"איך לקום בבוקר": פרויקט תיעודי מצולם של נהגי אשכול
(בימוי: ניצן כהן, צילום: שחק פז, טל אלמוג ודוד רודוי)
כמעט שנתיים חלפו מאז אותו בוקר ארור של 7 באוקטובר, אבל הזמן לא הצליח להקהות את הכאב. אצל עובדי המועצה האזורית אשכול, המקום שבו המציאות הפכה לסיוט מוחשי, הפצעים עדיין פתוחים. התחושה היא שמשהו עמוק עדיין לא תם והשגרה אינה באמת שגרה.
החל מהיום הראשון למלחמה, בתוך קווי האש ובין אזעקות לחוסר ודאות, מאחורי הקלעים פעלו עובדי המועצה באומץ ובנחישות, מתוך תחושת שליחות עמוקה.
זהו סיפורם של נהגי האוטובוסים הצהובים של מחלקת התחבורה באשכול - אלו שמדי יום מסיעים תלמידים לבתי הספר, ילדים לחוגים ותושבים לאירועים משמחים. נהגים שבבוקר אחד הפכו באחת ללוחמים אזרחיים, בלי מדים ובלי נשק.
דורית מלול, מנהלנית במחלקה, זוכרת היטב את הימים שלפני: "הייתה תחושה רגועה, כמעט אשליה של שקט. אשכול הייתה - כמו שאנחנו אומרים - 95% גן עדן".
שי נגאוקר, סדרן המחלקה, מוסיף: "זה היה חול המועד. ישבנו ואמרנו - 'יש רגיעה, ניתן לנהגים כמה ימי חופש'". אף אחד מהם לא דמיין את הגיהינום שיפרוץ באותה שבת. ובגיהינום הזה הם נדרשו לפעול - במהירות, באומץ, בלי שום הכנה מוקדמת.
"איפה הילדים?"
השעה הייתה 6:30 בבוקר כשלירון כהן, מנהל מחלקת התחבורה במועצה ששהה בחו"ל באותה עת, החל לפתע לקבל שיטפון של הודעות ווטסאפ: "זה היה משהו חריג. די מהר הבנתי שיש פה משהו לא שגרתי".
בתוך שעות, נהגי האוטובוסים נקראו לדגל. בלי אפוד, בלי קסדה, בלי לדעת מה מחכה להם - הם נכנסו ליישובים תחת אש כדי לפנות אזרחים מבתיהם, כשהמחבלים בעיצומה של המתקפה.
"נסעתי ממושב צוחר ובדרך אני רואה גופות של מחבלים. אני נוהגת ותוך כדי חושבת - לאן אני נוסעת?", מספרת זהבית, נהגת ותיקה.
חיים כהן, נהג מהיישוב אבשלום: "אתמול הסעת ילדים, היום אתה נוסע בין גופות".
נהגים נוספים מתארים פחד, דם, מראות שאיש מהם מעולם לא דמיין שיראה. וריחו של המוות שעטף את כל האזור - ריח שעדיין נותר באפם. ובכל הזמן הזה, מה שהוביל אותם הייתה המחשבה שהם חייבים לפנות את התושבים מתוך היישובים הבוערים.
רגעי השבר הגדולים הופיעו ביתר שאת כשהתושבים התחילו לעלות לאוטובוסים - מבוהלים עד אימה, בגדיהם מפויחים ומוכתמים מדם, וניכר כי נחשפו לזוועות שהנפש מתקשה להכיל. הנהגים הכירו את כל מי שעלה - והכירו גם את כל מי שלא עלה. "אתה מסתכל במראה ורואה את כולם - אבל אתה לא רואה את הילדים. איפה הילדים?", נזכר כהן.
"אתה מזהה את זאת שעלתה עכשיו ויודע שבעלה חטוף, ומכיר את הבחור שעלה אחריה - הילדים שלו נרצחו", מתאר רוני בן גיגי, אחד הנהגים. "וזה קשה, קשה מאוד".
הפינויים נמשכו שעות תחת אש. נהגים עצרו בצד הדרך כדי לתפוס מחסה מפני ירי הרקטות - וחזרו להגה כשהיו הפוגות.
בימים שאחרי, כשגל הפינוי הראשון הסתיים, החלה משימה קשה לא פחות - להסיע את התושבים מהמלונות ללוויות. יום אחר יום. הסעות שלוו בהמון כאב. "אתה מקבל כמות של לוויות ביום, משהו שלא התעסקת איתו אף פעם", אומר לירון.
למרות הכאב העצום, הנהגים התגייסו גם למשימה הזו. והיו גם את אלו שלא היו מסוגלים יותר להכיל, וביקשו שלא. "אחד מהנהגים ביקש להפסיק בהלוויה השלישית. אמר לי - 'לירון עד כאן, אני לא מסוגל'".
"אנחנו כאן בשביל התקומה"
בתוך כל רגעי האובדן והצער, היו גם רגעים של תקווה.
האוטובוסים הצהובים, שביום-יום מסמנים שגרה, הפכו בתוך המצב הכאוטי לסמל של יציבות ולמקום מבטחים. ילדים ובני נוער המתינו לבואו של האוטובוס לא רק כדי לנסוע - אלא גם כדי להרגיש שחלק מהבית עדיין חי ומתפקד.
"הם יודעים שהיום משה יגיע, ומחר שמעון, ואחרי זה רוני. והידיעה הזאת שיש משהו ודאי בתוך כל חוסר הוודאות - מרגיעה אותם", מסביר רמי קלנדרוב, נהג מועצה נוסף.
בימים אלו, כמעט שנתיים אחרי אותה שבת ארורה, לצד הכאב והשבר ממשיכה הפעילות האזורית והקהילתית. המועצה לא שלמה, אך פועלת. "שום דבר לא ייסגר עד שהחטופים יחזרו", אומרים העובדים בנחישות, ובמקביל ממשיכים להניע את המערכת קדימה כמה שרק אפשר.
"זה הבית שלנו, זה המקום שבו נולדנו ובו גידלנו את ילדינו - ובית אי אפשר לעזוב. אז נשקם ונקים מחדש, והעוטף יפרח שוב", הם אומרים בנחישות.
"אנחנו כאן בשביל התקומה", מסכמת דורית, "ובכל בוקר מחדש אנחנו קמים כשהמטרה הזאת לנגד עינינו - ופשוט עושים".
הסיפור מתועד בפרויקט "איך לקום בבוקר" של ניצן כהן ואייל לנדסמן - סדרת ראיונות מצולמים עם עובדי רשויות מהעוטף, שמטרתה להעלות קולות שטרם נשמעו מאז 7 באוקטובר. הפרויקט מציג מבט חדש על הטרגדיה דרך עיני האנשים שחיו אותה מקרוב - ומספר על גבורה אזרחית, אחריות ותקווה לשיקום.
