מאז 7 באוקטובר, החברה הערבית בישראל - ובפרט בנגב - משלמת מחיר כבד. לצד החשש המתמיד, גם חיי אדם נגדעו בגלל היעדר תשתיות מיגון בסיסיות. השבוע, בחסות הטילים האיראניים, שוב הוכח: הפערים לא נשארים בגדר נתונים - הם גובים חיים.
מדובר בכשל מערכתי מתמשך, לא בתוצאה של אירוע חירום חד-פעמי. במשך שנים התרענו - בזמן האיומים מאיראן, ולאחר פציעת הילדה מאל-פורעה שבנגב, בת שבע בלבד, שנפגעה מטיל בבית בלתי ממוגן - אך דבר לא השתנה. המציאות בשטח מוסיפה להיות מסוכנת ומדירה.
3 צפייה בגלריה
נזקי הפגיעה הישירה בטמרה כתוצאה מפגיעת הטיל האיראני השבוע
(צילום: Ahmad GHARABLI / AFP)
נכון, המצב החמור ביותר הוא בנגב - בכפרים הבלתי מוכרים של החברה הבדואית אין תשתיות בסיסיות, שלא לדבר על מקלטים או ממ"דים. אך אין זו בעיה ייחודית לבדואים: בטמרה, בנצרת, בכפרים בגליל ובמשולש - המיגון כמעט ואינו קיים. בבתים אין ממ"דים, לא מתוך אדישות אלא מפני שאין תכנון, אין היתרי בנייה, אין התחדשות עירונית. ברוב הרשויות אין מקלטים ציבוריים.
במציאות כזו, שוויון אזרחי נשאר סיסמה בלבד - כשמיליוני אזרחים, רובם ערבים, מתמודדים לבדם עם איומים ביטחוניים - ללא הגנה בסיסית.
מדיניות עקבית של אפליה
פערי המיגון אינם גזירת גורל - הם תולדה של מדיניות עקבית. 46% מהאזרחים הערבים בישראל חיים ללא כל מרחב מוגן. ב-60% מהרשויות הערביות אין מקלטים כלל.
מערכת החינוך משקפת אף היא את הפערים: כ-30% מבתי הספר הערביים אינם ממוגנים, לעומת 11% בלבד במערכת הממלכתית-יהודית. זוהי אפליה שיטתית, לא תקלה נקודתית, והיא משתרעת מצפון ועד דרום - וממשיכה להתקיים ללא תגובת עומק.
ואני שואל - איפה האחריות של המדינה, גורמי הביטחון והמשרד לביטחון פנים, לדאוג שלכלל האוכלוסייה בישראל תהיה הזדמנות שווה להתגונן מפני איומים? ב-7 באוקטובר, קורבנות רבים שילמו בחייהם בגלל שלא היה להם מקום מוגן להיות בו. מאז, לדאבוננו, לא השתנה דבר. הגיע הזמן להתעורר כבר.
הפערים אינם רק פיזיים. החברה הערבית סובלת גם מפערים במוכנות ובנגישות למידע. ההנחיות לשעת חירום אינן מותאמות - לא לשפה, לא לתרבות, ולעיתים כלל אינן נמסרות. מידע חלקי או מבלבל רק מגביר חרדה ותחושת נטישה. כאן נכנסים המתנדבים והמתנדבות שלנו ב"אג'יק", שפועלים להסברה, ליווי וחיזוק החוסן הקהילתי - לא רק בחירום, אלא גם בשגרה.
סלימאן אלעמור. מדינה מתוקנת אינה מפקירה את אזרחיה צילום: באדיבות "אג'יק - מכון הנגב"בתוך הפעילות הזו, אנחנו מסייעים למשפחות ללא פתרון מיגון להתארגן במתנ"סים ובתי ספר עם מיגון חלקי. לצד זה, אנו מקימים בימים אלו חדר מצב ייעודי עם המועצה לכפרים הבלתי מוכרים ושותפים נוספים, שיתכלל את כלל אירועי החירום ויאפשר מענה מערכתי לצורכי החברה הערבית - בראש ובראשונה בנגב.
כולנו אזרחים, כולנו שילמנו מחיר
בתוך המורכבות הזו אסור לטשטש את הגבולות, אך גם אסור להיסחף אחרי תופעות שוליים. שמענו על צעירים יהודים ברשתות, ששמחים לעיד כשהטילים נופלים בישובים ערביים - ומנגד, על צעירים ערבים ששמחים על נפילות ביישובים יהודיים. אלו תופעות בזויות, שיש לגנותן. אין כאן יהודים וערבים - יש כאן אזרחים. חיים משותפים אינם בחירה - הם הכרח. כולנו כאן, וכולנו כבר שילמנו מחיר.
לצד ההרס הפיזי, החברה הערבית ממשיכה לשלם גם בחיי אדם שאינם נספרים בסטטיסטיקות הרשמיות של המלחמה - אלא כתוצאה מפשיעה, אלימות ואובדנות. וגם בזמן שמדינה שלמה מצויה בכוננות, ממשיכים להתקיים אירועים שכאלה. המציאות הזו, הכפולה והכואבת, הופכת את הדרישה לצדק לבוערת עוד יותר.
3 צפייה בגלריה
קהילות שלמות חיות בתחושת הפקרה. הלווית ההרוגות בטמרה, השבוע
(צילום: JOHN WESSELS / AFP)
מעבר לצורך הבהול במיגון ובהכנה אזרחית, חייבים לראות גם את ההשלכות הנפשיות. קהילות שלמות חיות בתחושת הפקרה. ילדים גדלים בחרדה, הורים בתחושת חוסר אונים. האמון - שהוא הבסיס לכל חברה דמוקרטית - הולך ונשחק. מיגון הוא לא פריבילגיה - הוא אמצעי בסיסי לביטחון פיזי, לתחושת שייכות ולחיים בכבוד.
מדינה מתוקנת אינה מפקירה את אזרחיה. לא ייתכן שרבע מהאוכלוסייה בישראל תיוותר חשופה. זהו כשל מוסרי, אזרחי וביטחוני מהמעלה הראשונה. דרוש שינוי מדיניות עמוק - לא בעתיד, לא בסבב הבא - אלא עכשיו. מיגון, תכנון, הסברה מותאמת והשקעה בחוסן - לא כתגובה לאסון, אלא כדי למנוע את האסון הבא.
כל עוד לא נבטיח ביטחון לכולם - לא יהיה ביטחון לאף אחד.
כותב הטור הוא תושב כסייפה, ומנכ"ל משותף ב"אג'יק מכון הנגב" - ארגון ערבי-יהודי לשינוי חברתי בקרב בני נוער וצעירים.
