ריאיון באולפן ynet עם ציפי אנגלמן
(צילום: ליאור שרון)
ב-5 באוקטובר 2023, בשעות הערב המאוחרות, ציפי אנגלמן, בת 42, אם לשישה מהיישוב הקהילתי-דתי נווה צוף, נכנסה להתקלח כמו בכל ערב רגיל. אלא שהערב הזה לא היה רגיל בכלל. תחת עצם הבריח חשה לפתע בגוש קטן, ובליבה הבינה מיד שמשהו לא כשורה.
"נורא נבהלתי, אני לא יודעת למה", מספרת ציפי. "התקשרתי מיד לרופא שלי, המלאך המושיע שלי. הוא הרגיע אותי ואמר שאגיע ב-8 באוקטובר, יום ראשון, לבדיקה אצל כירורגית".
4 צפייה בגלריה
ציפי אנגלמן עם תמונות אחיה, יצחק בן בשט שנפל בעזה וסיון ז"ל, שנפטרה לפני 16 שנה
(צילום: רמי זרנגר, דו"צ, אלבום פרטי)
אבל יום ראשון הביא איתו מציאות אחרת לגמרי. ב-7 באוקטובר פלשו מחבלי חמאס לעוטף וביצעו טבח רצחני. שעות ספורות אחר כך פרצה המלחמה, ועולם הרפואה בישראל נכנס למצב חירום. "היה בלגן מטורף", נזכרת ציפי. "ולא היה מי שיקבל אותי במרפאה. אפילו לענות לטלפון הם בקושי הצליחו".
ובעוד המדינה כולה נכנסה למצב מלחמה, בבית אנגלמן פרץ כאוס אחר. בעלה של ציפי, בני, נקרא להיות חלק מכיתת הכוננות ביישוב וכמעט ולא שב הביתה. "במשך שנה וחצי ישנתי לבד עם חמישה ילדים, והוא היה מגיע רק לחמש דקות להגיד לנו לילה טוב וחוזר לבסיס", היא מתארת את התקופה הקשה שחוו.
במקביל, אחיה יצחק בן בשט - אלוף-משנה שהשתחרר משירות קבע זמן קצר לפני 7 באוקטובר - חזר למדים. אבל עוד קודם לכן, בשבת הארורה ההיא - הוא התנדב להילחם במחבלים שפלשו ליישובי העוטף.
"הוא לא נקרא להילחם ב-7 באוקטובר", מבהירה ציפי. "חבר טוב קרא לו לבוא איתו לבארי כי יש שם בלגן מטורף, והוא מיד הצטרף. במשך שלושה ימים הוא חילץ משפחות מהקיבוץ כשהמחבלים עדיין מסתובבים באזור".
אישה בורחת מבשורה
בתוך כל הטירוף הזה, הגוש בגופה של ציפי המשיך לכאוב ולגדול. רק כעבור חודש, עם הרבה פרוטקציות ולחצים שנאלצה להפעיל, היא הצליחה להגיע לבדיקה המיוחלת. ב-6 בנובמבר קיבלה את הבשורה המטלטלת: סרטן.
ביום שישי, 12 בינואר 2024, היא עברה את טיפול הכימותרפיה הראשון. "לא ידעתי לקראת מה אני נכנסת", היא מודה. "כולם אומרים שזה לא קל, במיוחד הפעם הראשונה, אבל עד שעברתי את זה על בשרי - לא באמת הבנתי עד כמה זה קשה".
גופה הגיב לטיפול במהירות רבה ובאופן אינטנסיבי במיוחד; שיערה נשר תוך לילה, והיא סבלה מהקאות קשות והתייבשות. שבוע אחר כך, בשלישי בלילה, כשהיא הייתה מחוברת לעירוי בביתה, בעלה בני הגיע הביתה מוקדם מהרגיל.
"מתחילת המלחמה הוא היה מגיע בין 00:07 ל-00:15 בלילה להגיד לי לילה טוב, והפעם הוא נכנס ב-23:20", היא נזכרת. "ואיכשהו, ברגע שהוא נכנס ועוד לפני שהוציא מילה מהפה, רק לפי המבט שלו - הבנתי מיד שמשהו נורא קרה. שאלתי אותו למה הוא הגיע מוקדם יותר, והוא ענה שאני צריכה לקום ולהתלבש. באותו רגע שאלתי: 'יצחק נהרג?', והוא ענה: 'נכון'. ואז הייתה שתיקה".
"בנבה" - כפי שהיא כינתה את אחיה מאז היו ילדים קטנים - היה מפקד בגולני (במיל') ואב לארבעה, ונהרג בקרב מול מחבלים בשֻׁגַ'אעִיַּה שבמזרח העיר עזה. ציפי ואחיה הספיקו להחליף רק הודעה אחת במהלך המלחמה - הוא שמע שחלתה ושלח לה מסרון מחזק מהשטח. היא ענתה לו בהודעה מרגשת משלה, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה שמעה ממנו.
כשהכאב הופך לשליחות
זה לא היה האובדן הראשון של ציפי. לפני 16 שנים איבדה את אחותה הקטנה, סיון, במפתיע. באותם רגעים שבו קיבלה את הבשורה הנוראה, היא לא יכולה הייתה לחשוב על הגורל האכזר שפקד פעם נוספת את משפחתה. אבל במקום להתמוטט, היא החליטה להפוך את הכאב לשליחות.
"אני חושבת שלא הייתה לי כל כך ברירה", היא אומרת, "אנשים התחילו לשתוק סביבי, היו נבוכים לדבר איתי. ואז הבנתי שאני זו שצריכה ליזום את השיח - גם בשבילי וגם בשבילם, כדי שיידעו איך לתמוך בי. אפשר לומר שקיבלתי שתי החלטות חזקות בחיים שלי: הראשונה, לדבר על השכול ולא להתבייש בו. והשנייה, להילחם בסרטן".
במהלך אחד האשפוזים שלה נפגשה ציפי עם נציג מעמותת "חלאסרטן". "פתאום הגיע אליי בחור צעיר, הציג את עצמו כאורי, מתנדב מטעם העמותה. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בה", היא נזכרת. "הוא התעניין בשלומי וסיפר לי קצת על הפעולות של העמותה, על הקהילה שהקימה ועל האופן שבו היא מסייעת לחולי הסרטן".
בהמשך, כשנכנסה לאתר העמותה, גילתה ציפי קהילה שלמה של אנשים המתמודדים עם סרטן בגילאים צעירים יחסית. תוך זמן קצר, היא נרשמה ליוזמה "חלאסטיק" שמלווה חולי סרטן עצמאיים בפיתוח העסק שלהם. "למרות שזה קשה לצאת מהבית כשאת חולה, מקבלת טיפולים ובמקביל גם מתמודדת עם אובדן של אח - וכל זה תוך כדי מלחמה ארוכה וקשה, החלטתי להירשם. אמרתי לעצמי: רע זה לא יכול לעשות".
"מודה על כל רגע שהקהילה שם בשבילי"
בימים אלו, ציפי מנהלת קליניקה לרפואה משלימה ומעבירה הרצאות על התמודדות עם שכול, בהן היא חושפת את סיפורה האישי ומשתפת את הקהל בדרך שלה להתמודד עם המכות שנפלו עליה ועל משפחתה.
מעמותת "חלאסרטן" היא קיבלה לא רק ליווי עסקי, אלא קהילה תומכת שמבינה בדיוק את מה שהיא עוברת."אם אני מתעוררת בבוקר ומרגישה לא טוב בגלל הכימו, אפילו עשרה ימים אחרי הטיפול, יש מי שמבין אותי", מסבירה ציפי. "אם אני עדיין מקיאה למרות התרופות שאמורות להקל עליי, אני יכולה למצוא שם טיפים של אנשים שכבר עברו את זה".
"להחזיר לי את האחים שלי אף אחד לא יכול, לעבור את הכימו בשבילי גם אף אחד לא יכול. אבל לתמוך בי ולעזור לי - גם בהתמודדות עם המחלה וגם עם השכול - את זה הקהילה עושה נפלא"
הסיפור שלה הוא סיפור של עמידה מול קשיים. סיפור על כוח שמגיע ממקום עוצמתי. סיפור על קהילה שתומכת כשהכול קורס, ועל האמונה שגם בכאב הכי גדול אפשר למצוא משמעות ותכלית.
"להחזיר לי את האחים שלי אף אחד לא יכול, לעבור את הכימו בשבילי גם אף אחד לא יכול", היא אומרת, "אבל לתמוך בי ולעזור לי - גם בהתמודדות עם המחלה וגם עם השכול - את זה הקהילה עושה נפלא, ואני מודה על כל רגע שבו היא נמצאת שם עבורי".
