בשיתוף עמותת "מסע אל האופק"
כשזה מגיע לשירות בצה"ל או בשירות הלאומי, לצעירים הדרוזים אין דילמה. במלחמת "חרבות ברזל" נהרגו 14 לוחמים מהעדה הדרוזית, וגם לפני השבעה באוקטובר ואחריו הם ממשיכים להפגין גבורה ושותפות גורל.
אלא שלצד התרומה הגדולה, צעירים דרוזים רבים משתחררים מהצבא או משירות לאומי ומגלים שהדרך להשתלבות בחברה הישראלית ובשוק העבודה בפרט עדיין רצופה אתגרים: מפערי שפה והיעדר הזדמנויות תעסוקה בפריפריה, דרך פערים תרבותיים וקושי בהצגה עצמית, ועד דעות קדומות ולעיתים אפילו גזענות.
שלושה צעירים דרוזים מספרים בכנות על הדרך שעברו – על הקשיים, החלומות, והתוכנית ״מסע אל האופק״ שמסייעת להם להשתלב בחברה הישראלית: אישית, מקצועית וחברתית.
המעבר מהמסגרת הצבאית לחיים האזרחיים חד ומבלבל, ועבור צעירים דרוזים – ובעיקר נשים דרוזיות – הוא מורכב אף יותר. רים מקלדה, בת 32 מדליית אל־כרמל, מובילה כיום את תוכנית "מסע אל האופק" בדליית אל־כרמל ועוספיה, ויודעת מה עוברות נשים דרוזיות בצומת הזו.
הן נאלצות להתמודד עם תקרת זכוכית כפולה: מצד אחד מול החברה הישראלית, ומצד שני מול החברה שלהן. "הנשים הדרוזיות פורצות דרך בקהילותיהן, אבל לא מקושרות באופן שימנף את העוצמה שלהן", היא אומרת.
מקלדה, בוגרת "צוערים לשלטון המקומי", רפרנטית לאסטרטגיה ויזמית, ראתה בתוכנית הזדמנות לקדם שינוי. "רציתי לקדם את מעמד הנשים הדרוזיות, ולתת להן כלים וביטחון".
“אין את החוצפה היהודית"
לא רק נשים מתקשות למצוא את מקומן. אדהם נסראלדין, בן 30 מדליית אל־כרמל, מנהל את התוכניות במגזר הדרוזי, מצביע על אתגר השפה. גם מי ששולט בעברית מתקשה לעיתים בריאיון עבודה ובהצגה עצמית. "מי שלא שירת בתפקיד פיקודי יוצא עם עברית שקשה להסתדר איתה", הוא אומר.
אתגר נוסף הוא גם הפער התרבותי בין ערכי הצניעות הדרוזיים לצורך בשיווק עצמי בשוק התעסוקה. לדברי נסרלאדין, "אין לצעירים הדרוזים את ה'חוצפה' היהודית. בעדה שלנו, לדבר ולשבח את עצמך זה להתנשא. הצעירים צריכים לאזן בין שמירה על הערכים לדרישות של עולם התעסוקה".
כדי לגשר על הפער הזה, פועלת תוכנית "מסע אל האופק", שמספקת מעטפת מותאמת לצעירים דרוזים לקראת השתלבות באזרחות. "לכל כפר יש אתגרים שונים", מסביר נסראלדין, "ולכן מותאמת לו תוכנית עם מוביל מקומי שמכיר את הצעירים ויודע איך לדבר איתם".
"אנחנו לא גרים במרכז"
אדם ביבאר, בוגר יחידת מודיעין ומשתתף בתוכנית, מדגיש את החסם הגיאוגרפי: "אנחנו לא גרים במרכז. אין פה הזדמנויות כמו בתל אביב", הוא אומר. המרחק מקשה גם על בניית רשת קשרים שיכולה לסייע לצעירים להתקדם.
"יש קשרים בכפר", מודה נסראלדין, "אבל לא ברמה הארצית".
במהלך התוכנית, המשתתפים נחשפים לשוק העבודה ולחברות מובילות מהצפון ומהמרכז, לומדים להציג את עצמם ונפגשים עם מנטורים. "זה גיבוש קבוצתי מטורף", מספרת מקלדה. "זו יציאה מאזור הנוחות, התמודדות עם קשיים והזדמנות להעצמה הדדית".
"מסע אל האופק" - הדרך להצלחה באזרחות
נסראלדין, המנהל את פעילות תוכנית "מסע אל האופק" במגזר הדרוזי, מביא עימו ניסיון עשיר כמ"פ לשעבר, מאמן אישי ומנחה סדנאות, אשר פועל ליצירת גשרים בין הצעירים לשוק התעסוקה. "הגעתי עם יוזמה עבור הצעירים לעיריית דליית אל־כרמל, ואז סיפרו לי על עמותת 'מסע אל האופק' שחיפשה דרך לפעול ביישוב". הוא הצטרף כשותף לדרך, והיום מנהל את פעילות העמותה במגזר הדרוזי. "השאיפה שלי היא להגיע לכל כפר דרוזי בצפון ולכל צעיר וצעירה ששירתו את המדינה בו", הוא מספר.
מקלדה, שבילדותה למדה בבית ספר יהודי, רואה בתפקידה בתוכנית "חזרה הביתה". "יש תחושה של שליחות ואותנטיות. אני מרגישה שאני במקום הנכון, עושה את מה שצריך עבור הצעירות והצעירים ביישוב שלי ובכלל".
"חובתנו לבנות את החברה הישראלית החדשה. זה אנחנו"
"מסע אל האופק" מעניקה לצעירים הדרוזים כלים להשתלבות באזרחות – ממפגשים קבוצתיים, דרך סדנאות וסיורים, ועד ל־8 מפגשים אישיים עם מאמן מנטלי. "בשחרור מאחלים לנו נחיתה רכה – וזה בדיוק מה שהתוכנית עושה", אומר ביבאר, שהצטרף אליה מיד לאחר שחרורו מיחידת 8200. לדבריו, האימונים עוזרים למשתתפים לזהות את החוזקות שלהם ולבנות תוכנית פעולה אישית.
הצעירים מגיעים עם קונפליקטים פנימיים, ולעיתים מתמודדים איתם בפעם הראשונה. "הייתה מישהי שהתפרקה בבכי באחד המפגשים, בגלל הפער בין הרצון שלה לבין הציפיות של ההורים", מתאר נסראלדין. לדבריו, התוכנית לא מכתיבה מסלול, אלא נותנת כלים להתמודדות ולקבלת החלטות טובות שמתאימות למשתתפים עצמם.
"צריך להבין שהצעירים הדרוזים כבר עייפים מתוכניות שלא התאימו להם", הוא מוסיף. "ועדיין, הביקוש רק עולה. אם בהתחלה בדליית אל־כרמל היו 17 משתתפים, אחר כך כבר נאלצנו לעצור ב־30, ויש 15 ברשימת המתנה לתוכנית הבאה".
סמינרים משותפים עם צעירים יהודים, הוא מדגיש, "מייצרים את החברה הישראלית החדשה. זו חובתנו לבנות אותה. זה אנחנו".
האירועים האחרונים בסווידא מהדהדים בעוצמה בקרב הצעירים הדרוזים בישראל. "המצב עם האחים בסוריה עצוב מאוד. לא היינו צריכים להגיע לשם", מספר בכאב ביבאר. לדבריו, מדינת ישראל "צריכה לעשות הכול כדי לא לאפשר מחיקת עם וטיהור אתני כמו שקורה שם".
עבור מקלדה, האירועים בסווידא חיזקו את הקשר לעדה הדרוזית. "אני מעריכה את העדה שלי פי מיליון, אני מרגישה אחוות אחים. הזהות שלנו חוצה גבולות". היא מתארת כיצד המגזר הדרוזי יצא מגדרו כדי להעלות מודעות, לגייס תרומות ולשמור על קשר עם קרוביהם בסוריה. "פתאום מבינים כמה זכות יש לנו לחיות בישראל, מדינה דמוקרטית במזרח התיכון", היא אומרת.
גם נסראלדין מספר על התמיכה העצומה של הדרוזים מישראל: "הייתה אמירה ברורה – אנחנו איתכם", הוא אומר. "זה חיזק את תחושת השייכות למדינה".
הצעירים הדרוזים הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית – משרתים, תורמים ורוצים להשתלב. הם רק זקוקים להכוונה הנכונה ולמישהו שיאמין בהם. "מסע אל האופק" מעניקה להם כלים, חיבור ותחושת משמעות. "בסמינר הסיכום המשתתפים בכו, כי הבינו את המסע שעברו", מספר נסראלדין. "המטרה היא להרחיב את התוכנית לכל העדה, ולתמוך בשילוב הצעירים בחברה הישראלית".
בשיתוף עמותת "מסע אל האופק"
פורסם לראשונה: 07:00, 11.08.25
