בסוף מה שחשוב לנו זה שהם ידעו שאנחנו רואים ומרגישים איתם את הכאב״.
"זו משפחה עבור כל ניצול וניצולה"
ברדה הצטרפה להתנדבות מתוך תחושת שליחות. "ידעתי שזו שותפות גורל שלי לתת את כל כולי לעמותה. אחרי השבעה באוקטובר, במיוחד. הבנתי שהאוכלוסיה שנפגעת פעמיים היא ניצולי השואה. הפוקוס במלחמה עובר מהם, וכך כל פניה שהגיעה למוקד שלנו קיבלה טיפול. ראיתי בעיניים שהעמותה נותנת לכל ניצול יחס אישי. אלו אנשים שבכל בוקר קמים ועוזרים, לא משנה איפה הם נמצאים ומה הם עושים. זה לא מובן מאליו. החזון של העמותה הזו היא לעזור לכל ניצול שואה שצריך עזרה וחיבוק כמה שיותר מהר"
"זה לא רק לחלק אוכל", מבהירה ברדה, "אנחנו משפחה בשביל כל ניצול וניצולה. אוכל זה הדבר הכי בסיסי. קשה להיות עם תקווה, לשמור על השמחה שלך, כשאת לא אוכלת. היה קשיש שהראה לי את התרופות ואמר שזה האוכל שלו, זה כל מה שיש לו".
בזכות העמותה "לחיות בכבוד", שפועלת למען הביטחון התזונתי של שורדי השואה, רבים מהם זוכים לארוחה חמה ביום בסכום של 27 שקלים בלבד, אתה ממלא צלחת חמה לגיבור או לגיבורה ששרדו את זוועות השואה", מסבירה ברדה. "אנשים לא מבינים עד כמה כל תרומה עוזרת. הכסף מגיע ישירות למנה של אוכל לניצול. זה מהותי. אני שומעת סיפורים ורואה בעיניים איך משבוע לשבוע, הניצולים הופכים לשמחים יותר. רק מעצם העובדה שהם יודעים שביום רביעי למשל מישהו יבוא לבקר אותם".
"הם בנו את המדינה, והיום אין להם מה לאכול"
"אלו אנשים שעברו את זוועות השואה, וכיום לא מצליחים לטפל בעצמם", מספרת ברדה. "הרבה מהם בנו את המדינה. זו האחריות שלנו לעזור להם. רבים מהם ירדו מהאונייה ומיד הלכו להילחם, והיום אין להם מה לאכול. זו בושה לנו, שאנשים כאלו מגיעים למצבים האלו. הם מרגישים שהם מתחננים לאוכל, והם מתביישים. הם מגיעים לפת לחם, וצריכים לקבל מאיתנו אוכל. המדינה לא דואגת להם ולעמותה יש מטבחים, מתנדבים וכוח, ואת הלב לעשות את זה ברכות ובנחישות".
"המטרה של העמותה היא שלא יהיו ניצולי שואה שסובלים מחוסר תזונה או בדידות", מדגישה ברדה. "שירגישו שיש אנשים שנמצאים שם כל היום בשבילם, שמחבקים ודואגים להם. זה לא רק האוכל אלא גם המצב הנפשי. שכשמגיע מתנדב, הוא יושב עם הקשיש ואוכל איתו, בודק מה מצב הבית ומה שלום הקשיש. אני מנהלת את המתנדבים, ואנחנו כולנו מבינים שאנחנו הקול של ניצולי השואה. לרבים מהם אין הרבה משפחה. עבור הילדים שלהם, זה עוזר לדעת שיש מי שיעדכן אם קורה משהו קריטי".
שורדי השואה משלמים את מחיר מלחמת חרבות ברזל
המלחמה השפיעה לרעה על רובם. "המלחמה העלתה זכרונות והציפה את כל הכאב", מסבירה ברדה. "ביקרתי אצל ניצולת שואה בת 89 לאחר השביעי באוקטובר. היא התפרקה לחלוטין, ולא הבנתי מה קרה. ואז היא הסבירה, שהמלחמה הזו, מחזירה את הכל. היא הצביעה על הלב שלה, ואמרה שזה פה אצלה. הכאב הוא אותו כאב. הם מרגישים את הרגע הזה, של המוות של ההורים שלהם שנרצחו מול העיניים שלהם כילדים, כאילו זה קרה אתמול. זה סוג של הלם קרב, והם חזרו לשם, למרות שעברו תהליך של שנים, של עיבוד. ובכל זאת, עכשיו הם בוכים מחדש על כל מי שאיבדו, כל מי שנרצח על ידי הגרמנים. פתאום, הסיפורים מניר עוז למשל, מהדהד את הסיפור האישי שלהם. זה גומר אותם, הם לא רוצים לצאת מהבית".
המלחמה מערימה קשיים עצומים על האוכלוסיה הפגיעה הזו, שגם בימי שגרה מתקשה לשרוד את חיי היום יום. "הפחד מהטילים מאד קשה", מדגישה ברדה. "הם צריכים לקנות תרופות או אוכל אבל מעדיפים לא לאכול או לא לקנות תרופות, מאשר שיצאו החוצה ויתפסו אותם הטילים. הם לא יכולים לרוץ להסתתר לשכב על הרצפה במהירות, הם בגיל שהולכים בקושי עם מקל״
רבים מהניצולים מתקשים להכין לעצמם אוכל בגלל מגבלות פיזיות. "קשה לי מאוד. אני לא יכולה לעמוד ולבשל", מסבירה פאני פרידמן , ילידת 1934, שורדת שואה. איירן וייס, ילידת 1931 ושורדת שואה, מספרת: "אני לובשת המון בגדים שלא יראו עליי כמה אני כל פעם יורדת ויורדת. שאני אזרוק? פירור? אין דבר כזה, זה לא יכול להיות. זה גם לא מרפא וככל שאני מתבגרת זה עוד מחלחל אליי ולא עוזב אותי. הדבר הזה ממש לא מרפה ממני".
למה אתם צריכים מתנדבים?
"אנחנו צריכים מתנדבים כי כל ביקור בדלת זו הזדמנות לחיבוק. אנחנו משתדלים שלכל קשיש יהיה מתנדב קבוע. הם לא באים לשים את הארוחה וללכת, זה לא לסמן וי. כל קשיש יש מגבלות תזונתיות ותרופתיות, צריך להתעניין מה המצב הנפשי שלהם. אוכל זו חברה. אנחנו לא אוכלים רק לבד, אלא עם עוד מישהו. זה ביולוגי, צורך שלנו לאכול ביחד. כשאין את זה, או כשהוא לא יכול להכין לעצמו אוכל פיזית, דברים נוספים נלקחים ממנו. כשמגיע מתנדב עם חיוך וחיבוק ורצון לעזרה, עם שקית שיש בה ביטחון תזונתי, והוא יכול לשאול מה שלומו ואיך עבר השבוע, הכל משתנה. החיבור הזה הוא מעל הכל זה חיבוק של תקווה במיוחד ביום כזה".
מה את מקבלת מההתנדבות?
"מעבר לסיפוק, יחסי אנוש. להתמודד עם אנשים מבוגרים זה לא הכי פשוט. אבל צריך להיות סבלני, וזה משנה אותך. סבתא שלי אמנם לא ניצולה ולא נזקקת, אבל מיד אחרי התנדבות אני מתקשרת אליה. אני מבינה כמה זה מהותי בשבילה. אני רואה את החיוך שלה. לפעמים אנחנו שוכחים, כי יש עבודה, ולימודים, כל הסיבות בעולם למה לא לשמור על מה שחשוב באמת. עצם העובדה שבזכות ההתנדבות בעמותה אני מסוגלת לקבל פרופורציות לחיים ורצון לשמור על קשר,זה מוביל אותי להיות בנאדם טוב יותר ובסוף זה המינימום שמגיע לאנשים ששרדו את השואה.
בשיתוף עמותת "לחיות בכבוד"
