(צילום: מיקי שמידט)
המקלט המחניק והצפוף לא היה בדיוק המקום שעליו חלמה לפתיחת קריירה כמשפיענית ברשתות החברתיות, אבל כשהאזעקות החלו להישמע באפריל האחרון והטילים האיראניים נחתו בישראל והסבו נזק רב, חירות דוידסון (28) החליטה שהיא לא יכולה יותר לשתוק - ופתחה במלחמת הסברה בזירה הדיגיטלית, כשהיא מצוידת בערבית מדוברת וספרותית שלא הייתה מביישת אף לוחם שב"כ.
"אנחנו מותקפים בפצצות שמסכנות גם את הפלסטינים באותה מידה, אנחנו מותקפים ממשטר שיעי שמסוכן לכל העולם הערבי הסוני המתון - ועדיין שונאים ומאשימים אותנו", היא אומרת בנימה שמשלבת בין כעס לכאב. "הסכסוך בין הסונים לשיעים הרבה יותר ותיק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא ציפיתי שיהיו בעדנו באופן כללי, אבל כן שיצליחו לראות את התמונה כפי שהיא, על כל המורכבות שבה".
5 צפייה בגלריה
חירות דוידסון. "בהתחלה פתחתי רק טיקטוק, כדי שאם תהיה פדיחה, חברים שלי לא יוכלו לראות את זה"
(צילום: שי מסינטר)
אבל נקודת המפנה האמיתית הגיעה עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, כשחירות הייתה בטיול בניו יורק. במקום להמשיך לטייל, היא החליטה להתנדב בקבוצות הסברה פרו-ישראליות עבור תושבים מקומיים.
הפרספקטיבה מחו"ל פתחה לה את העיניים לאופן שבו ישראל נתפסת בעולם. כשחזרה ארצה, החלה לעקוב אחרי עמודי תוכן בערבית ונדהמה מכמות העיוותים והשקרים שהציפו אותם. בשלב הזה החליטה לעבור מצפייה פסיבית לפעולה אקטיבית.
"שמי חירות, ואני יהודייה ישראלית", כך פתחה בערבית שוטפת את הסרטון הראשון שצילמה במקלט המשותף של הבניין. "את הסרטון הראשון העליתי לטקטוק, כדי שאם תהיה פדיחה חברים שלי לא יוכלו לראות את זה, כי אין להם טיקטוק".
הסרטון הראשון צבר אפס צפיות - בדיוק מה שחששה שיקרה. אבל תוך שבוע בלבד המצב התהפך: העמודים שלה התחילו להיות ויראליים וצברו למעלה ממיליון חשיפות.
ההצלחה לא הייתה חד-פעמית. גם כמה חודשים אחרי, העמודים שלה ברשתות החברתיות ממשיכים למשוך קהל נלהב מרחבי העולם הערבי. "אין מדינה ערבית שלא קיבלתי ממנה הודעה אחת לפחות", היא מספרת בחיוך. "המגיבים כותבים לי בפרטי שהם מאוד אוהבים אותנו ותומכים בנו, ומתנצלים שהם לא יכולים לכתוב את מה שהם חושבים בגלוי".
5 צפייה בגלריה
"מפתיע לטובה ומאוד מרענן בין כל הודעות הנאצה האחרות". תגובות חיוביות שחירות קיבלה מעוקביה הערבים
מה התגובה החיובית הכי מפתיעה שקיבלת?
"אזרח מירדן כתב לי שהוא מאוד אוהב את היהודים ואת ישראל, ושהוא לא יכול להגיב בגלוי כי הוא חושש לחייו ולחיי משפחתו, אבל הוא רוצה שאדע שהתוכן שאני מעלה מאוד חשוב. מישהו נוסף מעזה כתב לי שכל המלחמה הזאת היא בגלל חמאס, ושהעולם לא מבין איך זה לחיות תחת ארגון טרור.
איך התגובות האלו גורמות לך להרגיש?
"זה מפתיע לטובה ומאוד מרענן בין כל הודעות הנאצה האחרות, ובפרט בעולם שבו מתעקשים להאשים רק צד אחד במלחמה, טוענים שאנחנו מבצעים 'רצח עם', ומסרבים להבין שחמאס הוא ארגון טרור נבזה ומסוכן ללא ערך לחיי אדם".
בין ההאשמות הרגילות, יש גם כאלה שמעמידות חיוך על פניה. "מאשימים אותי שאני מהשב"כ - זה מאוד מחמיא לי, כי אז זה אומר שהם מבסוטים על הערבית שלי", היא מוסיפה בחיוך.
"לא חונכתי לשנוא"
הדרך של דוידסון מיישוב קטן בשומרון למיליוני צפיות ברשתות החברתיות העולמיות, הייתה ארוכה ומפותלת. "נולדתי בפדואל, ובעצם עד גיל 18 לא הכרתי שום דבר אחר מלבד את הקהילה שמתגוררת ביישוב שלי וביישובים הסמוכים, ובטח שלא את החברה הערבית.
"לגדול בשומרון זו חוויה לא קלה בכלל. המודעות לטרור בגיל כל כך צעיר, כשמסביבי חיים לא מעט אנשים שחוו דברים נוראיים - היא משהו שרק כשגדלתי, הבנתי כמה שהוא אבסורדי. ההבנה הזו נטמעה בי, ועד היום מלווה אותי בכל החלטה שאני מקבלת".
תסבירי.
"לא חונכתי לשנוא את האחר, אבל כמובן שמטבע הדברים היה ריחוק גדול מהשכנים הערבים. והאבסורד הוא שלמרות הקרבה הגאוגרפית ביני לבינם, רק כמה מטרים ספורים, לא ידעתי עליהם כלום והם לא ידעו כלום עליי. יכול להיות שדווקא אי הידיעה היא שעודדה את הסקרנות שלי לגביהם".
נקודת המפנה הגיעה עם בחירתה במסגרת השירות הלאומי. "השירות שלי היה בבית ספר יהודי-ערבי ביפו. בחרתי להיות שם כדי להיחשף לאוכלוסייה שהייתה חדשה לי. מבחינתי, זו גם אחת המטרות של השירות הלאומי - לערוך היכרות עם אוכלוסיות שונות בארץ".
איך השנה ביפו השפיעה עלייך?
"היא שינתה אותי לגמרי. הבנתי שיש פה מורכבות חברתית בין שני עמים שחיים יחד, שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה. במהלך השנה הזאת גם החלטתי שאני רוצה ללמוד ערבית כמו שצריך. היה נראה לי לא הגיוני שאני חיה במזרח התיכון, ולא מסוגלת להבין, לדבר, לכתוב ולקרוא את שפת האזור. אני חושבת שאם כולנו נדע ערבית, ואם כל הערבים שחיים פה יידעו עברית - המציאות כאן תשתפר פלאים".
מכאן, הדרך הובילה אותה ללימודי מזרח תיכון ואיסלאם. ארבע שנים אינטנסיביות של תואר ראשון שכללו לימודי ערבית מעמיקים, היכרות עם התרבות הערבית ודת האיסלאם, והבנת המורכבות הגיאו-פוליטית באזור - הכינו אותה לתפקיד שאותו היא ממלאת היום, בהתנדבות מלאה.
"בסופו של דבר, אפשר לומר שהחיים בשומרון הובילו אותי לכל הדבר הזה. הם היו תחנה נוספת בדרך, שעזרה לי להבין את התפיסה הכללית של הנרטיב הפלסטיני. גם אחרי שיצאתי מהשומרון המשכתי ללמוד את הנרטיב, עד שקיבלתי תמונה כוללת פחות או יותר".
"קול נשי צעיר" בעולם ההסברה
דוידסון רואה את עצמה כקול משלים בנוף ההסברה הישראלית שכמעט ואינה קיימת. קול שמביא זווית שונה מהמקובל בתחום. המסרים שלה מורכבים יותר מסיסמאות פוליטיות פשוטות, והם נועדו להציג תמונה רחבה יותר של המציאות הישראלית.
"חשוב לי להציג את הגיוון של העם הישראלי. את העובדה שיש חילוקי דעות ושלא הכול שחור או לבן", היא מפרטת. "אני רוצה שבעולם הערבי יידעו שהמצב פה מורכב משכבות על גבי שכבות של היסטוריה, דת, תרבות וחברה. שציונות היא קודם כל הגדרה מחודשת של החברה היהודית, ומטרתה לא קשורה בכלל לפלסטינים. שיבינו שבישראל יש מודעות חברתית מאוד גבוהה ושיש כאן הרבה מאוד אנשים שעסוקים בעשיית טוב".
חירות בסרטון הסברה על מכתש רמון
המקום שבו היא עובדת, עמותת "התשתית", הוא דוגמה מושלמת למסר אותו היא מנסה להעביר בסרטונים: "העמותה מעניקה ליווי אסטרטגי לעמותות אחרות, ודרכה גיליתי כמה עמותות יש כאן ואיזו איכות גבוהה של אנשים עם רצון טוב יש פה. אני חושבת שזה הקלף הכי חזק שלנו כעם וכמדינה - היכולת ליזום, להניע, ליצור ולראות באחר חלק מהכלל".
דובר צה"ל בערבית צריך להתחיל לחשוש?
"אני בטח לא מתיימרת להשוות את עצמי לאל"מ אביחי אדרעי. הוא מוערך מאוד ועושה עבודה מדהימה. אני חושבת שההסברה שלי ייחודית בזכות הקול השונה שאני מביאה איתי - קול של צעירה ישראלית, שמדברת בגובה העיניים בשפה הערבית, ולא מנסה להכתיב או להוכיח מי צודק. המטרה שלי היא להסביר ולהציג את הצד שלנו בצורה כנה ופתוחה - זו הזהות שלי, זה הסיפור שלי, בואו תקשיבו, אני שומעת גם אתכם".
אחד המסרים שהיא מתעקשת להעביר לציבור הערבי שצופה בה, נוגע לדמוקרטיה הישראלית הייחודית למדינות האזור. "חשוב לי מאוד להראות שיש קול ישראלי יהודי שפוי, מתון, שיודע לדבר את שפת המזרח התיכון. אני רוצה שיידעו שלא כל המתנחלים זורקים אבנים, ולא כל הקפלניסטים רוצים למוטט את הממשלה. את המסר הזה גם אנחנו בעצמנו שוכחים לפעמים".
את מנסה להסביר לעולם הערבי על הדמוקרטיה הישראלית. איך עושים את זה כך שכולם יבינו?
"קודם כל, אני מסבירה שאנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. בהמשך, אני נותנת דוגמאות קונקרטיות כדי שזה יהיה מובן. למשל, כשהיו הפגנות לשחרור החטופים בשבוע שעבר והכבישים נחסמו - הסברתי שהמשמעות של זה במדינה לא דמוקרטית הייתה ניסיון להפלת המשטר, ושהפגנות במדינות לא דמוקרטיות הן סמל לחולשה פנימית שבה השלטון לא מצליח להחזיק את אזרחיו. אבל במדינה דמוקרטית המשמעות היא הפוכה - ההפגנות הן סמל לחוזק של המדינה, לדמוקרטיה שלה, ליכולת הבסיסית של האזרח לממש את זכותו ולהביע את מחשבותיו באופן חופשי".
"בעולם הערבי יש פערי ידע עצומים בכל מה שנוגע אלינו. מישהו שאל אותי פעם מה ההבדל בין ישראל ליהדות, או האם יש נוצרים בישראל. ההיכרות עם דברים בסיסיים שנוגעים בתרבות ובמדינה שלנו היא חלק בלתי נפרד מההסברה - הם מראים שיש לנו חיים משלנו, ומספרים את הסיפור של הנרטיב הישראלי ושל הקשר שלנו למקום הזה - קשר שהעולם הערבי ברובו פשוט מכחיש"
כישראלית שחיה במזרח התיכון ודוברת ערבית, דוידסון מבינה שיש פער תפיסה עמוק בין הצדדים. "העולם הערבי מפרש את ישראל בצורה מוטעית ומסתכל עלינו בעיניים מזרח-תיכוניות - כמו למשל בדוגמה של ההפגנות - בדיוק כמו שגם אנחנו לא תמיד מבינים נכון את מדינות ערב ומסתכלים עליהן מנקודת מבט מערבית", היא מסבירה. "בגלל שאני חיה כאן ודוברת ערבית, אני מרגישה שאני יכולה להציג את הסיפור שלנו מבפנים - וזה עושה את ההבדל".
איך את בוחרת את הנושאים לסרטונים?
"חשוב לי להיות אקטואלית ולהגיב בזמן לדברים שמרעישים את הרשת. כשהתפרסמו תמונות של ילדים חולים כחלק מתעמולת הרעב בעזה, מיד צירפתי סרטון תגובה על זה. אני גם עוסקת הרבה בחטופים, במתקפת 7 באוקטובר, בפיגועים כלפי ישראלים ובירי על העוטף בעשרים השנים האחרונות".
לא פחות חשובה מבחירת הנושאים היא הגישה שלה כלפי הקהל הערבי, הבנויה על כבוד הדדי ושיח מכבד. "אני מדברת בשפתם ומעודדת שיח מכבד ותגובות. המטרה שלי היא לא לבטל את התחושות שלהם ולא את ההיסטוריה שלהם", היא מסבירה. "הכי קל היה לי להתייחס לעובדות לא נכונות שהם כותבים ולהתחיל להתווכח, אבל אני לא כאן בשביל זה אלא כדי להסביר את הצד שלנו".
איך זה מתבטא בפועל?
"בשבוע שעבר העליתי סטורי על עדן ירושלמי ז"ל, במלאת שנה לאסון הנורא של רצח ששת החטופים במנהרה בעזה. מישהו הגיב לי - 'מה עם עשרות אלפי העזתים שנהרגו?', אני מבינה שזו תגובה שנובעת מתוך כאב אמיתי, ולכן עניתי לו - 'הכאב שלי לא סותר את הכאב שלך. כתבתי על סיפור נורא של צעירה שיצאה לרקוד, וסיימה את חייה באופן טרגי. לא צריך להתנצח תמיד. גם מה שקורה בעזה מצער'".
בימים שבהם אין חדשות דוחקות, היא עוסקת בסרטונים שלה בעיקר ביהדות ובישראל. "בתשעה באב השתתפתי בקינות בכותל ושיתפתי את הצופים בזה, ובפעם אחרת נסעתי לחופשה במצפה רמון והסברתי על המכתש.
"בעולם הערבי יש פערי ידע עצומים בכל מה שנוגע אלינו. מישהו שאל אותי פעם מה ההבדל בין ישראל ליהדות או האם יש נוצרים בישראל. ההיכרות עם ההיבטים הכי בסיסיים שלנו - התרבות, המדינה, החיים כאן - היא חלק מרכזי בהסברה. זה מראה שיש לנו חיים משלנו וממחיש את הקשר של העם היהודי למקום הזה, קשר שהעולם הערבי ברובו מכחיש".
יש כבר סרטון חדש בקנה?
"הפרויקט הבא שלי יהיה אולי הכי נועז - סרטון שמציג את הקהילה הגאה במדינת ישראל. העובדה שיש פה קהילה חיה ותוססת שיכולה להביע את מה שיש לה לומר בקול, זו תופעה מאוד ייחודית למזרח התיכון".
מאבק נגד האלגוריתם
המציאות הדיגיטלית, לעומת זאת, מקשה עליה להגיע לקהל הערבי. בכל פעם כשהיא משתפת את אחד מהסרטונים שלה ברשתות, דוידסון נאלצת להתמודד עם אתגרים טכנולוגיים שמכשילים אותה בדרכה להעברת המסרים.
"הטיקטוק הוא הכי בעייתי", היא מסבירה. "יש לו אג'נדה ברורה נגד תוכן פרו-ישראלי. הוא יכול לחסום סרטונים גם בלי שום מסר בעייתי, רק בגלל שהם תומכים בנו. הייתה פעם שהעליתי סרטון שמציג איך חמאס גונבים משאיות סיוע, ובגלל כמה שניות שבהן נראו המחבלים החמושים - טיקטוק הוריד את החשיפה".
באינסטגרם המצב קצת יותר טוב, אבל גם שם היא נתקלת בלא מעט קשיים: "אמנם האלגוריתם פחות קשוח, אבל כל תוכן שמזכיר מלחמה מקבל פחות חשיפה, וכמובן שאין לי כמעט אפשרות להציג את המציאות שלנו מבלי לגעת במלחמה".
למרות האתגרים, לכל פלטפורמה יש את היתרונות שלה. "באינסטגרם יש יותר עומק בדיונים, השאלות יותר רציניות. אבל בטיקטוק יש כוח ויראלי מדהים - סרטון אחד יכול להגיע למיליונים גם בלי עוקבים. ובעולם הערבי כולם משתמשים בטיקטוק, לא רק צעירים. אז אני חייבת להיות שם".
בימים אלו היא מעלה בין שניים לשלושה סרטונים בשבוע, ומשתפת סטורי באופן יומיומי. "בתקופת המלחמה עם איראן, כמעט לא היה יום שבו לא העליתי סרטוני הסברה. עכשיו הקצב התמתן קצת, אבל המשימה ממשיכה - להראות לעולם הערבי שגם בתוך האנטישמיות והקשיים הטכנולוגיים, הקול הישראלי ימשיך להישמע".
"חלאס עם הקצוות"
חירות מסבירה על ההפגנות למען החטופים
לצד הביקורת הפוליטית הצפויה, יש סוג אחר של ביקורת שמכאיבה לה יותר. "מהמתקפה הפוליטית אני לא מתרגשת, ידעתי מראש למה נכנסתי. כן היה לי קשה עם תגובות שמלגלגות על המבטא שלי", היא מודה. "למדתי שפה שלא הכרתי מאפס, והשקעתי בזה שנים של עבודה. אז אין לי מבטא מושלם, אז מה? למי יש מבטא מושלם בשפה שהיא לא שפת האם שלו, והוא לומד אותה מאפס בגיל מאוחר יחסית?"
איך את מתמודדת עם התגובות האלו?
"החלטתי שהמבטא הוא חלק מהדמות שלי, ואין מה לעשות. אם הייתי מחכה שדברים יהיו מושלמים, לעולם לא הייתי פותחת את העמודים ומשתפת את הסרטונים שלי. מבחינתי הם יכולים להמשיך לצחוק, עד היום יש כאלה שלפעמים מתקנים אותי בשגיאות כתיב".
מהמשפחה והחברים, לעומת זאת, היא זוכה לתמיכה עצומה. "הם ממש מפרגנים ומעריכים את העשייה. בהתחלה היו להם קצת חששות מהחשיפה הציבורית הזו מול ציבור שברובו המוחלט לא אוהד אותנו. הם פחדו שיפגעו בי. אני מבינה את החשש, אבל מרגישה שאני עושה את הדבר הנכון".
ואיך הציבור הישראלי מגיב לסרטונים?
"אני מקבלת ממנו הרבה תגובות מעניינות", היא עונה בחצי צחוק, "שואלים אותי הרבה איך למדתי ערבית. יש גם כאלה שמוסיפים מחמאה בסגנון, 'הלוואי שהייתי מדבר ככה גם'. וכמובן שיש תגובות כמו - 'רגע, אבל את עושה את זה בקטע של ימין או שמאל?' 'את רואה בהם אויב או שאת בקטע של דו-קיום?' 'באיזה צד את?'"
שאלות קשות.
"הן בעיקר מרגיזות. למה לרצות לגשר על פערים הופך אותי לשמאלנית, ולראות בחמאס כגורם המרכזי למלחמה הופך אותי לימנית? חייבים לשחרר פה את הקצוות, חלאס עם השחור-לבן הזה ששולט כאן. יש קול מתון משמעותי במדינה, בואו נתאחד - ואת זה נשמיע גם בעולם".
"למה לרצות לגשר על פערים הופך אותי לשמאלנית, ולראות בחמאס כגורם המרכזי למלחמה הופך אותי לימנית? חייבים לשחרר פה את הקצוות, חלאס עם השחור-לבן הזה ששולט כאן. יש קול מתון משמעותי במדינה, בואו נתאחד - ואת זה נשמיע גם בעולם"
הקיטוב הפנימי, לטענתה, מזיק למדינה גם כלפי חוץ. "אנחנו יודעים שהקרע בינינו מחליש אותנו לא רק מבפנים, אלא גם בעיני מדינות האויב. תראו כמה טוב יש פה, תראו כמה חברות היי-טק ענקיות אנחנו מסוגלים להקים, בעבודה שלי ב'התשתית' אני נפגשת עם עמותות ויוזמות חברתיות שכל מטרתן לעזור לאחרים ולחברה. יש לנו תרבות עשירה ומדהימה שאנחנו צריכים להיות גאים בה, הלוואי ונתעסק יותר במאחד ובטוב בינינו - במקום ברע".
לא היו רגעים שחשבת להפסיק לשתף סרטונים? שהתייאשת מהמצב, או שהרגשת שאין לך דרך להסביר אותו?
"לא. זה לא קרה גם אחרי שקיבלתי תגובות לא נעימות. האמת היא שבדיוק להפך - אני נדהמת בכל פעם מחדש מהתגובות החיוביות שמגיעות דווקא מהמקומות הכי פחות צפויים. מאלו שמפרגנים וגורמים לי להבין שכשאני מכירה באחר, זה לא מבטל אותי או את הזהות שלי - זה פשוט מייצר מציאות טובה יותר".
