טקס פתיחת המשחקייה על שם שירי, אריאל וכפיר ביבס במרכז שניידר לרפואת ילדים
(צילום: שפירא ודיגיטל תקשורת)
בבית הקטן בניר עוז, אריאל ביבס היה אמור להתעורר ב-5 באוגוסט לנשיקות של אמא שירי. אבא ירדן היה מקשט את הסלון בבלונים צבעוניים, על השולחן הייתה מונחת צלחת עמוסה בממתקים, וברקע היו מתנגנים שירי יום הולדת. כפיר הקטן ודאי היה מוחא כפיים בהתרגשות. הוא היה אמור להיות בן שנתיים וחצי, פעוט ג'ינג'י מתוק, שצעדיו עדיין מלווים בזהירות ילדותית ומילותיו יוצאות בבהירות גוברת של ילד שגדל ולומד את העולם.
טונטו, כלב המשפחה האהוב, היה גם הוא חלק מהחגיגה המשפחתית, ובשמחה כלבית טהורה היה מלקק את פניו של ילד יום ההולדת המתוק, זה שאי אפשר היה שלא לאהוב.
בבית הספר היו חוגגים לאריאל עם עוגת שוקולד ענקית ודף סוכר עם איור של באטמן, גיבור העל האהוב עליו. הוא היה יושב על כיסא מקושט, זר פרחים צבעוני על ראשו, וחבריו לכיתה היו מברכים אותו בברכות של ילדים: "שתקבל הרבה מתנות", "שיהיו לך הרבה חברים" "שאף פעם לא תהיה עצוב".
כמה שעות מאוחר יותר, על הדשא הירוק מול בית המשפחה, אולי הייתה מתקיימת גם חגיגה משפחתית. אבל במציאות המטלטלת שבה אנחנו חיים, במקום מסיבת יום הולדת נחרטה שם התמונה שהפכה לסמל של 7 באוקטובר - אמא מבועתת עטופה בשמיכה, שני ראשים ג'ינג'יים קטנים צמודים לגופה, מוקפת בעשרות עזתים חמושים.
גם יוסי ומרגיט סילברמן, הוריה של שירי שהתגוררו לא רחוק מבתם ונרצחו על ידי המחבלים המתועבים, היו ודאי מגיעים לחגוג עם הנכד האהוב שלהם, שאהב פרפרים וחלם להיות באטמן ולהציל אנשים שנפלו לתוך בור.
אבל אריאל לא חגג השנה יום הולדת שש. כבר שנתיים שאריאל לא חוגג ימי הולדת. וגם שירי וכפיר לא.
סיפורה של משפחת ביבס הפך לאחד מהסיפורים הכואבים ביותר של הטבח הרצחני באוקטובר 23'. ירדן, שיצא להילחם במחבלים שפלשו לביתם וניסה להגן על משפחתו, נחטף פצוע ומדמם לרצועה. כמה שעות מאוחר יותר הגיעו אזרחים עזתיים וחטפו את שירי, אריאל, אז בן ארבע, וכפיר, רק בן תשעה חודשים. טונטו, הכלב הנאמן, נרצח במקום.
ירדן שוחרר מהשבי לאחר יותר משנה. גופותיהם של שירי והילדים הוחזרו לקבורה בפברואר 2025, כמה שבועות לאחר שחרורו. הם היו הילדים האחרונים שנותרו בשבי, היחידים שלא שוחררו בעסקת החטופים יחד עם שאר האימהות והילדים.
יוסי שניידר, בן דודה של שירי ביבס ז"ל: "היה לי אירוע כיף ונחמד. אולי לא כיף, אבל נחמד, עד שחשפו את השלט. כי פתאום אתה מבין שוב שבמקום שהילדים יהיו פה, ונחגוג יום הולדת לאריאל - המשפחה שלך הפכה לשלט, וזאת חתיכת סטירת לחי"
וב-6 באוגוסט, יום אחרי יום ההולדת שלא נחגג - במקום בלונים וזר פרחים, במקום עוגה ושירי יום הולדת, התכנסו עשרות אנשים באולם במרכז שניידר לרפואת ילדים. משפחת ביבס, התורמים האמריקנים, הנהלת בית החולים, נציגי עמותת "צעצועים של שמחה" ואורחים נוספים - כולם באו לחנוך את "חדר המשחקים על שם שירי, אריאל וכפיר ביבס", הראשון מבין ארבעה חדרי משחק טיפוליים שיוקמו בבית החולים, הודות ליוזמת העמותה.
18 צפייה בגלריה
בטקס חניכת המשחקייה. מימין: רבי jj מנכ"ל עמותת "צעצועים של שמחה" בארה"ב, מוריס שניידר דודה של שירי ביבס, התורם ומנחה הטקס שרולי אנאטיאן ודנה סילברמן סיטון, אחותה של שירי ז"ל. משמאל: ירדן ביבס עם התורמת מישל דומב ולצידה מנהלת המרכז הרפואי שניידר, ד"ר אפרת ברון-הרלב
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
על הקיר היה שלט מכוסה בבד לבן. יוסי שניידר, בן דודה של שירי מצד אמה, עמד והביט. ידע שברגע שיוסר הבד, בשנייה שבה השמות ייחשפו - המציאות תכה בו שוב כמו אגרוף לבטן. לידו, נשען על קביים, עמד איתי רג'יניאנו - קצין בסיירת גבעתי שחיפש את שירי וילדיה ברצועה, ונפצע אנושות חודשיים לאחר מכן. שניהם הביטו בשלט המכוסה, וידעו שברגע שייחשף - הכאב יציף מחדש.
18 צפייה בגלריה
יוסי (מימין) ואיתי בטקס חניכת המשחקייה. "כשאיתי ואני נפגשנו בפעם הראשונה, הוא ביקש ממני סליחה שלא הצליח להחזיר את שירי והילדים"
"כל העשייה הזאת, כל הדברים האלה... זה מדהים, זה מחמם את הלב, זה יפה", יאמר יוסי מאוחר יותר, כשינסה למצוא מילים לתחושות שמציפות אותו. "היהודים היפים האלה, יהודי אמריקה - הם מייצגים את ישראל היפה. הערכים שגדלתי עליהם, שתמיד סיפרו לי עליהם כשהייתי ילד - זה בדיוק מה שאני רואה פה. אנשים שאוהבים אותנו אהבה אמיתית, אהבת חינם - ולצערי הם נמצאים מעבר לים.
"אבל", הוא ייעצר לפתע וקולו ירעד, "היה לי אירוע כיף ונחמד. אולי לא כיף, אבל נחמד, עד שחשפו את השלט. כי פתאום אתה מבין שוב שאתה מתאבל. שזה שלט, רק שלט. במקום שהילדים יהיו פה, ונחגוג יום הולדת לאריאל - זה עוד שלט, המשפחה שלך הפכה לשלט. זה לראות פתאום שוב את המציאות הנוראית הזאת מול העיניים, וזאת חתיכת סטירת לחי".
כשהבד הוסר וחשף את השמות - שירי, אריאל וכפיר ביבס - יוסי הביט במשפחתו, והרגיש איך משהו בתוכו נקרע מחדש. "אני רואה את הפנים של דנה אחותה של שירי, ואת המבט של ירדן - ואני מבין מה עובר להם בראש. אני מבין את הקושי. זה לא היה צריך להיגמר ככה. שירי והילדים לא היו אמורים להיות שלט".
18 צפייה בגלריה
עיניים שמספרות סיפור שלם. ירדן ביבס לצד אמו בטקס חניכת המשחקייה
(צילום: ליאור שפירא)
העיניים של ירדן - שהביט באותו שלט שנושא את שמותיהם של מי שהיו כל עולמו, ונלקחו ממנו ברגע מחריד אחד - סיפרו סיפור שלם. הכאב העצום, הגעגועים למשפחה הקטנה והאהובה שהקים יחד עם שירי, אהובתו עוד מימי התיכון. אולי, אם עיניים היו יכולות לדבר, הן גם היו מספרות על הרגעים הבלתי נסבלים שעבר בשבי. אבל עיניים לא מדברות, ואפשר רק לנחש מה עובר בליבו של אדם שאיבד את אהובתו, ילדיו הקטנים, חמו וחמותו, כלבו האהוב, רבים מחבריו ואת ביתו, ושרד חודשים של שבי בתנאי תופת.
"סליחה שלא הצלחתי להביא אותם הביתה"
החיבור בין יוסי לאיתי התחיל במחלקת השיקום באחד מבתי החולים במרכז הארץ, ב-22 בדצמבר 2024. "הגעתי לבית החולים לבקר חיילים פצועים וניצולי נובה", משחזר יוסי. "ראיתי את איתי יושב בכיסא גלגלים, הייתי עם החולצה של 'ביבס' עליי. שאלתי אותו אם אני יכול לחבק אותו".
"לא, אני רוצה לעמוד ולחבק אותך", ענה איתי והפתיע את כל מי שעמד מסביב. זו הייתה רק הפעם השנייה או השלישית שהוא קם על רגליו מאז הפציעה הקשה. "הוא נעמד, ניגש אליי והתחבקנו", מתאר יוסי בהתרגשות.
18 צפייה בגלריה
המפגש הראשון בין יוסי לאיתי במחלקת השיקום. "ביקשתי לחבק אותו, והוא התעקש לעמוד ולחבק אותי"
ואז איתי לחש משהו על אוזנו של יוסי, שהפך את הרגע הזה לקדוש. סיפר לו איך יחד עם חבריו לגדוד חיפש את שירי והילדים באזור ג'באליה, חודשיים לפני האירוע שבו נפצע. "הייתה לנו משימה", הוא אמר בקול שבור. ואז הוסיף כמעט בלחישה: "סליחה שלא הצלחתי להחזיר אותם".
איך הגבת? אני שואלת את יוסי. הוא מביט באיתי, מחייך ומשיב: "הסתכלתי עליו בעיניים, ואמרתי לו: 'אתה אח שלי, אנחנו משפחה מעכשיו ולכל החיים".
רק אז, כשהאמון ביניהם התחיל להיבנות - לבנה אחר לבנה - יוסי התוודע לסיפור פציעתו של איתי. באחד מטיהורי הבתים ברצועה, סיפרו לו הוריו של איתי, התפוצץ מטען שגרם לקריסת המבנה. חמישה חיילים נהרגו, 11 נפצעו. איתי היה הפצוע הקשה ביותר. הוא לא זוכר כלום מהאירוע עצמו. "בלאק אאוט" מוחלט.
על פרק כף ידו איתי עונד צמיד עם הכיתוב - "take my broken wings and learn to Fly" ("קח את הכנפיים השבורות שלי ולמד אותי לעוף"). "הכול בראש", הוא אומר ונוגע ברקה. למרות הפציעה הקשה שהפכה את עולמו, הוא ממשיך לומר שאם היה יכול - היה נכנס שוב לעזה לעזור להוציא את החטופים
חמישה חודשים היה מרותק למיטה, סיעודי במאה אחוז. לא זז, לא מדבר. המוח צלול אבל הגוף לא מתפקד. "כל כך חלם להציל שבויים ובסוף הפך לשבוי בגוף של עצמו", אמו תספר אחר כך. ואז, בסוכות האחרון, קרה הנס - איתי התעורר ולאט-לאט, אחרי ניסיונות רבים, הצליח לסמן שהוא רוצה לוח וטוש, והתחיל לתקשר עם הסביבה. מאוחר יותר הוא התחיל לדבר ואז גם להיעמד לבדו, ובסוף גם ללכת.
על פרק כף ידו איתי עונד צמיד עם הכיתוב - "take my broken wings and learn to fly" (בעברית: "קח את הכנפיים השבורות שלי ולמד אותי לעוף"). "הכול בראש", הוא אומר ונוגע ברקה. "המשפט הזה מוקדש לצוות שלי. הם לקחו אותי אחרי הפציעה, כשהייתי חצי שבור, והרימו אותי מחדש".
למרות הפציעה הקשה שהפכה את עולמו, הוא ממשיך לומר שאם היה יכול - היה נכנס שוב לעזה לעזור להוציא את החטופים. "אני שמח שלפחות הצלחתי לעזור קצת במלחמה, עד שנפצעתי".
יוסי: "מה זה קצת? עשית המון. הקרבת את החיים שלך".
מאז המפגש ההוא בדצמבר במחלקת השיקום, השניים לא נפרדו. יוסי מזמין את איתי והוריו לכל אירוע לזכר שירי והילדים, והם מגיעים. פעם אחת, בטקס זיכרון בתל אביב, איתי אפילו ביקש לשאת דברים לזכרם - והתעקש לעלות לבמה בכוחות עצמו. "הוא אמר לי: 'אני לא צריך עזרה, אני יכול לעשות הכול לבד. אני חזק'", משחזר יוסי.
"יש לו עיניים ממזריות, שובבות", הוא מוסיף, ופתאום על פניו מופיע חיוך. "ואז שמתי לב למישהי שיושבת בקהל, ילדת פרחים מהממת, ואני רואה אותם קורצים אחד לשנייה. לא הצלחתי להתאפק, ניגשתי אליה ושאלתי אותה מי היא".
ומה היא ענתה?
"שהיא בת הזוג שלו. אין לך מושג כמה התרגשתי באותו רגע".
איתי ורוני - שמה של "ילדת הפרחים" שישבה בקהל בטקס בשרונה, נפעמת מבן זוגה הגיבור שלא מוותר לעצמו - הכירו רק שבועיים לפני שנפצע. ארבע פגישות בלבד. כשהתברר מצבו הקשה של איתי, אמו, לילך, ניסתה "לשחרר" את רוני - "את בחורה צעירה, את לא חייבת להכניס את עצמך לסיפור הקשוח הזה".
18 צפייה בגלריה
רוני ואיתי בסיום מרוץ משותף. יוסי: "אמרתי לו: 'חסרות לכם רק הכנפיים, אתם זוג מלאכים'"
אבל רוני לא ויתרה. הגיעה יום אחרי יום לבית החולים, ישבה ליד מיטתו, דיברה אליו גם כשעדיין לא פקח את עיניו, וגם כשבהה באוויר, ולא התייאשה גם כשענה לה בסימנים. כשמצבו הסתבך אחרי ניתוח גורלי שעבר, היא הרגיעה את אמו: "הוא לוחם. הוא ינצח". היא הפכה לצינור התקווה של המשפחה.
היום, בדיוק שנה אחרי שאיתי הצליח לכתוב לרוני, לראשונה מאז שהכירו, את המשפט "אני אוהב אותך" - מילים שיצאו בקושי רב, אות אחר אות, על גבי הלוח הקטן שלו - הם חוגגים שנה שלמה יחד. הרגע הזה, שבו הלוחם הפצוע הביע את אהבתו למי שלא עזבה אותו וסירבה להתייאש גם כשנדמה שהמצב רק ילך ויחמיר, הפך ליום השנה הרשמי שלהם.
"דיברתי איתו לפני שבוע וחצי", מספר יוסי, "והיא בדיוק נכנסה לאוטו. שמעתי אותה אומרת לו: 'איתי, איזה יפה אתה היום!' בטון כזה מלא אהבה. אחרי כל הזוועה שעברנו, לשמוע רגע כזה של טוב - זה כמו לראות שיש עוד אור בעולם. אמרתי לו: 'חסרות לכם רק הכנפיים, אתם זוג מלאכים'".
רשימת שינדלר של ימינו
מאז 7 באוקטובר, חייו של יוסי התהפכו. "מישהו שלח את הטלפון שלי בקבוצת ווטסאפ של עיתונאים. מאותו רגע הגעתי למצב שאני מנהל בין 20 ל-30 שיחות ביום. בבוקר בארץ, בלילה בחו"ל. נסיעות, שגרירים, דיפלומטיה, מטורף".
במקביל, העסק שלו בתחום הנדל"ן קרס. "זה לא חנות שסוגרים ופותחים", הוא מסביר. "מדובר בתהליכים ארוכים. רק עכשיו, אחרי כמעט שנתיים, אני מתחיל לנסות לשקם אותו".
ג'ימי מילר, בן דוד נוסף של שירי, הצטרף ליוסי במאמציו להשבת בת דודתם ומשפחתה, כעבור חודשיים וחצי. שניהם עצמאיים, שניהם שילמו מחיר כבד - כלכלי, משפחתי, נפשי ופיזי. "והמדינה לא מכירה בנו. אמרו לנו במטה החטופים: 'אתם מקרי קצה'. אנחנו קרבה שנייה. דנה לא יכולה הייתה להילחם באותה תקופה. באותה שבת היא איבדה גם את ההורים שלה. מה שהיא עברה... אני לא מאחל את זה לאף אחד".
בעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023, המשפחה חיה בגיהינום של המתנה. "קראתי לזה 'רשימת שינדלר של ימינו'", אומר יוסי בכאב. "כל יום מחכים לרשימה שתקבע אם המשפחה שלך תחיה או תמות. היום הראשון - שירי והילדים לא מופיעים. אמרנו, 'כפיר תינוק, בטוח יחזירו אותו ראשון'. ואז מגיע יום שני, שלישי, רביעי... כל יום אתה מתעורר עם תקווה ונרדם עם אכזבה. אני לא יכול לתאר מה זה לחכות לרשימה הזאת כל יום".
18 צפייה בגלריה
"עד הרגע האחרון האמנתי שהם בחיים". מסע הלוויה של משפחת ביבס
(צילום: AP/Ariel Schalit)
בזמן אמת, הוא התנגד לעסקאות החלקיות האלו. "ידעתי שבין עסקה לעסקה יעברו חודשים, אם לא שנים".
מאז העסקה הראשונה החלו שמועות על מצבם של שירי והילדים. האמנת שהם עדיין חיים?
"עד הרגע האחרון האמנתי שהם בחיים", קולו נשבר. "אמרתי למשפחה - אני מרגיש את שירי, אני מרגיש אותה. וכשהגיעה הבשורה... התקשרתי לכולם, התנצלתי. אמרתי - נכשלתי. במיוחד לדנה. אמרתי לה: 'סליחה, חשבתי שאוכל להחזיר לך אותם'. היא כעסה עליי ואמרה לי לא אעז להאשים את עצמי שוב לעולם".
בקרב החיילים שלחמו ברצועה, שירי והילדים נחשבו ל"גביע הקדוש". "את לא מבינה כמה טלפונים קיבלתי מחיילים", הוא משתף, "כל מי שנכנס לעזה שלח הודעה - 'אנחנו מחפשים אותם', 'אנחנו נחזיר אותם'. החזרת החטופים זו הייתה המשימה החשובה ביותר עבורם, ועדיין".
ההלוויה המשותפת של שירי והילדים הפכה לרגע של אבל לאומי. המונים הגיעו ללוות את מסע הלוויה, שיצא מראשון לציון ליישוב צוחר שבמועצה האזורית אשכול. "חמש שעות לקח להם להגיע לבית העלמין. אלפי אנשים, עם דגלי ישראל ודגלים כתומים, עמדו בצדי הכבישים. חיילים ושוטרים הצדיעו. זה היה מטורף ומרגש מאוד".
איתי, למרות מצבו, הגיע גם הוא להלוויה יחד עם אביו ואמו, שמאז הפציעה לא עוזבים אותו לרגע. "כמו נינג'ה הוא הגיע", מחייך יוסי בעצב. "לא יודע איך הוא הסתדר עם הכאבים ועם הקושי ללכת - אבל הוא היה שם".
איתי: "מה חשבת, שלא אגיע? ברור שהגעתי. היה לי חשוב לחלוק להם כבוד אחרון".
זה לא מובן מאליו. בכל זאת, גם נסיעה ארוכה וגם חוויה מאוד מורכבת.
איתי: "היה עצוב נורא, אבל לא היה שום סיכוי בעולם שלא אגיע להלוויה".
יוסי: "החלק ששבר אותי היה כשהבנתי שקוברים אותם יחד, שלושתם בקבר אחד. לא ידעתי שזה אפשרי בכלל. זה הרס אותי לחלוטין".
חדר של אור בתוך החושך
עופרי ביבס-לוי באירוע פתיחת המשחקייה על שם שירי, אריאל וכפיר ביבס במרכז הרפואי שניידר
(צילום: ליאור שפירא)
בחדר המשחקים שנחנך לזכרם, כל פרט מספר על אריאל וכפיר. נופי ניר עוז מצוירים על הקירות - הבתים הקטנים עם הגגות האדומים והשדות הירוקים המקיפים אותם. הפרפרים הצבעוניים שאריאל כל כך אהב. הפרחים הצבועים כתום - אותו צבע שכל כך מזוהה עם האחים הג'ינג'ים, ואפילו בובת הפיל הוורוד שכפיר חיבק בלילות נמצאת שם על הקיר.
צוות מרכז שניידר יחד עם עמותת "צעצועים של שמחה", הקפידו שהחדר יהיה מלא באור טבעי ובתקווה - בדיוק כמו שאריאל וכפיר, בחייהם הקצרים, הביאו לחיי כל מי שהכיר אותם.
18 צפייה בגלריה
בין פרחים כתומים לפרפרים צבעוניים - ישנה גם בובת הפיל הוורוד של כפיר
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
"חדר המשחקים על שם שירי, אריאל וכפיר הוא הרבה מעבר למרחב של משחק - הוא סמל של זיכרון וכאב אך גם של תקווה", אמרה מנהלת מרכז שניידר, ד"ר אפרת ברון-הרלב, בנאומה בטקס. "מחלקת השבים שלנו קיבלה אליה את רוב הילדים ששוחררו מהשבי בעזה, והיא נותרה ריקה וממתינה לשבים הנוספים.
"במשך שבועות ארוכים חיכינו, קיווינו והתפללנו לקבל אלינו לטיפול גם את כפיר ואריאל, שני הילדים האחרונים שנותרו מאחור, ביחד עם אימם שירי. כשהבשורה הקשה על הירצחם הגיעה, חשנו כאב עמוק שלא נוכל להיות להם לעזר ולנחמה.
"ההנצחה שלהם כאן, בלב בית החולים, היא עבורנו שליחות", המשיכה ד"ר ברון-הרלב. "אם לא זכינו לטפל בהם בחיים, לפחות נוכל לשאת את זכרם ולהפוך אותו למקור של אור וריפוי לילדים אחרים. אנחנו מאמינים שילדים המטופלים אצלנו אינם רק זקוקים לרפואת הגוף - הם ילדים המלאים בנשמה, מחשבה, תחושות לב ותקווה. תהליך ההחלמה שלהם אינו תלוי רק בטיפול במחלה, אלא גם בהתייחסות לחייהם הבריאים באמצעות אמנות, מוזיקה, משחק ועוד.
"חדר זה מבטא אמונתנו זו הלכה למעשה במלוא העוצמה. אנו מודים מקרב לב ל'צעצועים של שמחה', ולכל מי שלקח חלק בפרויקט מרגש זה".
באולם, בין עשרות האנשים שבאו לחלוק כבוד, איתי עומד, נשען על קביים, מלווה בהוריו. "זאת המלחמה הכי קשה שידעתי", הוא אומר, "וזה אחרי שלחמתי בעזה". הוא עדיין לא עצמאי לגמרי, אבל מה שיכול - מתעקש לעשות לבד.
הפגיעה בראש גורמת לו לקושי במקומות הומים. "אני שומע את כל הרעשים מסביב, זה מבלבל אותי", הוא מסביר לי, כמעט מתנצל. "גם מבחינה פיזית קשה לי לעמוד הרבה זמן, אבל חשוב לי להגיע, לכבד ולהיות חלק מהמשפחה".
"בריאיון שנתתי לא מזמן לאחד מערוצי הטלוויזיה", אומר יוסי, "אמרתי שאנחנו צריכים לזכור את הדומה בינינו ולשכוח קצת מהשונה. אני לא יודע אם איתי ימני או שמאלני, וזה גם לא משנה. החיילים נתנו את הגוף והנפש שלהם בשביל החטופים, בשביל העם הזה, בשביל המדינה. בשביל כולנו.
"אנשים עוברים דברים", מהרהר יוסי כשנשאל איך הוא מסתכל על החיים בימים אלו, "ולפעמים אנחנו מתלוננים על העבודה, על המשפחה, אפילו על כסף - ומאז 7 באוקטובר הכול נראה לי פתאום כל כך קטן ולא חשוב. אבא של איתי אמר לי: 'כואבת לי הרגל ואני רוצה להתלונן עליה, אבל איך אני יכול להרשות לעצמי להתלונן? תראה מה הבן שלי עובר'. זה שם את הפרופורציות במקום הנכון".
איתי: "אני לא מסכים עם זה. לכולם מותר להתלונן, לא צריך להשוות בין צרות".
18 צפייה בגלריה
"אם הייתי יכול, הייתי נכנס שוב לעזה ועוזר להציל חטופים". איתי עם ירדן וישראל קטורזה, בטקס במרכז הרפואי שניידר
(צילום: ליאור שפירא)
כשיוסי ואני אומרים לו שהוא גיבור, הוא מפסיק אותנו מיד. "אל תקראו לי גיבור, כי אני לא כזה. הייתה לנו משימה וביצענו אותה. לא יותר מזה".
"אחרי כל מה שעברנו", אומר יוסי, "לפגוש אנשים כמו איתי ולראות את החדר היפה הזה - אולי בכל זאת יהיה פה טוב מתישהו".
בחוץ, שמש אוגוסט שוקעת. בניר עוז הבתים עדיין מפוחמים. בשבי חמאס עדיין מוחזקים 50 חטופים - חיים ומתים. אריאל ביבס לא חגג יום הולדת שש. וגם לא יום הולדת חמש. אבל הזיכרון שלו, של אמו שירי ושל אחיו הקטן כפיר, ימשיך לחיות בצחוק של ילדים חולים, שישחקו בחדר המשחקים החדש וירגישו לרגע שהעולם יכול להיות גם מקום טוב.
*פרויקט הקמת חדרי המשחק במרכז הרפואי שניידר, התאפשר הודות לעמותת "צעצועים של שמחה" בניהולו של רבי jj ולנדיבותם של התורמים מישל דומב ושרולי אנאטיאן, בתמיכת מוריס שניידר - דודה של שירי ביבס ונציג המשפחה מול העמותה בארה"ב.
פורסם לראשונה: 23:59, 14.08.25
