השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, וליסה מתעוררת לעוד יום עבודה של עשר שעות במטבח. מאוחר יותר, כשתשוב לביתה, החתולה הנטושה שמצאה מתחת לבית, ושאימצה לחיקה, תיילל מאושר כשתשמע את צעדיה מתקרבים אל עבר הדלת.
על פניו, זהו עוד יום רגיל בחייה של אישה בת 49 שעובדת בעבודה שמתחילה מוקדם בבוקר, אבל עבור ליסה, שעד לפני שש שנים חיה עשור שלם ברחובות תל אביב, אין בו דבר מובן מאליו. "איפה הייתי ואיפה אני עכשיו", היא אומרת, "יש לי דירה, יש לי עבודה שאני אוהבת, המשפחה שלי בקשר איתי, יש לי חברות טובות, חדשות. החיים שלי הפכו לכאלה שלא חלמתי עליהם".
אבל הדרך לכאן הייתה ארוכה ומטלטלת. הסיפור של ליסה מתחיל בנערה בת 16 שעלתה לארץ לבדה במסגרת פרויקט נעל"ה מאוקראינה, בתקופה שבה הייתה חלק מברית המועצות. "נולדתי באוקראינה, החינוך בבית הספר ומסביב היה קומוניסטי. משטר ממש, כזה שכולל שטיפת מוח וכל מה שמגיע עם זה", היא נזכרת.
"גרתי עם כל המשפחה - אבא ואמא, שני אחים וסבתא. אמא, מאז שאני זוכרת את עצמי עד עכשיו, אהבה אותי יותר מכל שאר המבוגרים שהיו חלק מחיי. אבא שלי היה איש קשוח. בגדול, אפשר לומר שהייתה לי ילדות טובה. אבא ואמא לא הרביצו לי וגם לא שתו, כמו הרבה הורים אחרים שהכרתי".
איך הגעת להחלטה לעלות לישראל בגיל כל כך צעיר?
"זה היה בשנת 91', בתקופה שהמשטר הקומוניסטי נפל. השתתפתי בקייטנה של הסוכנות היהודית, ושם הציגו לנו את האפשרות לעלות לישראל. זה נשמע לי מרגש ומעניין. הגשתי מועמדות לפרויקט נעל"ה - תוכנית לנוער שמסייעת בכל תהליך העלייה לארץ, כשאחת מהדרישות היא שלפחות אחד מההורים יהיה יהודי.
"כחלק מתהליך הקבלה לתוכנית התבקשנו להיבחן בפסיכומטרי - ואני קיבלתי ציון גבוה והתקבלתי. בשלב הזה נותרה לי חצי שנה לסיום הלימודים באוקראינה, אבל בנעל"ה שכנעו אותי שזו הזדמנות שלא תחזור. וככה בגיל 16, בלי לחשוב פעמיים, החלטתי לעלות לארץ לבד".
מה את זוכרת מהעלייה ארצה?
"וואי וואי, אני זוכרת עד עכשיו את הריחות. הכול היה חדש בשבילי - מזג האוויר, האנשים, השפה ואפילו הריח של הבישולים. כשיצאתי מהמטוס בשדה התעופה, הדבר הראשון שהרגשתי היה גל חום נעים. זה היה חודש ינואר, ומזג האוויר באוקראינה היה הרבה יותר קשוח מהחורף הישראלי.
"הגעתי יחד עם קבוצה של בני נוער יהודים מאוקראינה, והדבר הראשון שהמדריכים עשו היה לקחת אותנו לאיזה מקום לאכול ארוחת צהריים. אני לא בטוחה עד היום איפה זה היה, אבל אני כן זוכרת ששם חילקו אותנו לפנימיות. בגיל 16 לא חשבתי פעמיים, זרמתי.
"אותי שלחו לפנימייה באזור הצפון, שנחשבה טובה מאוד. גרתי שם במשך שנתיים וחצי - חצי שנה אולפן, ואז השלמתי את הלימודים שהפסקתי באוקראינה, וסיימתי את כיתות י"א-י"ב עם בגרות מלאה. תקופת הפנימייה זכורה לי כתקופה טובה מאוד, היה לי כיף שם".
"בהתחלה הייתי יוצאת רק בסופ"ש, וכל השבוע הייתי מחכה בקוצר רוח לשישי-שבת כדי לצאת עם החברים למועדון, לרקוד ולהתמסטל. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי שותה גם באמצע השבוע לבד, ומעשנת גראס. דיי מהר הגראס התפתח לכל מיני סוגי סמים - גם קוקאין - עד שהגעתי למצב שהייתי מסניפה ושותה כבר בשעות הבוקר המוקדמות, ומגיעה מסוממת ושיכורה לעבודה"
במקביל לחיי הפנימייה הייתה לה גם משפחה מאמצת מקריית חיים: "אנשים טובים וחמודים. הם היו מקבלים אותי בשבתות ובחגים. האמא הייתה ציירת והאבא היה מורה לאנגלית, היו להם ילדים בוגרים ממני שכבר לא גרו בבית. הם היו עוזרים לי בכל מה שהייתי צריכה, וגם בפנימייה תמיד הרגשתי מוגנת - היו מדריכים, אם בית ופסיכולוג שתמך".
החלום שהפך לסיוט
אחרי שסיימה את לימודיה בפנימייה, עברה ליסה להתגורר בעיר הגדולה - תל אביב. "מאז שהתחלתי לחשוב מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, היה לי חלום להיות מעצבת אופנה - וקיוויתי שבתל אביב אצליח להגשים את החלום הזה. עברתי לשם עם כמה חברים שלי מהפנימייה, ושכרתי דירה בעיר יחד עם חברה".
היא התחילה לעבוד כמלצרית, נרשמה לקורס מחשבים ובשלב מסוים אף עבדה במשרד הביטחון. "הייתי בת 20. סגרו את המשרד אחרי שנה וחזרתי למלצרות. במקביל התחלתי לצאת למועדונים בסופי שבוע עם חברים שהכרתי בעבודה - מסיבות האוס במועדוני פֶטיש. שם התחלנו לשתות הרבה אלכוהול, לעשן גראס ולקחת אקסטזי".
באותה תקופה הוריה, אחיה וסבתה עלו ארצה והשתקעו גם הם בתל אביב, וליסה עברה לגור איתם. אבל אז, בדיוק בנקודה ההיא, החיים התחילו להידרדר: "בהתחלה הייתי יוצאת רק בסופי שבוע, וכל השבוע הייתי מחכה בקוצר רוח לשישי-שבת כדי לצאת עם החברים למועדון, לרקוד ולהתמסטל. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי שותה גם באמצע השבוע לבד, ומעשנת גראס. די מהר הגראס התפתח לכל מיני סוגי סמים - גם קוקאין - עד שהגעתי למצב שהייתי מסניפה ושותה כבר בשעות הבוקר המוקדמות, ומגיעה מסוממת ושיכורה לעבודה".
מה עמד מאחורי הצורך לברוח למקומות של טשטוש המציאות?
"קודם כל מצב של בדידות פנימית, למרות כל האנשים שהיו מסביבי. בשלב ההוא גם יצאתי מהבית של ההורים לדירה משלי, וניהלתי כמה מערכות יחסים. אחת מהן הייתה עם בחור אלים. זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי. הוא היה מרים ידיים, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו הרביץ לי. הוא שבר לי את האף, כל הגוף שלי היה מלא בצלקות בגללו - ולא רק הגוף הפיזי, אלא גם את הנפש שלי הוא צילק. הייתה פעם שהוא הרביץ לי כל כך חזק, עד שנאלצתי להגיע למיון".
שיתפת מישהו במה שעבר עלייך איתו?
"הייתי כל כך תלויה בו וכל כך פחדתי ממנו, עד שלא יכולתי אפילו לספר להורים שלי שהוא מרביץ לי. פחדתי להגיד מילה לא נכונה לידו, כי כשזה קרה - הוא היה שובר לי דברים בבית. הוא שבר לי שלוש טלוויזיות, זרק אותן על הרצפה. הצלקות על הידיים שלי הן מהזכוכיות. החתכים היו כל כך עמוקים, עד שנאלצתי להגיע למיון כדי שיתפרו לי אותם. תמיד הסתרתי את הסימנים - מרחתי עליהם מייק-אפ ולבשתי חולצות עם שרוולים ארוכים, גם בשיא החום".
איך הגעת לנקודה שבה החלטת לעזוב אותו?
"יום אחד הוא הרביץ לי עד שכמעט הרג אותי. כל המיטה הייתה מלאה בדם. נשארתי על המיטה וחיכיתי שיירדם, ובשקט-בשקט פתחתי את הדלת. לא לקחתי כלום - רק רציתי לברוח מהבית. תפסתי מונית לבית של ההורים, והם לקחו אותי לבית חולים ואחרי זה למשטרה".
"פחדתי להגיד מילה לא נכונה לידו, כי כשזה קרה - הוא היה שובר לי דברים בבית. הוא שבר לי שלוש טלוויזיות, זרק אותן על הרצפה. הצלקות על הידיים שלי הן מהזכוכיות. החתכים היו כל כך עמוקים, עד שנאלצתי להגיע למיון כדי שיתפרו לי אותם. תמיד הסתרתי את הסימנים - מרחתי עליהם מייק-אפ ולבשתי חולצות עם שרוולים ארוכים, גם בשיא החום"
אחרי שברחה והתלוננה במשטרה, הוא נשפט וישב שנתיים בכלא על אלימות, אבל הנזק הנפשי כבר נעשה. "זמן קצר אחרי זה היה לי חבר טוב שהתאבד, ולקחתי את זה מאוד קשה. המקרה הזה, בשילוב מערכת היחסים האלימה שנקלעתי אליה, היו בין יתר הסיבות שבגללן התחלתי לשתות ולהשתמש בסמים".
עשר שנים ללא חיים
ההידרדרות לשתייה ללא מעצורים הובילה במהירות לקריסה מוחלטת של חייה. בתוך זמן קצר איבדה את עבודתה, נותקה מהמשפחה והחברים ומצאה את עצמה ללא בית וללא כל מקור הכנסה. "היחידה שנשארה איתי בקשר הייתה אמא שלי. אבא והאחים - כולם ניתקו קשר. הייתי באה הביתה כשאבא לא היה כדי להתקלח ולאכול, ואמא הייתה נותנת לי כסף".
מכאן התחיל עשור של חיים ברחוב - תקופה שליסה מתארת כ"תקופה ללא חיים". היא מצאה עצמה חיה עם קבוצה קטנה של אנשים במצב דומה לשלה, כשהיא נאבקת יום-יום על הישרדות בסיסית. "היו שני דברים שהחזיקו אותי באותה תקופה - קודם כל אמא, ואחר כך שני גברים אלכוהוליסטים שתמיד היינו ביחד. באותו זמן חשבתי שאחד מהם היה 'בן זוג'", היא אומרת ומסמנת עם אצבעותיה גרשיים באוויר.
"היינו אוספים בקבוקים מפחים בשביל החזר כספי, מבקשים נדבות. הבקבוקים הכניסו את רוב הכסף. היו פעמים שהיינו ישנים בבתים נטושים - היה ליד עיריית תל אביב בית נטוש, הבאנו לשם רהיטים, הייתה כניסה סודית שדרכה היינו נכנסים פנימה. מצאנו בגדים שאנשים זרקו ברחוב, והיינו לובשים אותם ומתקלחים במקלחות בים.
"הייתה תקופה שגם ישנו ברחובות, והיו כמה פעמים שהזמינו לי אמבולנס כי הייתי מחוקה לגמרי", היא מתארת באומץ. "הגעתי לפשיטת רגל בגלל החובות מהאמבולנס. היו לי גם חובות לביטוח לאומי ומינוס ענק בבנק".
בתקווה לשנות את המצב, היא וחבריה החליטו לנסות את מזלם באילת. "יום אחד החלטנו שלושתנו שניסע לאילת ונמצא עבודה עם מגורים", היא מספרת. אבל גם שם המצב לא השתפר. "לא מצאנו עבודה, ישנו בחוץ, הייתי שתויה ברחוב. הזמינו משטרה, והשוטר כדי להרגיע אותי תפס את הידיים כי השתוללתי, אז נשכתי אותו כדי שישחרר אותי ופתחו לי תיק פלילי על תקיפת שוטר".
התיק הפלילי הזה ירדוף אותה שנים רבות אחר כך. "גרתי ברחוב במשך שמונה שנים, ובגלל שלא מצאו אותי הקפיאו את התיק. יום אחד התקשרו לאמא שלי מהמשטרה ואמרו לה שיש לי תיק פתוח במשטרת אילת. נסעתי לשם כדי להבין מה קורה. ברגע שהופעתי שם קיבלתי צו מעצר, ומאותו רגע הייתי צריכה להגיע למשפט שנערך באילת שמונה פעמים. בסוף, עורכת דין צעירה של המדינה פנתה לבית המשפט העליון, ושם נתנו לי פטור מהכול - היא באמת נלחמה עליי, ועד היום אני אסירת תודה לה".
מה היה הכי קשה בחיים ברחוב?
"היה הרבה ניצול מיני ברגע שהייתי שתויה. אני לא רוצה לדבר על התקופה הזאת. אנשים לא מבינים עד כמה זה קל לנצל אישה שיכורה. הכי קשים היו הבקרים, כשהייתי קמה בבוקר וכל הגוף רעד ללא שליטה, עד שהייתי שותה 200 גרם וודקה כדי לאזן את המצב - ורק אז הגוף היה נרגע.
"וכל הזמן את תלויה בשאלה אחת - איך תשיגי את המנה הבאה. הייתי שותה מהרגע שהתעוררתי ועד שהלכתי לישון, ובין לבין העסקתי את עצמי בניסיון להשיג כסף לעוד שתייה ול'נייס גאי', שזה בכלל מחק לי את כל המוח. היה בכל קיוסק. גם 'חגיגת' לקחנו. היינו גם מזריקים, כל מה שאפשר כדי להישאר מסטולים ולא להרגיש".
"היה הרבה ניצול מיני ברגע שהייתי שתויה. אנשים לא מבינים עד כמה זה קל לנצל אישה שיכורה. הכי קשים היו הבקרים, כשהייתי קמה בבוקר וכל הגוף רעד ללא שליטה עד שהייתי שותה 200 גרם וודקה כדי לאזן את המצב - ורק אז הגוף היה נרגע"
במהלך השנים ברחוב היו כמה ניסיונות לשבור את מעגל ההתמכרות, אך כולם נכשלו.
ליסה הכירה את מרכז הסיוע לדרי רחוב ברחוב יפת ביפו של עיריית תל אביב יפו, שם קיבלה הבטחת הכנסה והכירה עובדת סוציאלית שניסתה לעזור לה. "היינו הולכים לשם כדי לקבל הבטחת הכנסה של 1,600 שקל לחודש", היא מספרת. "העובדת הסוציאלית שם הייתה שואלת אותי כל הזמן אם אני רוצה לנסות ללכת לגמילה. אחרי כמה פעמים שהיא שאלה, הסכמתי. 21 יום הייתי באשפוז בניסיון להיגמל. ככה ארבע פעמים, אבל זה לא עזר ובכל פעם חזרתי לרחוב, לאלכוהול ולסמים.
"הגמילה הייתה סוג של מנוחה - נותנים לך אסיבל (ואליום - א"ה), שלא תהיה דודא לסמים. לקראת סוף האשפוז מורידים בהדרגה את המינון, ואחרי 21 יום משחררים אותך ואת חוזרת לרחוב, בדיוק לאותה נקודה שממנה יצאת. ככה עשיתי כל שנה במשך ארבע שנים, זו הייתה החופשה שלי מהרחוב".
אבל משהו בניסיון החמישי היה שונה. הפעם, לפני שהתאשפזה, ליסה הגיעה לרופא המשפחה שהזהיר אותה שחייה בסכנה, והיא החלה להבין שהגיעה לקצה הדרך. "אני רוצה להגיד שכל הזמן רציתי להפסיק, התפללתי לאלוהים ואמרתי לו - 'אלוהים, אני יודעת שלבד אני לא אצליח, אני צריכה עזרה'. ואז, כשהלכתי לרופא והוא אמר לי שאם לא אפסיק עם הסמים והאלכוהול אני אמות, נבהלתי. זה נשמע אולי מוזר, אבל אני מאוד מפחדת מהמוות".
איך הגיעה נקודת המפנה הזו?
"יום אחד הייתי אצל אמא, כרגיל שתיתי, עישנתי 'נייס גאי' כרגיל, ופתאום קיבלתי הזיה לשבועיים - לא הייתי בעולם הזה, לא אכלתי, לא יכולתי לישון, להירדם. הייתי בעולם אחר במשך שבועיים. למזלי הייתי בבית של ההורים כשזה קרה. אמא שלי מסכנה - אמרה לאבא, 'היא לא יוצאת מכאן, נשארת בבית' - והיא טיפלה בי במשך כל התקופה הזאת. הייתי במצב כל כך גרוע עד שחשבתי שהחלון זה הדלת וניסיתי לצאת ממנו. בשבועיים האלה לא שתיתי, לא נגעתי בכלום, וזה בעצם ניקה אותי.
"אחרי תקופה, כשיצאתי מההזיות ויכולתי קצת לתקשר, אמא שלי לקחה אותי לרופא משפחה. הוא אמר לי - 'אני גאה בך', מסכן, באיזה מצבים הוא ראה אותי. אמא ואני חשבנו שפסיכיאטר יוכל לעזור לי - וביקשנו מהרופא הפניה אליו. הוא אמר שאני צריכה להיות נקייה לפחות חודש עד שאפשר לראות פסיכיאטר. נתן לי ואליום לחודשיים, ועוד תרופה אחת שקראתי שהיא מיועדת לאנשים שרוצים להתאבד, כדורים כבדים... לחודש. ואז, כמו שביקשתי מאלוהים - פשוט הפסקתי הכול".
לימודים, עבודה, תקווה
אחרי ארבעה חודשים שבהם הייתה נקייה מסמים ואלכוהול, היא פגשה את איריס שטרן-לוי (פעילה חברתית שמתמקדת בזכויות נשים, ואחת המקימות-שותפות של עמותת "הופכות את היוצרות" ועמותת המכללהּ - א"ה). "היא קיבלה אותי לקורס הראשון במכללהּ. היא לא סיפרה לי שהיא ראתה אותי במצבים קשים ברחוב. רק אחרי ארבע שנים היא גילתה לי את זה, והייתי בשוק!"
עמותת המכללהּ היא הגוף היחיד בישראל המסייע לנשים במצבי זנות ואלימות להשתלב בשוק העבודה. העמותה מציעה קורסים מקצועיים במגוון תחומים, תוך מתן ליווי תעסוקתי והענקת כלים לחיים עצמאיים. במהלך השנים למדו בעמותה 593 סטודנטיות ב-299 קורסים, ובשנת 2024 שליש מהסטודנטיות שלא עבדו עד כה השתלבו במקום עבודה - חצי מהן עוסקות במקצועות שלמדו במכללהּ.
7 צפייה בגלריה
קורס במכללהּ. שליש מהסטודנטיות שלא עבדו עד כה, השתלבו במקום עבודה - חצי מהן עוסקות במקצועות שלמדו במכללהּ
(צילום: באדיבות המכללהּ)
אבל המעבר ללימודים לא היה פשוט. לאחר עשור של התמכרות כבדה לאלכוהול וסמים, ליסה מצאה את עצמה במצב שבו הזיכרון שלה נפגע קשות, ויכולות התקשורת שלה הידרדרו באופן דרמטי. היא נאלצה לעבור תהליך גמילה עצמאי ומורכב בבית ההורים, תוך שהיא מנסה לשקם את יכולותיה הבסיסיות.
"הקורס הראשון שלמדתי ב'מכללה' היה קורס מכירות בתחום האופנה, וכמו שסיפרתי קודם, החלום שלי היה לעצב אופנה", היא אומרת. "העובדת הסוציאלית ביחידה סיפרה לי על הקורס, והופתעתי שבמצב שלי אפשר להתחיל ללמוד משהו. בתקופה הזאת הזיכרון שלי נמחק, היה פגום מאוד. שכחתי את העברית, והייתי צריכה ללמוד לדבר מההתחלה.
"עשיתי לעצמי שנה גמילה בבית. הייתי כמה פעמים בקבוצת NA, אבל שם מדברים על מצבי דיכאון ואני אישה אופטימית אז זה לא באמת הועיל לי, ואפילו להיפך - המפגשים האלו היו מחזירים אותי אחורה".
איך הרגשת ביום הראשון בלימודים?
"הייתי ממש חסרת ביטחון ואכולת סרטים שכולם מסתכלים עליי. פחדתי. הייתי שנה בשיקום בבית, בקושי יצאתי החוצה ולא פגשתי אנשים מלבד אמא. אני זוכרת שנסעתי ליום הראשון באוטובוס. כשהגעתי הכניסו אותי ועוד בנות לכיתה, קיבלנו מחברת ותיק של המכללהּ וקלמר. הייתי המומה, בשוק טוטאלי. זו הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שבכלל התחלתי לתקשר עם אנשים.
"אחרי הקורס הראשון למדתי גם קורס אנגלית ועוד כמה קורסים, ועם הזמן הזיכרון שלי חזר ולמדתי שוב לדבר, לכתוב ולקרוא בעברית. במקביל קיבלתי המון תמיכה ואהבה מהמכללהּ. חגגתי יחד איתן חגים וימי הולדת, משהו שלא עשיתי במשך הרבה מאוד שנים.
"איריס עד היום לא מבינה עד כמה היא עזרה לי. היא ליטרלי החזירה לי את החיים, והמכללהּ החזיקה אותי לא ליפול, רק ללמוד ולהתקדם".
"העובדת הסוציאלית ביחידה סיפרה לי על הקורס, והופתעתי שבמצב שלי אפשר להתחיל ללמוד משהו. בתקופה הזאת הזיכרון שלי נמחק, היה פגום מאוד. שכחתי איך לדבר עברית, והייתי צריכה ללמוד לדבר מההתחלה"
השתלבותה בעולם העבודה הגיעה באופן טבעי. לאחר שנה של לימודים, שהחזירו לה את הביטחון ואת כישורי התקשורת, ליסה החלה לחשוב על המקצוע שהכי מושך אותה. החלום הישן להיות מעצבת אופנה - שליווה אותה מילדותה באוקראינה ועד לימים שבהם הצטרפה למכללה - כבר לא הרגיש רלוונטי. במקום זאת, התשובה הייתה ברורה ופשוטה - בישול ואפייה.
"סיפרתי לאיריס, והיא אמרה שבדיוק עכשיו היא פותחת קורס טבחות במסעדה", משחזרת ליסה. "הצטרפתי בשמחה ומאוד נהניתי מהקורס, ובסיום בעל הבית שאל אם אני רוצה להישאר לעבוד איתו. עבדתי שם שנתיים ואז עברתי למקום אחר, ועם הזמן התפתחתי והתקדמתי. איריס הזמינה אותי להיות מורה גם בקורסי טבחות שנפתחו בהמשך במכללה".
ומה ענית לה?
"ברור שכן. לימדתי לצד השף לפחות ארבעה קורסים".
איך נראה יום רגיל בחיים שלך כיום?
"אני קמה מוקדם בבוקר לעבודה במטבח, עובדת שם עשר שעות. רגעי האושר הם הקורסים במכללה - כשאני נכנסת לשם אני מרגישה שאני בבית. אני יכולה להיות אני, טבעית, בלי מסכות, ואני מקבלת שם המון אהבה, אוכל חם וחיבוקים מאיריס האהובה שלי.
"אני מתאמנת בפילאטיס מכשירים פעמיים בשבוע, וגרה לבד בדירת סטודיו", היא ממשיכה. "יש לי גם חתולה שאימצתי, שמחכה לי כל יום ומקבלת אותי בהתרגשות כשאני חוזרת הביתה. אפשר לומר שהחזרתי לעצמי את הכול - משפחה, מגורים, אפילו יצרתי קשר עם חברה מפעם שהייתה החברה הכי טובה שלי, ובשלוש השנים האחרונות חזרנו להיות בקשר קרוב מאוד".
ליסה לא מסתפקת בהישגים שכבר השיגה. בגיל 43 היא ממשיכה לחלום ולתכנן את עתידה המקצועי. "בתחילת השנה במכללה לקחתי קורס מבוא להנהלת חשבונות, וזה משך אותי ללמוד הנהלת חשבונות ולעבוד בזה. אני מתכוונת להתקדם גם שם ולקבל משכורת יפה".
כשמדברים איתה על התחושות שלה כיום ועל התוכניות לעתיד, עיניה נפקחות לרווחה והיא פורשת את ידיה באוויר: "אני מרגישה חופשייה! מרגישה שאני יכולה לעשות הכול! יכולה להתקדם, לרוץ, לחלום".
מה היית רוצה לומר לליסה ההיא של לפני עשור, אני שואלת אותה בחיוך. היא חושבת רגע, ומשיבה בביטחון: "הייתי אומרת לה שהיא מספיק חזקה כדי להפוך עולמות. שלא תפחד, שתתחיל לעשות דברים והכול ילך לה מצוין כי יש לה כוח, הרבה מאוד כוח. הייתי מחבקת אותה גם".
מהו הכוח הכי גדול שגילית על עצמך?
"שאני אדם אופטימי, תמיד מאמינה בטוב ובכוחות שלי להצליח".
יש משהו שהיית רוצה שאנשים שנמצאים כיום במקום שבו את היית יֵדעו?
"התקופה ההיא ברחוב מרגישה לי כאילו לא הייתי בחיים. אני זוכרת חלקים ממנה, וגם הם קטועים ומעומעמים. כשאני חושבת על עצמי באותה תקופה, אני מרגישה כאילו מישהו לקח ממני את החיים - אפשר לומר שבמשך עשר שנים הייתי מתה-חיה, והתחלתי לחיות באמת רק כשהפסקתי לשתות.
"לנשים שנמצאות במצב הזה אני מאחלת המון כוח לצאת ממעגל ההתמכרויות והזנות. תראו איזה מתנות ואיזה הפתעות מחכות לכן ביציאה משם. תזכו בחיים הרבה יותר יפים כשתיחלצו משם, ותיזכרו כמוני שהתקופה הזאת היא תקופה שבה לא באמת חייתן".
"הייתי כמו אליסה בארץ הפלאות - חוויתי גם את הצד הזה של חיים נורמטיביים, וגם את הצד השני - של חיי הרחוב. גם בצד השני יש אנשים טובים ורעים, בדיוק כמו בצד הנורמטיבי. יש להם רגשות, יש רצון, הם פשוט לא יודעים איך לצאת משם, ובעיקר לאן. בסוף, אם לא היו לי הורים - לאן הייתי הולכת?"
מה אנחנו כחברה יכולים לעשות טוב יותר על מנת לסייע לא.נשים שנמצאים במעגל הזה?
"קשה לי לענות על זה, כי העובדות מצביעות על כך שרק 5% מצליחים להיגמל מהתמכרויות. אחד משני החברים שלי ברחוב נפטר, השני עדיין ברחוב, יכול להיות שגם הוא כבר לא בחיים. העניין העצוב הוא שלרוב דרי הרחוב אין לאן לחזור. לי היו בית, משפחה וחינוך. למדתי וסיימתי בית ספר, לא הייתי ילדת רחוב. אמא שלי חיכתה שאחזור. איפשהו בפנים, היה לי ברור שיש לי לאן לחזור.
"ולצד כל זה, החברה והמדינה חייבות לעזור לאנשים האלה. צריך לבנות עוד מקומות דיור עבורם, להראות להם איך נראים חיים מסודרים, להציע להם תוכנית שיקום כמו שיש במדינות רבות בעולם. ובעיקר - לראות אותם כבני אדם שווים.
"אני הייתי כמו אליסה בארץ הפלאות - חוויתי גם את הצד הזה, של חיים נורמטיביים, וגם את הצד השני - של חיי הרחוב. גם בצד השני יש אנשים טובים ורעים, בדיוק כמו בצד הנורמטיבי. יש להם רגשות, יש רצון, הם פשוט לא יודעים איך לצאת משם, ובעיקר לאן. בסוף, אם לא היו לי הורים - לאן הייתי הולכת?"
"מאמינה לך"
סיפורה של ליסה הוא אחד מ-593 סיפורי השיקום של עמותת המכללהּ. על פי מחקרים רשמיים, בישראל ישנן מעל 14 אלף נשים במצבי זנות. מלחמת חרבות ברזל העמיקה את מצבן הפגיע של נשים בעמדות מוחלשות, והותירה רבות מהן ללא מקור פרנסה וכשהן ללא עורף כלכלי וחברתי.
בשבוע האחרון, העמותה יצאה בקמפיין גיוס התרומות השנתי שיימשך שמונה ימים, באמצעות עשרות שגרירות. השנה יותר מכול, במסגרת הקמפיין, המכללהּ קוראת לציבור הרחב להצטרף לגיוס התרומות ולמאמץ להעלאת המודעות הציבורית לחשיבות השוויון החברתי ולצורך בתמיכה בנשים שעברו תהליך שיקום מזנות, באמצעות קמפיין ויראלי בנושא "מאמינה לך".
מאז המלחמה הצרכים מהשטח גוברים, בעוד שהתקציבים והתרומות הפרטיות מצטמצמים. העמותה זקוקה לתמיכה כדי להמשיך להציע לנשים הזדמנות לרכוש מקצוע מפרנס לפי חלומותיהן ושאיפותיהן, ולבנות לעצמן חיים עצמאיים ומיטיבים.
להשתתפות בקמפיין "מאמינה לך" של עמותת המכללהּ - היכנסו לאתר
