המלחמה הגיעה פעמיים. פעם אחת מהמזרח, כשטנקים רוסיים חצו את הגבול האוקראיני בפברואר 2022. פעם שנייה מהדרום, כשמחבלי חמאס פרצו את גדר הגבול ב-7 באוקטובר 2023. שתי מלחמות, שני בתים, שתי זהויות. "לפעמים זה מרגיש שהמלחמה פשוט רודפת אחרייך", אומרת ניקה, סטודנטית בת 22, חיילת במילואים. "התחושה היא שאין כבר שום מקום בטוח".
כשפרצה המלחמה באוקראינה, ניקה הייתה באמצע שירותה הצבאי בישראל. היא עמדה בדרכה לבסיס כשהידיעות על הפלישה הרוסית החלו להגיע.
9 צפייה בגלריה
חוגגים את ערב פסח בקרב הקהילה. לא מוותרים על אף זהות
(צילום: באדיבות קהילה "מרחב בטוח")
"זה היה שוק מוחלט", היא מספרת בשקט. "אבא שלי התקשר אלינו וסיפר על הפצצות חזקות ובלתי פוסקות. במקביל, אמא ואני התקשרנו לכל קרובי המשפחה והחברים. אף אחד לא ציפה שזה באמת יקרה".
ניקה עלתה מקייב בגיל 13, במסגרת תכנית נעל"ה. "המשפחה נשארה באוקראינה", היא מסבירה, "וב-2019 אמא ואחי עשו עלייה, ואבא נשאר שם". היא גדלה בפנימייה בירושלים, רחוק מהוריה, והתגייסה לצה"ל - מולדת חדשה, שפה חדשה, זהות חדשה.
כשהגיע 7 באוקטובר, והמלחמה פרצה גם כאן, התחושה הייתה שונה ומטלטלת: "בניגוד ל-24 בפברואר, כשלא ידעתי מה לעשות והרגשתי חסרת אונים, הפעם המפקדת התקשרה אליי והתארגנו תוך שעה. הגענו לבסיס, ושם הרגשתי שאני יכולה לעשות משהו. סוף-סוף אני לא מרגישה חסרת אונים".
ולפתע, תוך פחות משנתיים, מצאה עצמה ניקה במצב אבסורדי וכואב: בשתי המדינות שהיא מכנה "בית", נשמעות אזעקות ונופלים טילים. בשתיהן יש אנשים שהיא אוהבת. ומצד אחד, משפחתה וחבריה באוקראינה דואגים לה, ומצד שני - היא דואגת להם.
"זה היה מטורף", היא מספרת. "אם לפני המלחמה באוקראינה התקשרנו להורים שלנו להגיד 'בואו תעלו לארץ, יהיה לכם יותר בטוח פה', אחרי 7 באוקטובר הם התקשרו אלינו מאוקראינה ואמרו - 'אולי תבואו הנה, יכול להיות שפה יותר בטוח'. איזו מציאות מטורפת".
מרחב בטוח באמצע הכאוס
עבור אלפי עולים מאוקראינה, זוהי מציאות בלתי נתפסת - לברוח ממדינה במלחמה, רק כדי למצוא את עצמם במלחמה נוספת.
בתל אביב, קבוצה של צעירים אוקראינים-ישראלים החליטה לקחת את גורלה בידיה, וליצור מרחב בטוח בתוך עולם כאוטי. הם יצרו את "Prostir" (מרחב בשפה האוקראינית) - קהילה של עולים מאוקראינה הבונה גשר בין שתי זהויות, שתי מלחמות ושני בתים.
אולגה ברודקה, בת 28, מייסדת הקהילה, עלתה לישראל מאוקראינה לפני תשע שנים. היא מדברת בשקט ובנחישות על הפרויקט שהקימה, קולה יציב כשהיא מתארת את המציאות המורכבת שבה, בעוד רוב הישראלים מתמודדים עם טראומה אחת, אולגה וחבריה נושאים שתיים.
"השנה האחרונה חשפה מציאות שלא רבים מבינים", מסבירה אולגה. "כיוצאי אוקראינה שחיים בישראל, אנחנו נלכדנו בין שתי מלחמות. דיי מהר לתוך המלחמה, הבנתי שזה לא רק הסיפור האישי שלי - יש המון אנשים סביבנו שמשפחתם באוקראינה נמצאת תחת הפצצות, בזמן שהם עצמם חווים כאן אזעקות, מתגייסים למילואים ומשרתים בצה"ל. זו טראומה כפולה שקשה להסביר למי שלא חי אותה".
אולגה, סטודנטית לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב, יזמה את הקהילה במסגרת תכנית המנהיגות "שגרירי רוטשילד" מבית שותפויות אדמונד דה רוטשילד.
"הרגשתי שאני, בתוך הזהות שלי כאוקראינית, יהודייה וישראלית, רוצה לעשות פרויקט שיעזור לאנשים כמוני להרגיש יותר טוב, להרגיש שהם בבית, להרגיש שהם שייכים ושהם לא צריכים לבחור על איזו מדינה יותר עצוב וקשה להם".
ומה שהתחיל כרעיון, הפך במהירות מפתיעה למציאות - הקהילה מספקת תמיכה פסיכו-חברתית לעולים אוקראינים, חיילים בודדים ופליטים שאינם יהודים. במרכז הפעילות עומדות ארוחות השבת המשפחתיות, המתקיימות פעם בשבועיים במרכז התרבות האוקראיני של השגרירות האוקראינית בתל אביב.
"ארוחות השבת שלנו מצליחות לשמור על אווירה משפחתית, למרות שמשתתפים בהן יותר אנשים מרוב המשפחות הממוצעות", מסבירה אולגה. "להרבה מהעולים האוקראינים, במיוחד לצעירים שגרים באזור המרכז, אין משפחות פה, והם באמת לבד בארץ. ה'מרחב הבטוח' שהקמנו, הוא לפעמים המקום היחיד שהם יכולים להגיע אליו בשבתות ובחגים, ולהרגיש חלק מקהילה שלמה שמבינה אותם".
9 צפייה בגלריה
"יותר אנשים מרוב המשפחות הממוצעות". ארוחת השבת של הקהילה
(צילום: באדיבות קהילת "מרחב פתוח")
כ-25 משתתפים מגיעים לכל מפגש, וקהל היעד מגוון - עולים חדשים שהגיעו לפני חודשיים, ותיקים שעלו לפני עשר שנים, חיילי מילואים, חיילים בודדים ופליטים אוקראינים שהגיעו ארצה בחסות המלחמה שם - ומצאו את עצמם בזירת קרב נוספת.
"אחת השבתות הכי משמעותיות שעשיתי", נזכרת אולגה בהתרגשות, "הייתה כשהזמנתי חיילי צה"ל שמשרתים עכשיו, שהם גם עולים חדשים. רציתי לתת להם מקום לשתף.
"בסוף הערב, אחד מהם אמר לי: 'זו פעם ראשונה בשנה וחצי האחרונות, שאני משתף את התחושות שלי אחרי 7 באוקטובר'", היא ממשיכה, "הוא קצין בצה"ל ולוחם בעזה, ועד המפגש הוא לא הרגיש בנוח לשתף אף אחד במה שעבר עליו באותו יום קשה - כשנלחם במחבלים בעוטף, ונחשף למראות קשים מאוד שלא יוצאים לו מהראש מאז - ואיתנו הוא כן הצליח".
כשנלחמים בחזית אחת ודואגים לשנייה
המקרה שאולגה מתארת אינו יוצא דופן, וחוזר על עצמו בקהילה; ל', חייל בשירות סדיר שעלה ארצה בגיל 21, מהנהן כשהוא שומע את הדברים. גם הוא חווה את אותה תחושה כפולה של חוסר אונים מול מלחמה אחת, ויכולת לפעול במלחמה השנייה: "ב-24 בפברואר לא ידעתי מה אני צריך לעשות ואיך אני יכול לעזור. ב-7 באוקטובר ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות כי אני בשירות סדיר, כי יש לי תפקיד ואני נמצא במקום שבו אני יכול לתרום למדינה".
הוא נעצר לרגע, מחפש את המילים הנכונות, ואז מסכם את התחושה במשפט פשוט אך מלא בעוצמה: "זו מלחמה בשני הבתים. נלחמים מכל הכיוונים - ואי-אפשר לברוח מזה".
9 צפייה בגלריה
"אי אפשר לברוח מהמלחמה". חברי הקהילה מתנדבים בשיפוץ מקלטים בדרום הארץ
(צילום: באדיבות קהילת "מרחב פתוח")
ל' גדל בחרקוב שבמזרח אוקראינה, העיר השנייה בגודלה במדינה, אחרי קייב, הבירה. ב-2024 התגוררו בה כ-1,300,000 תושבים, והיא נחשבת לאחד ממרכזי התעשייה, התרבות, החינוך וההשכלה החשובים באוקראינה.
מיד עם הגעתו ארצה במסגרת תכנית נעל"ה, הוא הצטרף לפנימייה שם למד בתיכון. הוא חזר לאוקראינה כשמגפת הקורונה החלה להתפשט בארץ, אבל כעבור שנה - באוקטובר 2021, ארבעה חודשים לפני הפלישה הרוסית - החליט לעלות שוב לישראל.
"החלטתי שאני רוצה לחזור לישראל כדי לסיים את הבגרויות שלא הספקתי לעשות בגלל הקורונה, וגם להתגייס, ולחיות כאן כאזרח ישראלי", הוא מספר. "ואז התחילה גם המלחמה באוקראינה, והבנתי שנכון למצב הנוכחי אין לי דרך לחזור לשם, ושיותר בטוח לי בישראל".
אבל גם בישראל המלחמה מצאה אותו. כששואלים אותו על משפחתו, הוא מציג תמונה מורכבת: "אמא ברחה מהמלחמה, והיום היא גרה באסטוניה. אבא גר בגרמניה. בן דוד שלי עבר לארצות הברית - כולם נעקרו, כולם פליטים".
מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותם?
"הייתי אצל אמא בפברואר, בחופשה מיוחדת מהצבא. את אבא לא ראיתי כבר יותר משנה".
ואיך הם מתמודדים עם העובדה שגם אתה נמצא באזור מלחמה?
"ברור שהם דואגים. אבל הם גם יודעים שאני חייל בצה"ל, אז מה הם יכולים לעשות? הם פשוט מקווים שיהיה טוב".
ניקה: "כשהגעתי לשבת הראשונה עם הקהילה, הבנתי שאלה אנשים שאני מדברת איתם בשפה אחת. אני לא צריכה להסביר להם מה זה הכאב שלי ואיך הוא בא לידי ביטוי, כי אצלם יש בדיוק את אותו כאב"
עבור רבים מחברי הקהילה, Prostir הוא המקום היחיד שבו הם פוגשים אנשים שמבינים באמת את החוויה הכפולה הזו. כך למשל ניקה, למרות שעלתה לישראל לפני תשע שנים, מצאה בקהילה משהו שחיפשה זמן רב.
"למרות שאני נמצאת כבר שמונה שנים בארץ, לא יצא לי אף פעם להיות בסביבה של אנשים שחושבים כמוני ושחווים את אותם דברים", היא מספרת. "כשהגעתי לשבת הראשונה עם הקהילה, הבנתי שאלה אנשים שאני מדברת איתם בשפה אחת. אני לא צריכה להסביר להם מה זה הכאב שלי ואיך הוא בא לידי ביטוי, כי אצלם יש בדיוק את אותו כאב".
היא פגשה את אולגה במקרה, במהלך בניית מערכת שעות באוניברסיטה. "התיישבתי לידה כי היא נראתה בחורה טובה וחמודה", היא מחייכת. "התחלנו לדבר, ואז ראיתי אצלה בלפטופ סטיקר של לב בצבעים כחול-צהוב של דגל אוקראינה. התחלנו לדבר על זה, והיא סיפרה לי שהיא מארגנת שבת במרכז התרבות האוקראיני בתל אביב - והזמינה אותי להצטרף".
הביקור הראשון במרחב הותיר בניקה רושם עז. "זאת הייתה חוויה כל כך מטורפת וכיפית, ואני עדיין בקשר עם האנשים שפגשתי שם בפעם הראשונה. בזכות המפגשים האלו, המעגל החברתי שלי בארץ התרחב - וזה כיף גדול".
זהות מורכבת בין שתי מלחמות
לא רק הבית של העולים מאוקראינה נמצא תחת איום כפול, אלא גם הזהות עצמה. ל', למשל, מתמודד גם עם שאלות של זהות יהודית. "אבא שלי יהודי ואמא לא, ויש לא מעט ישראלים שאומרים לי שאני גוי", הוא מסביר, "אז בעצם למרות שאני מזדהה כיהודי, משרת בצבא, בקיא בהיסטוריה היהודית ומחובר ליהדות - לפי ההלכה אני לא נחשב יהודי".
בפרויקט של אולגה, הוא מצא מקום שבו הוא יכול להיות מי שהוא באמת, בלי לחשוש מהתגובות של הסביבה. הוא משמש כמומחה היסטוריה ויהדות בקהילה, מסביר על המסורת היהודית ומלמד את התפילות.
ל', חייל בודד: "להיות ישראלי זה לא רק לאכול פלאפל, זה גם לחוות אזעקות, להתקשר לכל החברים ולבדוק שכולם בסדר, ולהתמודד יחד עם השכול והכאב"
"אני אחראי על החלק החינוכי יותר - מאיפה באות התפילות, מה הסיפורים מאחוריהן ולמה אנחנו עושים דברים בצורה מסוימת", הוא מתאר. "בשבילי זה באמת מרחב מוגן שבו אני יכול להיות עצמי בלי שיפוט. בנוסף, אני מרגיש שאני משפיע על החברה באופן שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי".
תחושת הביטחון והשייכות שמתאר ל', היא המהות של הפרויקט. גם אולגה עצמה, כשהיא נשאלת היכן היא מרגישה בטוחה בימים אלה, נאלצת לחשוב מעט כיצד להגיב, ולבסוף משיבה בכנות: "האמת היא שאני מרגישה בטוחה רק כשאני נמצאת עם אנשים שמבינים אותי, כשאני עם הקהילה שלי, ואנחנו יכולים להסיט את המחשבות מהמלחמות - ולהתמקד באנשים שנמצאים מסביבנו".
הקשר הזה עם קהילה ש"מבינה", הוא בדיוק הסיבה לכך שמתוך האתגר הכפול של המלחמות צומחת תחושת זהות מחוזקת, ורבים מחברי הקהילה מדווחים שהמצב הנוכחי חידד עבורם את השייכות הן לאוקראינה והן לישראל.
"לפני הפלישה הרוסית ב-24 בפברואר, התקשורת שלי הייתה יותר ברוסית", מספרת ניקה. "מאז החברים שלי ואני מדברים רק באוקראינית, וזו כבר השפה היומיומית שלי. באופן דומה, אחרי ה-7 באוקטובר התאהבתי בישראל מחדש, והבנתי עד כמה חשוב לי לשמור על הזהות הישראלית שלי".
9 צפייה בגלריה
חברות הקהילה מתנדבות לסייע בניקיון מקלטים. "7 באוקטובר גרם לי להבין עד כמה חשוב לי לשמור על הזהות היהודית והישראלית שלי"
(צילום: באדיבות קהילת "מרחב פתוח")
עם יד על הלב, במהלך המלחמה לא עלתה אצלך פעם אחת אפילו המחשבה לעזוב את ישראל, גם אם לתקופה קצרה עד שהעניינים יירגעו?
ניקה: "שום סיכוי שאעזוב את ישראל. כאן הבית שלי ולכאן אני שייכת. גם אוקראינה היא בית עבורי, אבל לישראל אני מחוברת בכל נימי נפשי - והתחושות האלו לא ישתנו, גם לא בתקופות פחות טובות כמו זו שעכשיו".
כמוה גם ל', שבקרוב יסיים את שירותו הצבאי אחרי שלוש שנים, בטוח בבחירתו להישאר בארץ. "אני רואה את עצמי ממשיך לחיות כאן, נרשם ללימודי תואר במדעי המחשב ונשאר בארץ גם אחרי זה. וההבנה הזאת התחדדה אצלי אפילו יותר אחרי 7 באוקטובר".
תסביר.
"השירות הצבאי היה מאוד משמעותי עבורי, במיוחד בתקופת המלחמה. אני יכול לומר בכנות שיום הזיכרון לפני 7 באוקטובר ויום הזיכרון שאחרי אותה שבת, הם שני דברים שונים לגמרי עבורי - היום גם אני נזכר בשמות החללים, וחולק את הצער הקולקטיבי שמאחד את עם ישראל.
"אירוני ככל שזה נשמע, זה חלק מתהליך הקליטה", הוא מוסיף. "להיות ישראלי זה לא רק לאכול פלאפל, זה גם לחוות אזעקות, להתקשר לכל החברים ולבדוק שכולם בסדר, ולהתמודד יחד עם השכול והכאב".
שומרים על זהות, בונים עתיד
"כשחיים בין שתי מלחמות, קל מאוד לאבד את הזהות העצמית", מסבירה אולגה. "אבל דווקא בתקופות כמו זו הנוכחית, חשוב לבנות זהות חזקה שמשלבת את שני העולמות". עבורה, הקהילה אינה רק מקום מפלט - היא גם פלטפורמה לבניית זהות מורכבת ועתיד משותף.
"אני שמה דגש רב על כך שלא נהיה בבועה משלנו, שלא נסתגר מפני החברה הישראלית", היא מבהירה. "יש לא מעט דוגמאות של עולים מהעבר שלא הצליחו להשתלב, לא הצליחו ללמוד עברית, והפכו לקהילה מבודדת".
9 צפייה בגלריה
הקהילה בפורים. "כשיש לך קהילה תומכת, את יכולה להשתלב בחברה הישראלית בביטחון גדול יותר"
(צילום: באדיבות קהילת "מרחב פתוח")
מהו לדעתך האיזון הנכון בין שמירה על הזהות האוקראינית לבין השתלבות בחברה הישראלית?
"זו בדיוק השאלה שהעסיקה אותי כשהקמתי את הקהילה. המרחב הבטוח שיצרנו, מאפשר בסיס טוב ליציאה החוצה ולהשתלבות. כשיש לך קהילה תומכת, את יכולה להשתלב בחברה הישראלית בביטחון גדול יותר. את לא מרגישה שאת צריכה לוותר על מי שאת - את יכולה גם לשמור על הזהות האוקראינית שלך, וגם להפוך לחלק מהחברה כאן".
הקהילה מקיימת גם פעילויות התנדבות, כמו סיוע במעון לאנשים עם מוגבלויות, מפגשים עם פסיכולוגים, ואירועים מחזקים בפארק הירקון. "זה לא רק ארוחות שבת", משתפת אולגה, "זה מגוון רחב של פעילויות שעוזרות לבנות קהילה ולטפל בטראומה המשותפת".
אולגה: "אני שמה דגש רב על כך שלא נהיה בבועה משלנו, שלא נסתגר מפני החברה הישראלית. יש לא מעט דוגמאות של עולים מהעבר שלא הצליחו להשתלב, לא הצליחו ללמוד עברית, והפכו לקהילה מבודדת"
הדס פוקס, מנהלת תכנית "שגרירי רוטשילד" מבית שותפויות "אדמונד דה רוטשילד", מחזקת את דבריה של אולגה, ומוסיפה: "'שגרירי רוטשילד', היא תנועה של צעירים שמאמינים שאפשר לשנות את המציאות בישראל מבפנים. אנחנו פוגשים מאות צעירים וצעירות מאוכלוסיות שונות מכל הארץ, שמזהים צורך חברתי ופועלים מתוך תחושת שליחות.
"אנחנו מלווים אותם, מחברים אותם למובילי שינוי, לארגונים ולרשויות - והופכים רעיונות לפעולה. זו מנהיגות מתוך זהות, שמבוססת על הקשבה ועשייה", היא מוסיפה. "הקהילה כבר מונה מעל 1,000 בוגרים שמובילים שינוי בשטח - במערכת החינוך, בשלטון המקומי, בעמותות ובאקדמיה. כשנותנים אמון בצעירים - הם מחזירים את זה בעשייה אמיצה שמחברת מחדש את החברה הישראלית".
