לפני עשרה חודשים, באישון לילה, עלה בית משפחתה של דריה אלכסיס בלהבות. קצר חשמלי הפך את הבית ואת כל תכולתו לערמת אפר. בת ה-27 מחדרה ומשפחתה, נותרו רק עם הפיג'מה שעל גופם.
הראשונה שאליה דריה חייגה לא הייתה בת משפחה או חברת ילדות. זו הייתה מיכל יעקובי, רכזת הפנימייה בה למדה בתיכון, עמה לא נפגשה במשך תשע שנים. "מיכל היא האמא השנייה שלי", אומרת דריה, ועיניה נוצצות. "אמרתי לה שהבית שלי נשרף, שלא נשאר לנו כלום. ידעתי שאם יש מישהי בעולם הזה שתעזור לי - זאת מיכל".
7 צפייה בגלריה
בוגרות פנימיית "יעדים". מימין לשמאל: טל ינוקא, דריה אלקסיס, לירז איסקוב רכזת הפנימייה מיכל יעקובי, שיראל אמויאל ושיראל כהן
(צילום: אלעד גרשגורן)
התשובה הגיעה מיד. "היא תמיד אמרה לנו: 'בכל צרה שלא תהיה לכן, תתקשרו. ננסה תמיד לעזור לכן'". ואכן, בתוך יומיים-שלושה, התגייס כל צוות הפנימייה ודאג לתרומה ענקית של בגדים וציוד לדריה ומשפחתה.
"כל נערה היא עולם ומלואו"
במרחק 40 קילומטר מביתה של דריה בחדרה, בכפר ביאליק, פועלת פנימיית "יעדים" - מקום שמיכל יעקובי מכנה "הבית" כבר למעלה מ-40 שנה. היא "האמא של המקום", מסבירה דריה.
הסיפור של יעקובי עם הפנימייה החל כשהייתה בת 14. היא נולדה בצרפת אבל גדלה באשדוד, והגיעה לפנימייה בעקבות חברה. מאז, היא מעולם לא עזבה אותה למעט בזמן שירותה הצבאי. "פה התחתנתי, פה ילדתי את הבן שלי ופה גם התגרשתי", היא מספרת.
מיכל יעקובי, רכזת פנימיית "יעדים": "אין מצב לא לראות את התלמידות. מבחינתן לפעמים זה חיסרון, כי הן לא באמת יכולות להסתיר דברים מהצוות. אנחנו יודעים אם הן עצובות, שמחות, לחוצות או זקוקות לעזרה. אם הן מנסות להסתיר משהו או להתחמק מאחריות, זה מיד נחשף. אבל זה בדיוק מה שמאפשר לנו לטפל בכל נערה באופן אישי ומותאם עבורה"
כבר בכיתה י', כשהייתה עדיין תלמידה בתיכון, הצטרפה יעקובי לקורס מד"צים. כשפרצה שביתה גדולה של סגל החינוך בפנימייה, המנהלת ביקשה ממנה לעזור לצוות. "אני זוכרת ששאלתי אותה, 'אבל איך אעשה את זה? הן חברות שלי'. והמנהלת ענתה: 'אני סומכת עלייך. את תעשי את זה ותעשי את זה הכי טוב".
התברר שהמנהלת צדקה בהערכתה. וכך, חצי שנה לפני שחרורה של יעקובי מהצבא, היא התקשרה אליה: "ב-1 באוגוסט את מתחילה לעבוד". ומאז היא שם. מכירה כל נערה ונערה כאילו היו בנותיה הביולוגיות. היא יודעת מי בוכה בלילות, מי מתגעגעת לאמא, מי נאבקת עם הלימודים.
"כל נערה היא עולם ומלואו. לכל אחת הסיפור שלה", היא אומרת. "אין מצב לא לראות את התלמידות. מבחינתן אגב, לפעמים זה חיסרון כי הן לא באמת יכולות להסתיר דברים מהצוות. אנחנו יודעים אם הן עצובות, שמחות, לחוצות או זקוקות לעזרה. אם הן מנסות להסתיר משהו או להתחמק מאחריות, זה מיד נחשף. אבל זה בדיוק מה שמאפשר לנו לטפל בכל נערה באופן אישי ומותאם עבורה".
"בחופש הגדול בכיתי שאני רוצה לחזור לפנימייה"
בפנימייה מתחנכות שלושים נערות מכיתות ט' עד י"ב. הן מגיעות מכל הארץ מרצונן החופשי ולא דרך צווי בית משפט, כפי שקורה במרבית המוסדות בארץ לנוער בסיכון. חלקן מופנות על ידי יועצות או קצין ביקור סדיר, אחרות בהמלצת בני משפחה או מכרים ששמעו על המקום.
כולן עוברות את אותה חוויה בתחילת הדרך. "הרבה פעמים הן מגיעות, ואז זה מכה בהן והן נכנסות להלם ראשוני. נקודת משבר. זה קורה בדרך כלל בימים הראשונים", מתארת יעקובי. "יש כאלו שמגיעות מאוד סגורות. לא מדברות. לאט-לאט, כמו בצל שמקלפים, אנחנו מצליחים לרכוש את האמון שלהן".
"הלילה הראשון היה מאוד קשה, ובכיתי המון. התגעגעתי לאימא, לחדר ולמיטה שלי", נזכרת דריה. "ראיתי פרצופים שלא הכרתי, ובחדר היו איתי עוד שלוש בנות. אני זוכרת שהתקשרתי לאימא לבכות, אבל היא עודדה וחיזקה אותי".
היא הגיעה ל"יעדים" בגיל 14 כתוצאה מהחלטה משותפת שלה ושל אמה. "אימא עבדה מהבוקר עד הערב, ולא הייתה לה אפשרות להיות איתי, לעזור לי בשיעורי הבית ולתרגל איתי את החומר למבחנים. רוב הזמן הייתי לבד בבית, ובסוף גם אימא העדיפה שאעבור לפנימייה. אמרה שזה גם ייתן לי משהו לחיים, מה שבאמת קרה.
"אז עזבתי את השכונה ואת החברות, אבל במשך כל הזמן הזה ידעתי שאני לא עוזבת לתמיד, ושיום אחד אחזור הביתה. בסופי שבוע ובחגים הייתי חוזרת לאימא, ובמשך השבוע הייתי בפנימייה. בדיעבד, זה היה סידור מצוין".
המעברים בין הבית לפנימייה לא הקשו עלייך?
"ממש לא. כל כך נקשרתי למקום, שבחופש הגדול הייתי בוכה שבא לי כבר לחזור לפנימייה. מהר מאוד היא הפכה לבית עבורי. מיכל הייתה כמו אימא שנייה והמדריכות כמו אחיות גדולות. עד היום אני שומרת על קשר חזק עם חברות מהפנימייה, חלקן אפילו למדו שנה או שנתיים מתחתיי".
דריה אלכסיס: "אימא עבדה מהבוקר עד הערב, ולא הייתה לה אפשרות להיות איתי, לעזור לי בשיעורי הבית ולתרגל איתי את החומר למבחנים. רוב הזמן הייתי לבד בבית, ובסוף גם אימא העדיפה שאעבור לפנימייה. אמרה שזה גם ייתן לי משהו לחיים, מה שבאמת קרה"
ובעוד דריה הגיעה ל"יעדים" מתוך צורך מעשי, לירז איסקוב חיפשה מפלט. היא גדלה במשפחה דתית, ובגיל צעיר נשרה ממסגרות החינוך הדתיות בעיר. "השכונה שגרתי בה לא הייתה הכי איכותית, בלשון המעטה", היא מספרת. "הייתי נערה מאוד מרדנית ומאוד אנטי לימודים. התחברתי דווקא לצד האמנותי - אהבתי לתפור ולצייר, ואת תחום עיצוב השיער, אבל את כל אלו לא היה לי בתיכון ליד הבית שבו למדתי".
כשהגיעה לראשונה לביקור בפנימייה יחד עם הוריה, לירז חוותה תחושה שלא ציפתה לה. נערה שהייתה בבריחה ממסגרות חינוכיות ומשכונה קשה, פתאום מצאה עצמה עומדת במקום שהרגיש לה כמו הפוגה. "כמו בכל מקום חדש היה לחץ, אבל שנייה אחרי שהוא נרגע והפחד עבר - הופיע קליק של אהבה. השביל המואר והעצים מסביב שמקשטים את המתחם, העניקו לי אור והשרו עליי שלווה ורוגע. מהרגע הראשון הרגשתי שייכת לכאן".
בדומה לדריה, גם היא זוכרת את הלילה הראשון: "גם אני בכיתי בלילה הראשון. ראיתי פרצופים זרים, וישנתי בחדר עם בנות שאני לא מכירה והיו חדשות כמוני. אני זוכרת איך כל אחת מאיתנו התקשרה לאימא שלה בוכה: 'אני רוצה לעזוב'. אבל לא ויתרו לנו. לא המשפחות ולא מיכל והצוות, ואני אומרת על זה תודה כל יום".
מה המשמעות של המקום הזה עבורך?
"זה הבית שלי. לא משנה מתי אני חוזרת לפה, מבחינתי אני לגמרי חוזרת הביתה. מיכל היא אימא שניה שלי, היא ממש טיפחה אותי ואף פעם לא ויתרה עליי, גם כשאני רציתי לוותר על עצמי. אני גם יודעת שתמיד אם אצטרך מקום לישון בו, בכל שעה, אני יכולה להתקשר למיכל - היא תעזור לי והפנימייה תהיה פתוחה עבורי, וזה מרגש אותי מאוד".
לא עונשים - תגובות!
"יעדים", הממוקמת בחלקו הצפוני של התיכון הטכנולוגי הקרוי באותו שם, מציעה סביבת מגורים מודרנית ומעוצבת. הנערות מחולקות לשתיים-שלוש בחדר, וכל אחת זוכה למיטה רגילה (לא קומותיים כדי לשמור על תחושת הבית), ארון ושולחן עבודה. חצר בית הספר היא גם חצר הפנימייה, וישנו מועדון מאובזר במחשבים.
הנערות מתעוררות בשש וחצי בוקר, מתארגנות עד השעה 08:10 - כולל הליכה לחדר האוכל, שבו כל אחת מכינה לעצמה ארוחת בוקר - ומגיעות ללימודים ב-08:15. את יום הלימודים הן מסיימות בדרך כלל בשעות הצהריים המוקדמות, ובשעה 13:50 כולן נפגשות לארוחת צהריים ולהפסקה. בשעות שאחרי, הן חוזרות לכיתות ללימודי המקצוע בו בחרו.
"הנערות לומדות לבגרות מלאה, כל אחת לפי יכולתה, תוך כדי רכישת מקצוע - חינוך לגיל הרך, תקשוב וסלולר, עיצוב וטיפוח או מלונאות עם דגש על קונדיטוריה", מציינת יעקובי, "אין מקרה שתלמידה שלנו יוצאת מכאן בלי מקצוע".
דריה בחרה להתמקצע בתחום הקונדיטוריה. "סיימתי גם בגרות במקצוע. עבדתי בתחום אחרי הצבא, אבל נאלצתי להפסיק בגלל בעיה רפואית". לירז למדה אמנות וספרות - המגמה שמשכה אותה ביותר.
טל ינוקא (25), נשואה ואם לילד בן שנה ושבעה חודשים, התחנכה אף היא ב"יעדים" ולמדה עיצוב שיער ואיפור. אחרי השירות הצבאי היא חזרה לפנימייה כמדריכה, תפקיד אותו מילאה במשך כארבע שנים. "אהבתי כל רגע שבו הצלחתי לסייע לנערות הצעירות", היא מספרת. "העובדה שהייתי פה כנערה עזר לי להבין אותן ולהתחבר לעולם שלהן".
השיטה החינוכית בפנימייה שונה ממה שמקובל במרבית המוסדות החינוכיים. כאן לא מאמינים בעונשים קלאסיים, ומחליפים אותם במשהו שנשמע כמעט מתוחכם מדי - תגובות.
"חניכה שלא מקשיבה ועוברת על הכללים, שומעת את המילים: 'צפי לתגובה'", מסבירה יעקובי. היא כמובן מיד נכנסת למתח, מחכה ל'עונש' שעתיד להגיע. אבל התגובה היא בסך הכול שיחה שבה מוסבר למה התנהגותה לא הייתה ראויה, ואיך היה נהוג להתנהל במקרה כזה".
אבל יעקובי מודה שיש גם מקרים שקורעים את הלב. "כשחניכה מעדיפה להישאר כאן בשבת ולא ללכת הביתה, זה גם עצוב וגם מרגש. מצד אחד את אומרת, 'טוב לה כל כך פה, ואנחנו עושים משהו מאוד נכון'. מצד שני, אני רוצה שלא יהיו פנימיות ושכל אחד יהיה בבית שלו. שיגדל מול ההורים שלו, במסגרת הטבעית שלו".
"המקום הזה גדול מאיתנו"
לפני שבוע התקיימה בפנימייה שבת בוגרות. חלק מהחניכות לשעבר הגיעו עם ילדיהן לבקר את מיכל והצוות. "אני מוכנה לתת עשר שנים מהחיים שלי כדי שמיכל תוכל להמשיך לחבק, לאהוב ולתת את מה שהיא נותנת", אמרה אחת מהבוגרות במהלך המפגש המרגש. "ללא המקום הזה הייתי מתדרדרת ועלולה להגיע למקומות נמוכים מאוד".
בין המשתתפות היו גם שיראל אמויאל (23) מקריית אתא, נשואה ואם לילדה בת שנתיים: "המקום הזה האמין בי ונתן לי הכול, ומהר מאוד הפך להיות הבית שלי". שיראל כהן (24), גם היא מקריית אתא, נשואה ואם לילדה בת שנה וחצי, שהגיעה לפנימייה בגיל 16, הוסיפה: "רציתי לצאת לפנימייה כדי להיות יותר עצמאית, והיא הפכה להיות הבית שלי. חייתי פה כמה שנים, ואין רגע שבו אני לא מתגעגעת למיכל ולצוות, לבנות, לאווירה - להכול".
דרור אביגב, מנכ"ל עמותת "יעדים" ע"ש שלמה אוני, רואה את עבודתו כשליחות. "המקום הזה יותר גדול מאיתנו. המטרה הנעלה שלנו זו אותה חניכה. היא המרכז. היא הכול".
ההצלחה בעיניו נמדדת לא בציונים או בתעודות, אלא במה שקורה אחר כך. "הניצחון שלנו זה לשמוח שנערה כזאת מתגייסת לצבא ועושה חיל. נערה שהחיים לא תמיד חייכו אליה והתקשתה להשתלב במסגרות, וכעת היא במדי מג"ב, מחייכת, גאה ותורמת.
"הבנות מגיעות לפה במוד של 'דפקו אותי ומגיע לי הכול'", מוסיף אביגב. "אנחנו לוקחים את זה לקיצוניות השנייה, ולא מפסיקים לתת להן. הגישה הזו נובעת מתוך תפיסה שאימצתי במהלך החיים שרק מי שיודע לתת - יודע גם לקבל".
הפנימייה, שנפתחה לפני כחמישים שנה, זכתה בעבר בפרסים ובהכרה בפעילות על ידי משרד החינוך. ומבחינת יעקובי, הסוד של המקום טמון במוטו אחד פשוט: "לתת הזדמנות שנייה להצלחה ראשונה".
כי לפעמים, הבית הוא לא המקום שבו נולדת. לפעמים זה המקום שבוחר בך כשאת בת 14, מבולבלת ומתגעגעת. ולפעמים, כשהכל נשרף, הוא עדיין שם - ממתין עם חיבוק של אמא שנייה.
