ריאיון עם אייל מלאכי, מייסד עמותת "אסופי"
(צילום: ירון ברנר)
שישה אוהלים זעירים שנפרשו מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה, הפכו בשבוע שעבר לסמל של מאבק שקוף, כזה שנדמה שאף אחד לא רוצה לראות. בין השלטים - "הלומי הקרב לא שקופים", "תופסק האפליה בין הלומי הקרב לנכים פיזיים" - מסתתרים סיפורים של אנשים שחזרו מהקרב, אך עדיין נאבקים על חייהם.
רק מתחילת 2025 נרשמו 16 מקרי התאבדות מוכרים בקרב לוחמי מילואים, ומאחורי המספר הקר הזה מסתתרת בעיה מערכתית שמטרידה את החברה הישראלית.
3 צפייה בגלריה
הפגנת הלומי קרב על איילון בשבוע שעבר. "גם ההכרה לא מקנה לך אפשרות לחיות בכבוד"
(צילום: דוברות מאבק הלומי הקרב)
אייל מלאכי, צנחן לשעבר ומייסד עמותת "אסופי", מכיר את הסיפורים שמאחורי המחאה הזו מקרוב. העמותה שלו מטפלת בלוחמים עם פוסט-טראומה, שחלקם אף מגיעים למצבי אובדנות, והלוחם לשעבר בן ה-52 יודע היטב איך נראית התופעה המטלטלת מבפנים - הוא גם חי אותה על בשרו.
מלאכי, לוחם לשעבר מחטיבה 35, נפצע נפשית בקרב ראס-זייתון במלחמת "שלום הגליל" ב-1982. "מי שחזר משם בחיים - לא באמת חזר", הוא מספר על הקרב העקוב מדם שבו איבד חברים קרובים שמתו לנגד עיניו.
"אנחנו מגישים את התביעות שלהם להכרה בחינם, דואגים להם לאוכל ולצרכים בסיסיים. כשיש לנו אפשרות, אנחנו דואגים להם גם לקורת גג. לצערי, ברוב המקרים אין לנו אפשרות, ויש לי חיילים שבלית ברירה מתגוררים במשאית"
לקח לו 35 שנה להוכיח לאגף השיקום שהוא נפגע בנפשו, עד שהוכר כנכה צה"ל. את העמותה הקים ב-2018 כשהבין שהוא לא לבד במאבק.
"עשר שניות דומייה", הוא מבקש בתחילת הריאיון, "עשר שניות לכל אותם אלה שלא הצליחו להחזיק מעמד. חמישה מהם חיילים שהעמותה שלי טיפלה בהם". השתיקה הזו מסכמת יותר ממאות דוחות בירוקרטיים: כל מספר בסטטיסטיקה הוא סיפור חיים שנקטע.
"מקצוע שנולד בחטא"
עמותת "אסופי", מטפלת כיום בכ-200 לוחמים בגילאים הנעים בין 20 ל-80 - מלוחמי "השומר החדש" ועד ותיקי מלחמות קודמות שעדיין לא מצאו שלווה. "אנחנו מגישים את התביעות שלהם להכרה בחינם, דואגים להם לאוכל ולצרכים בסיסיים", מספר מלאכי. "כשיש לנו אפשרות, אנחנו דואגים להם גם לקורת גג. לצערי, ברוב המקרים אין לנו אפשרות, ויש לי חיילים שבלית ברירה מתגוררים במשאית".
דבריו המטלטלים חושפים את הפער העצום בין הדימוי הציבורי לבין המציאות: חיילים שהגנו על המדינה חיים במשאיות כי אין להם לאן ללכת.
מעבר לבעיות הקיום הבסיסיות, מלאכי מזהה בעיה מערכתית נוספת: תעשיית עורכי הדין שצמחה סביב הלומי הקרב. "כל הכסף של החיילים הפצועים - נפשית ופיזית - הולך היום לעורכי הדין", הוא אומר בכעס מאופק. "כשאגף השיקום, משרד הביטחון וארגון הנכים נפגשים בצומת אחד - הצומת הזה הופך קטלני עבור החיילים".
המסר שלו ברור: "כל חייל שחוזר מהקרב וזקוק לעזרה - אין צורך להגיע לעורך דין! תתקשרו אלינו לעמותה, תתקשרו ל'יחידה לתגובות קרב' של אגף השיקום. אין צורך בעורך דין כדי להגיש תביעה על פוסט-טראומה, נגמרו הימים האלה. זה מקצוע שנולד בחטא".
לכמה חיילים הצלחתם לעזור להשיג הכרה, עד כה?
"עד היום הגשנו 200 בקשות לאגף השיקום, וכולן קיבלו הכרה".
לצד ההצלחות, המאבק בתעשייה השחורה הזו יצר לו גם לא מעט אויבים. "יש כמה עורכי דין שאיימו עליי. אבל אני שמח שהם איימו עליי - זה אומר שאני לוקח להם את העבודה, ופחות חיילים מנוצלים על ידם".
חייל שזוכה להכרה של 20% מקבל 2,000 שקלים בחודש, ומי שמוכר כבעל נכות של 50% זכאי ל-4,000 שקלים בלבד - סכום שבקושי מספיק לקיום בסיסי. "ההכרה לא מקנה לך אפשרות לחיות בכבוד, אי אפשר לחיות מ-4,000 שקל"
אבל גם אחרי שהחיילים זוכים להכרה, הבעיות לא נגמרות. "ההכרה לא מקנה לך אפשרות לחיות בכבוד", מסביר מלאכי. המספרים מדברים בעד עצמם: חייל שזוכה להכרה של 20% מקבל 2,000 שקלים בחודש, ומי שמוכר כבעל נכות של 50% זכאי ל-4,000 שקלים בלבד - סכום שבקושי מספיק לקיום בסיסי.
"אי אפשר לחיות מ-4,000 שקל", הוא אומר בפשטות. הסיפור שהוא מספר אחר כך מדגים את הטרגדיה: "החייל האחרון שהתאבד - האישה שלו לקחה את הילדה וברחה, כי פשוט לא היה אוכל בבית".
370 אלף שקל להלומי קרב
הבעיה, מסתבר, מורכבת אפילו עבור אלה שכן זוכים להכרה מלאה: "החברים שלי שגרים כעת באוהלים מול אגף השיקום, וחוסמים כבישים - אלה לוחמים מוכרים שיש להם גמלה ממשרד הביטחון, אבל הם לא מסוגלים לשכור בית כי אין מי שייתן להם ערבות.
"אם אתם רוצים באמת לטפל בהלומי קרב - תנו להם את כל המעטפת. הם תרמו למדינה את השנים הכי יפות שלהם, יש להם משפחות וילדים - מגיע להם", מוסיף מלאכי בנחישות.
הוא עצמו משלם מחיר אישי כבד על האיטיות הבירוקרטית. "אם היו מטפלים בי בזמן כשהגשתי את הבקשה, אז טיפול השיניים שלי היה עולה 7,000 שקל. אבל כשכל התהליך לוקח כל כך הרבה זמן - המחיר עולה, ועכשיו יש לי 147 אלף שקל בתוך הפה".
השנה, הוא חילק מכספו הפרטי 370 אלף שקל להלומי קרב ולמשפחותיהם. אבל המשאבים הפרטיים לא יכולים להיות התשובה לכשל לאומי. "אם לא נטפל בחיילים שלנו, לא יהיה להם אור. ואם זה ימשיך ככה - לא יהיה לנו צבא".
לקראת סיום, מלאכי אינו שוכח את המטרה העיקרית שלשמה הגיע להתראיין: "אני זקוק לכסף עבור החיילים שלי ובני משפחותיהם. כל תרומה כזו יכולה לעשות את ההבדל בין חיים למוות".
