לפני 12 שנה, באחד מהימים בחודש פברואר, החליטו בספונטניות זיוה גבאי ובן זוגה אסף נוימן, להישאר ללילה בדרום הארץ, מוקסמים מפריחת הכלניות של פסטיבל "דרום אדום". הם לא יכלו לדעת שהבחור הצעיר והמחויך שיציע להם מקום לינה באותו לילה, ייפול בשבי חמאס בעזה - ושבמשך חודשים ארוכים הם יישאו תפילה לשלומו.
ועוד פחות מכך יכלו לנחש שהתאריך המקרי של אותו מפגש יתגלה כנושא משמעות מיוחדת - כששגיא דקל חן ישוב סוף סוף הביתה, בדיוק 12 שנים מאוחר יותר.
7 צפייה בגלריה
מימין: אסף נוימן ושגיא דקל חן, סמוך ל"צימר" בניר עוז. "במשך 12 שנה לא שכחנו את החיוך שלו ואת טוב ליבו"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
במשך שנים סיפרה גבאי לחברותיה על הבחור הנדיב מניר עוז, שהפך את ההחלטה הספונטנית ההיא לזיכרון מחמם לב. היא לא שכחה את החיוך שלו, את הנדיבות חסרת התנאים, ואת האוטובוס המיוחד שהוא הפך לבית. כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר - הזיכרון הזה קיבל משמעות חדשה ומטלטלת.
"מיד כשהגענו לאזור היה לנו ברור שזו הייתה טעות שבאנו רק ליום אחד, והחלטנו שאנחנו רוצים להישאר ללילה", מספרת גבאי. "משעות הצהריים התחלנו לחפש צימרים באזור והכול היה תפוס, עד שמצאנו מקום שהיה ממש יקר, והחלטנו בכל זאת ללכת עליו מחוסר ברירה. אבל לפני כן רצינו לאכול ארוחת ערב. חיפשנו מקום לאכול ולא הייתה שום מסעדה פנויה באזור. מצאנו רק חדרי אוכל בנירים ובניר עוז, בחרנו בניר עוז".
המפגש עם משפחת דקל חן החל בחדר האוכל של הקיבוץ, כשאמו של שגיא, נעמית, קיבלה את פניהם בחום למרות שהמקום לא היה פתוח לקהל הרחב. היא הסכימה להכניסם תמורת תשלום צנוע של 50 שקלים עבור כל אחד מהם, והבטיחה לברר עבורם אפשרויות לינה בקיבוץ.
"ואז ניגש אלינו בחור עם חיוך מקסים", משחזרת גבאי. "והציע לנו לישון באוטובוס שהפך לצימר. כשסיימנו לאכול הוא חזר לחדר האוכל עם האופניים שלו, והביא לנו מצעים. נסענו אחריו והגענו לחורשה שם עמד האוטובוס כשהוא מאובזר בכל טוב. הייתה בו ממש אווירה של בית, עם אמבטיה ושירותים, מטבח, טלוויזיה וערסל - והכול בטוב טעם. למחרת בבוקר הוא אמר שאנחנו מוזמנים לאירוע של הקיבוץ, וזו הייתה ארוחת הבוקר שלנו כשאחריה המשכנו לדרכנו".
500 ימים בשבי חמאס
דקל חן, ששוחרר לאחרונה מהשבי בעזה אחרי כמעט 500 ימים, היה עד לחטיפתו מקיבוץ ניר עוז יזם חברתי פעיל ומנהל הפרויקטים בחברת JNF UK. המחווה הספונטנית שלו באותו לילה לא הייתה מקרית - מי שמכיר אותו יודע שנתינה ועזרה לאחרים הם חלק בלתי נפרד מאישיותו.
7 צפייה בגלריה
הפינה בגן הילדים בניר עוז שדקל חן שיפץ זמן קצר לפני 7 באוקטובר - ונשרפה בטבח
(צילום: שגיא דקל חן)
פעילותו החברתית לאורך השנים כללה הקמת כפר נוער למצוינות במוזיקה, יחד עם אחיו ועם תמר קדם סימן טוב ז"ל, שנרצחה בביתה בניר עוז ביום הטבח יחד עם בעלה יהונתן ז"ל ושלושת ילדיהם הקטנים ארבל, שחר ועומר ז"ל.
"כשהגיע 7 באוקטובר, מחשבותיי נדדו מיד לאותה אישה נפלאה שקיבלה אותנו בחדר האוכל בניר עוז, ולאותו בחור שאירח אותנו כיד המלך - וקיוויתי כל כך שהם בסדר", משתפת גבאי. "שבעה חודשים מפרוץ המלחמה נתקלתי בכתבה על אביטל, בת זוגו של שגיא, שממשיכה את דרכו ומפעילה את האוטובוס שהוא בנה עבורם".
מאז שהבינה שדקל חן מוחזק בשבי חמאס, גבאי לא הפסיקה לחשוב עליו ולהתפלל לשלומו. "המחשבות שלי היו נתונות לו כל הזמן ולרגע לא הפסקתי לקוות שהוא בחיים", היא משחזרת. "ניסיתי לשכנע את עצמי שאין סיכוי שהוא לא בחיים, שזה תרחיש שלא יכול לקרות. וכשפרסמו את רשימת החטופים שחוזרים בפעימה האחרונה - התרגשתי כל כך והמתנתי בציפייה דרוכה לרגע שבו שגיא יחזור הביתה סוף-סוף".
"גם בשבי לא שכח את הפרויקטים"
למרות התקופה הקשה בשבי, רוחו של דקל חן לא נשברה. מיד עם שובו התעניין בפרויקטים החברתיים שהוביל במסגרת עבודתו, במיוחד בפרויקט "עגלות החירום" - עגלות עם ציוד רפואי עליהן שנועדו להעניק סיוע ראשוני במצבי חירום.
"כששגיא חזר, הדבר הראשון שהוא שאל היה האם הפרויקט עובד", מספר יונתן גלון, חברו לעבודה. "בחודשים הראשונים של המלחמה, שאלנו את עצמנו כל הזמן איפה שגיא? זו הייתה שאלה שנבעה מתוך המון כאב וגעגוע. הוא תמיד דאג שיהיה יותר טוב - ואנחנו בטוחים שהיה מצליח לתפעל את הפרויקט באופן הכי טוב שיכול להיות.
"במשך העשור שעבד איתנו שגיא ניהל פרויקטים שרצים עד היום", ממשיך גלון. "אחד מהם הוא פרויקט מתנדבים 'עשה זאת בעצמך', שהפך למשהו ענק; יש לנו רכזים שמסתובבים בעגלה וטנדר, נוטעים עצים ובונים פרגולות במוסדות שבהם אנחנו פועלים. בשנה וחצי מאז המלחמה אנחנו עובדים בלי הפסקה. צוותים שלנו עבדו בגני ילדים, שיפצו וסידרו - הכול בזכות פרויקט ששגיא יזם לפני עשור".
7 צפייה בגלריה
דקל חן (ראשון משמאל) עם חבריו לצוות ב-JNF UK. "מקווים שיהיו לו את הכוחות לחזור ולעזור לנו בכל הפרויקטים"
(צילום: JNF UK)
אתה מאמין שיחזור לפעילות בצוות?
גלון: "שגיא מבין שיש פה משבר ואתגר גדול. הוא בחור מוכשר בצורה יוצאת דופן וזוכר כל פרויקט שהיה מעורב בו, ואנחנו מאוד מקווים שיהיו לו את הכוחות לחזור ולעזור לנו בכל הפרויקטים. אנחנו צוות של חמישה עובדים שמאוד קרובים זה לזה, והיינו מבלים את החופשות והחגים יחד עם המשפחות. אני מקווה שבימים הקרובים הוא יצליח לפגוש את כולם".
סגירת מעגל מרגשת
בזמן ששגיא מתאושש בבית החולים ומתעניין בפרויקטים החברתיים שהשאיר מאחור, גבאי מצאה את עצמה נוברת בזיכרונות; היא החליטה לחפש את התמונות מאותו ביקור בניר עוז, מה שגילתה גרם לה להתרגש עד דמעות.
זיוה גבאי: "שמרתי את הטלפון של שגיא מאז, אבל אני לא רוצה להפריע ומעדיפה לתת לו את השקט שהוא זקוק לו כעת. ברור לי שמתישהו, כשהוא יחזור הביתה וירגיש שזה מתאים - נגיע לבקר אותו. אני חייבת לחבק אותו ולהגיד לו תודה על האירוח המקסים, ולספר לו כמה דאגתי לו והתפללתי עליו"
"נכנסתי ל'גוגל פוטוס' וכתבתי את המילה 'כלניות'", היא משחזרת בהתרגשות. "התמונה הראשונה שעלתה צולמה ב-15 בפברואר 2013, ואחריה עלו תמונות שצילמתי של אסף ושגיא ליד האוטובוס בניר עוז. הסתכלתי על התאריך ולא האמנתי - שגיא חזר הביתה בדיוק באותו תאריך - 12 שנה אחרי.
"רעדתי מהתרגשות והחלטתי שאני חייבת לפרסם את זה, כדי שעוד אנשים יתרגשו יחד איתי ויבינו באיזה אדם מקסים מדובר, והעליתי פוסט בפייסבוק עם הסיפור".
יצא לך כבר לשתף בזה את שגיא או את משפחתו?
"יש לי את הטלפון שלו ששמרתי מאז, אבל אני לא רוצה להפריע ומעדיפה לתת לו את השקט שהוא זקוק לו כעת. ברור לי שמתישהו, כשהוא יחזור הביתה וירגיש שזה מתאים - נגיע לבקר אותו. אני חייבת לחבק אותו ולהגיד לו תודה על האירוח המקסים, ולספר לו כמה דאגתי לו והתפללתי עליו".
