יש לי תמונה מהחודש שעבר - אני עומד בבית הנשיא עם אות מצטיין השירות הלאומי-אזרחי בידי, מחייך לעדשה. בן 20 מרחובות, שסיים זה עתה שנתיים של שירות מטעם האגודה להתנדבות בעמותת "גדולים מהחיים", המסייעת לילדים חולי סרטן.
התרגשתי לקבל את הפרס, ברור. אבל התמונה שממש מרגשת אותי היא אחרת - של הילד שהייתי פעם, בן 12, מחובר לעירוי בתל השומר. אותו ילד לא דמיין שיום אחד יעמוד במקום הזה.
לא הייתה לי ילדות יוצאת דופן - בית ספר, חוגים, חברים ומשפחה. ואז, בגיל 12, התחילה בעיית ראייה. ראיתי כפול. מבדיקת עיניים רגילה עברנו לרופא אחר, ועוד רופא, לאשפוז ולבדיקות מיוחדות. הבשורה המטלטלת הגיעה: גידול בגזע המוח.
מהר מאוד התחלתי טיפולים בתל השומר - שלוש שנים שבהן השגרה השתנתה לגמרי. בדיקות תכופות, נסיעות לבית החולים, רופאים שונים וטיפולים הפכו לשגרה החדשה. בית הספר והחברים קיבלו משמעות שונה, של אי ודאות.
עברתי טיפולים כימותרפיים וביולוגיים. ההורים שלי הגיעו איתי לכל ביקורת, בדיקה וביקור אצל רופא, לא עזבו אותי לרגע. הם נתנו לי כוחות והראו שאני יכול להיעזר בהם בכל דבר.
תקופת הטיפולים מאחוריי כבר חמש שנים, אבל אני עדיין במעקב רציף - בדיקות וביקורי רופאים פעם בחצי שנה, ואמשיך כך כל חיי.
לעשות מהלימון לימונדה
במהלך הטיפולים הכרתי את עמותת "גדולים מהחיים" והקהילה הכי חזקה שיש - "קהילת הסרטן". בפרויקט הנוער הכרתי חברים שעברו את מה שעברתי, שאני יכול לדבר איתם על כל דבר והם יבינו אותי. קבוצת חברים שבה כולם מחזקים את כולם. התחושה שיש עוד ילדים שעוברים את האתגרים שאני עובר, גרמה לי להבין שאני לא לבד.
כשסיימתי את לימודיי בתיכון, לא היה לי ספק מה אעשה מעתה והלאה. רציתי להחזיר חלק ממה שהעמותה והמתנדבים שלה העניקו לי. היה לי פטור רפואי משירות צבאי, והאפשרות לא לעשות כלום לא הייתה ריאלית עבורי. במסגרת האגודה להתנדבות, בחרתי בשירות לאומי באותה עמותה שהחזירה לי את החיוך ותמכה בי כשכאב וכשהרגשתי שאני על סף ייאוש.
המטרה שלי בשירות הייתה לתת לילדים ולמשפחות רגעים של שפיות בתוך כל הבלגן והטלטלה שהם חווים. ליצור רגעים קטנים אבל משמעותיים, כאלו שגורמים לילד המטופל לשמוח ולחשוב על דברים אחרים במקום על הכאבים, על הבדידות ועל הטיפולים הלא נעימים. או כמו שאני אוהב לומר להם: "בואו נעשה מהלימון לימונדה".
אני משתף אותם גם בסיפור האישי שלי, נותן להם ביטחון שיש מישהו שמבין ויודע מה הם עוברים - כמו שנתנו לי כשאני הייתי במצבם.
מלחמה בתוך במלחמה
בתחילת השנה הראשונה של השירות פרצה מלחמת "חרבות ברזל". ידעתי שהמלחמה של המשפחות לא נעצרת בגלל המלחמה שבחוץ - היא רק נהיית קשה יותר. וזה בדיוק הזמן שהכי חשוב להיות שם עבורם.
גם במלחמה האחרונה מול איראן, ניסיתי לשמור על קשר עם המטופלים מרחוק, ואפילו הגעתי למחלקה כשיכולתי. ההתמודדות של המשפחות עם הסרטן בתקופה ההיא, הוכיחה לי שבאמת יש לנו עם של אריות.
אחת החוויות המשמעותיות בשירות עבורי, הייתה לראות כיצד ילדים מסיימים טיפולים וחוזרים לשגרה. אחד המשפטים שתמיד הולכים איתי הוא: "לעשות מהלימון לימונדה". בכל פעם כשאני מרגיש ששיחה עם הילד או ההורים מעניקה להם אופטימיות ותקווה - אני מבין שעשיתי את שלי.
לפני חודש נערך הטקס של מצטייני השירות הלאומי בבית נשיא המדינה. אני לא רואה את עצמי כמצטיין, אלא כמישהו שקיבל מתנה גדולה מאנשים מופלאים - ורוצה להעביר אותה הלאה למי שזקוק לה כעת
השירות גרם לי להבין שאני רוצה להמשיך להתנדב ולעזור ככל שניתן. ומעבר לזה, אני רוצה ללמוד רפואה ולהיות רופא - להמשיך לעזור לכל מי שצריך.
וזה לא רק אני. יש עוד הרבה כמוני - ילדים שחלו, החלימו והחליטו כדי להחזיר. לא כי הם חייבים, כי הם יכולים.
לפני חודש נערך הטקס של מצטייני השירות הלאומי בבית נשיא המדינה. אני לא רואה את עצמי כמצטיין, אלא כמישהו שקיבל מתנה גדולה מאנשים מופלאים - ורוצה להעביר אותה הלאה למי שזקוק לה כעת.
אני יודע שלתת, זה בעצם לקבל. ולכן, תמיד אמשיך לתת.
