המעבר מילדות לבגרות עם ההגעה לגיל 18, הוא שלב טבעי וברור לרובנו. סיום הלימודים, תחילת השירות הצבאי, עבודה ראשונה, דירה שכורה, עצמאות וכניסה לשוק העבודה.
אולם עבור צעירים עם מוגבלות, המעבר הזה הוא צומת מאתגר ורב-ממדים, שבו לא רק עולמם האישי משתנה - גם מערך השירותים, הזכויות והתמיכה שסביבם מתערער, והם עוברים למציאות חדשה שעלולה להיות מאוד קשה עבורם.
2 צפייה בגלריה
נדרשים להתחיל לקיים חיים בוגרים לעיתים מבלי שניתנו להם הכלים הרגשיים, הפרקטיים והבירוקרטיים הדרושים לכך
(צילום: shutterstock)
צעירים עם מוגבלויות קוגניטיביות, נפשיות או פיזיות, מוצאים עצמם בנקודת זמן בה הם נדרשים להתחיל לקיים חיים בוגרים, בעוד המערכת שסיפקה להם הגנה ותמיכה בילדותם - נעלמת כמעט באחת. בישראל, ברגע שהם חוצים את גיל 18, האחריות המשפטית, החינוכית והחברתית עוברת לידיהם, לעיתים מבלי שניתנו להם הכלים הרגשיים, הפרקטיים והבירוקרטיים הדרושים לכך.
בפועל, הם נתקלים במבוך של מערכות - ביניהן ביטוח לאומי, רווחה, חינוך ובריאות, שכל אחת פועלת בנפרד, ללא חוט מקשר. המעבר הזה עלול לקטוע רצף טיפולי, להותיר משפחות חסרות הכוונה, ולפגוע קשות ביכולת של הצעירים להשתלב בלימודים, בתעסוקה או בקהילה.
מעבר להיבט החברתי והרגשי, מדובר גם בעניין כלכלי משמעותי; לפי הערכות שונות, העלות השנתית למשפחה המגדלת ילד עם מוגבלות גבוהה בכ-80-60 אלף שקלים לעומת משפחה ממוצעת, בשל טיפולים, השגחה, תחבורה ותמיכה פרטית. כשהילד מציין 18, הנטל עובר כמעט כולו על כתפי המשפחה.
במדינות ה-OECD, תקצוב ממוצע למעבר לבגרות בקרב מתבגרים עם מוגבלות, גבוה פי שניים מישראל. המדינות הללו נהנות משיעור תעסוקה גבוה בכ-40% בקרב אנשים עם מוגבלות. מדובר בהשקעה משתלמת כלכלית לא פחות משהיא צודקת מוסרית
מבחינת המדינה, מחקרים בינלאומיים מצביעים על כך שהשקעה מוקדמת בתוכניות מעבר לבגרות, הכשרה תעסוקתית ושירותי דיור בקהילה מניבה תשואה חברתית של פי שלושה עד חמישה. כלומר, כל שקל שמושקע בהכנה לבגרות - חוסך בעתיד בין שלושה לחמישה שקלים בהוצאות רווחה, קצבאות ואובדן תוצר.
במדינות ה-OECD, תקצוב ממוצע למעבר לבגרות בקרב מתבגרים עם מוגבלות, גבוה פי שניים מישראל. המדינות הללו נהנות משיעור תעסוקה גבוה בכ-40% בקרב אנשים עם מוגבלות. מדובר בהשקעה משתלמת כלכלית לא פחות משהיא צודקת מוסרית.
"חליפה אישית" לכל אדם
מדובר לא רק באתגר פרוצדורלי, אלא במבחן מוסרי. השאלה "מה יקרה ביום שאחרי?" - היום שבו ההורים כבר לא יוכלו ללוות ולדאוג לילדם - היא שאלה שחוזרת שוב ושוב אצל אלפי משפחות בישראל. ועדיין, המדינה מתקשה לספק לה תשובה אמיתית.
הפתרון מתחיל בשינוי תפיסתי: לעבור מהגישה הרפואית, שרואה באדם את מוגבלותו, לגישה החברתית שרואה באדם את מכלול רצונותיו, כישוריו וערכיו. משמעות הדבר היא לבנות לכל אדם "חליפה אישית", או במילים אחרות: תכנית חיים המושתתת על צרכיו ורצונותיו, ולא על סוג המוגבלות שמייחסים לו.
זהו העיקרון של "שירות מוכוון אדם" - תפיסה שמחזירה לו את הבעלות על חייו ומאפשרת לו לבחור, להתנסות ולטעות בדיוק כמו כל אדם אחר.
וכדי שזה יקרה, על המדינה להבטיח רצף שירותים מגילאי בית הספר ועד לחיים הבוגרים, החל מתחומי תעסוקה, דיור והשכלה - ועד לחיי קהילה. והכי חשוב, לוודא שמדיניות השילוב אינה נותרת סיסמה, אלא הופכת למציאות מתמשכת.
גם מערכת הפיקוח חייבת להתחדש: כיום, הפער בין החקיקה המתקדמת כמו חוק "שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות" משנת 2022 לבין היישום בפועל - עדיין עמוק. לעיתים חוסר הכשרה, תפיסות מיושנות או תקצוב חסר, מונעים את המימוש המלא של הזכויות שכבר קיימות על הנייר.
עו"ד זיו מגור. "לוודא שמדיניות השילוב אינה נותרת סיסמה, אלא הופכת למציאות מתמשכת"ב"אלומות אור", אנחנו פוגשים מדי יום צעירים שהצליחו לעשות את המעבר לחיים בוגרים ועצמאיים, כל אחד ברמתו הוא, בזכות ליווי נכון, חינוך מותאם ואמון של הצוותים הסובבים אותם.
חשוב לזכור שהמעבר לבגרות אינו תהליך ביולוגי בלבד; הוא תהליך של זהות, של מסוגלות ושל בחירה. ואם יש מבחן אמיתי לחברה מוסרית, הוא נעוץ בדיוק שם - ביכולת שלה להבטיח שגם מי שנולדו עם אתגר יזכו להזדמנות אמיתית לבחור, לחלום, ולחיות חיים מלאים וראויים.
כותב המאמר הוא מנכ"ל הארגון החברתי "אלומות אור" הפועל לשילוב, העצמה ופיתוח מצוינות בקרב תלמידים עם מוגבלויות, באמצעות תוכניות חדשניות המקדמות אוטונומיה, בחירה והתפתחות אישית בבתי ספר לחינוך מיוחד ברחבי הארץ.
