"בכל שבוע אריאל היה שולח לי זר פרחים לשבת - גם כשהיה בלבנון או בעזה", מספרת עטרה סינטון (19), המשרתת כמש"קית קשרי חוץ בצה"ל. "הוא היה חושב עליי ומחמם לי את הלב, לא משנה היכן היה נמצא".
סמל אריאל סוסנוב ז"ל (20), לוחם הנדסה קרבית בגדוד 605, הקפיד על המחווה הזו עד נובמבר 2024, אז נהרג מפגיעת רסיסי רקטה בצאתו מלבנון.
3 צפייה בגלריה
עטרה עם אריאל ז"ל וזר הפרחים שהביא לה. "רצינו להיות יחד עד הסוף - והיינו עד הסוף שלך"
(צילום: באדיבות המשפחה)
כמה ימים לאחר נפילתו, עטרה החליטה להפוך את המחווה המרגשת של בן זוגה לפרויקט "פלאוורמן" - מיזם הנצחה שבו מחולקים פרחים לחיילים.
"כשיום שישי הראשון בלעדיו התקרב, לקחתי איתי כמה חברים ונסענו לתחנה המרכזית בירושלים, לחלק זרי פרחים לחיילים שחזרו הביתה לשבת", מספרת עטרה, "ביקשנו מהם לתת את הזר לאדם שהם אוהבים - יחד עם פתק אישי. מאז, זה הפך למסורת".
המיזם, שכאמור צמח בתחנה המרכזית בירושלים, התרחב לתחנת "סבידור מרכז" בתל אביב ולאחרונה הגיע גם לתחנת המפרץ בחיפה. "אנחנו מחלקים פרחים בחיפה אחת לחודש, ביום שישי בין 11:00-9:00", היא מסבירה. "זו הדרך שלי להחיות את אריאל כל עוד אני יכולה - ולהעביר הלאה את היכולת המיוחדת שלו לגעת בלב של כל אדם.
התגובות מרגשות במיוחד. חיילת שיצאה לביתה אחרי 21 ימים בבסיס קיבלה את הפרחים ופרצה בבכי: "הפרחים עשו לי את היום, ובשביל רגע כזה היה שווה לחזור הביתה".
"רצינו להיות יחד עד הסוף"
אריאל ז"ל נולד וגר בירושלים, ועד לגיוסו התנדב כמדריך בעמותת "כנפיים של קרמבו". בהלווייתו, הוריו סיפרו על ילד מחונן ומלא נתינה שבחר בלחימה במקום בקריירה מדעית.
"אריאל היה ילד פנומן, חכם, עם יכולות גבוהות ושאיפות", סיפר גבי, אביו, מעל קברו. "צר לי מאוד שהוא לא זכה להגשים אותן". שושנה, האם, ספדה לבנה בדמעות: "ילד מיוחד כמוך - אין. מי ידאג לי עכשיו? איפה אתה עכשיו? אתה בעולם שכולו טוב, אבל כואב לי. אתה חסר לי. הלב שלי נשבר לאלפי רסיסים. לפעמים היית משתף אותי בחלומות שלך, והבנתי מה אתה רוצה בחיים. ידעתי שאתה רוצה להיות גיבור - והפכת לכזה. גיבור של אימא".
3 צפייה בגלריה
"הבטחתי לעצמי שאמשיך להפיץ את האור שלו". עטרה ועידו, חברו של אריאל, במרכזית המפרץ
(צילום: מוריה ברנשטיין)
"שמעתי אזעקה, אמרת שתחזור אליי. רצינו להיות יחד עד הסוף - והיינו עד הסוף שלך", עטרה נפרדה בהלוויה, תוך כדי שהיא מתארת את שיחת הטלפון האחרונה עם אהובה. "קיבלת רסיס בכתף ובלב, ובאותו רגע הלב שלי נשבר לרסיסים.
"בהלוויה, הבטחתי לעצמי שאמשיך להפיץ את האור שלו", היא משתפת, "וביום שישי הראשון בלעדיו, הרגשתי שאני חייבת להעביר את האור הזה לכולם".
"בתוך השגרה של התחנה, הרגע שבו חייל מקבל פרח ומעביר אותו הלאה, יוצר קסם קטן של אנושיות", אומר עידו דרופיבסקי מ"נתיבי איילון". "הדרך שבה זכרו של אריאל ממשיך לגעת באנשים, היא יוצאת דופן".
- הפרויקט מתאפשר בזכות תרומות אזרחים ומתנדבים רבים ברחבי הארץ.
