עברתי מסע חיים מאתגר, מלא בהכול - עליות. ירידות. חוויתי את כל מנעד הרגשות האפשרי. גדלתי כילדה מאומצת בבית שבו לא ממש הבינו אותי או את הכאב שהגעתי איתו. זה לא היה בית בטוח, ולאט לאט הבנתי שאני צריכה להילחם בשביל שיהיה לי מקום ראוי וטוב בעולם הזה.
בגיל 14 יצאתי מהבית לפנימייה. באותה תקופה הכרתי בחור מבוגר ממני. חשבתי שאולי יהיה מי שיאהב אותי. זה לא היה סיפור אהבה מהאגדות - הוא היה אדם עם רקע בעייתי מאוד, אבל בתמימותי רציתי להאמין שהקשר בינינו יעבוד.
בגיל 16 כבר הייתי אמא לניתאי, ומהר מאוד הבנתי שהחיים רק הולכים ונעשים קשים יותר.
האלימות התחילה כבר בזמן ההיריון, אבל נשארתי. אחרי שניתאי נולד, לצד האושר הגדול בגידול הילד הראשון שלי, שחיכיתי לו כל כך - היה גם קושי. במיוחד זוכרת רגע שאיים עליי עם סכין, ושם נשברתי וברחתי למקלט עם תינוק קטן בידיים.
"קיוויתי שהפעם יהיה אחרת"
בתקופה שבה שהיתי במקלט, החלטתי לפתוח את תיק האימוץ. ניסיתי למצוא תשובות על העבר שלי שלא הכרתי. המפגשים עם המשפחה הביולוגית היו מרגשים וקשים בו זמנית - הם העלו בי הרבה שאלות ולא מעט כאב, אבל זה גם היה חלק מהדרך שלי לגלות מי אני באמת.
יחד עם הצפת המידע המבלבל, כמו שקורה לא פעם, חזרתי אליו, לאבא של הילד שלי. הפחד מהלבד גרם לי להאמין שאפשר לשנות ושהפעם זה לא יהיה אותו דבר, אבל האלימות חזרה מהר מאוד.
המפגשים עם המשפחה הביולוגית היו מרגשים וקשים בו זמנית - הם העלו בי הרבה שאלות ולא מעט כאב, אבל זה גם היה חלק מהדרך שלי לגלות מי אני באמת. יחד עם הצפת המידע המבלבל, חזרתי אליו, לאבא של הילד שלי. הפחד מהלבד גרם לי להאמין שאפשר לשנות ושהפעם זה לא יהיה אותו דבר, אבל האלימות חזרה מהר מאוד
לא אשכח לעולם את היום שבו הוא זרק עליי טלוויזיה וניתאי, שהיה ילד קטן אז, התחבא מתחת למיטה מרוב פחד.
אחרי הלידה של בתי השנייה, מעיין, הגיע הרגע שבו הבנתי שאני לא יכולה להישאר יותר. שוב עזבתי למקלט, הפעם עם פעוט ותינוקת, ולאחר שנה עברתי להתגורר באופקים. שוב מצאתי את עצמי מתחילה מאפס.
במשך כל הזמן הזה לא הייתי לבד. אנשים טובים, ובמיוחד ארגון "פותחים עתיד" של הסוכנות היהודית, היו שם ברגעים הכי קשים, עזרו לי לעמוד על הרגליים ולמצוא דרך חדשה. כאמא צעירה, התקופה שבה ניתאי היה זקוק לליווי ותמיכה הייתה מאתגרת מאוד, ולא פעם הרגשתי אבודה.
2 צפייה בגלריה
הפחד מהלבד גרם לי להאמין שהפעם זה לא יהיה אותו דבר, אבל מהר מאוד האלימות חזרה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הכול השתנה כשנכנסה לחיינו ה"נאמנה" הראשונה שלנו ("נאמנה" של "פותחים עתיד" היא דמות משמעותית, כמו מנטורית עבור המשפחה והילדים). יחד עם החום והאהבה העצומים שהענקתי לניתאי ולמעיין, לפתע הייתה שם דמות נוספת שהבן שלי סמך עליה בעיניים עצומות. ולא רק עבור הילדים - היא הייתה שם גם בשבילי.
ברגעים של חוסר וודאות, כשלא ידעתי מה נכון לעשות או איך לפעול, היא הופיעה עם נוכחות מרגיעה ונטולת כל שיפוטיות. במקום לבקר או להטיל ספק, היא הגיעה עם רצון אמיתי לעזור.
חיים חדשים
ה"נאמנה" ליוותה את ילדי הצעירים, ובמתקפת 7 באוקטובר היא הייתה שם עבורי והעניקה לי תמיכה טלפונית כשהמחבלים הגיעו לשכונה שלנו. לאורך כל אותן השעות היא הרגיעה את ילדיי ואותי.
התמיכה שלה הייתה עבורי עוגן של ביטחון, כזה שלא תמיד ידעתי שאני זקוקה לו, אבל היום אני מבינה עד כמה הוא היה חיוני עבורי ועבור ילדיי. הרבה בזכותה, הצלחתי לא רק לגדל את הילדים שלי באהבה ובביטחון, אלא גם לחלום על עתיד ורוד יותר - התחלתי ללמוד ולהתפתח, והפכתי לאמא שיודעת שהיא יכולה לעשות הכול.
אף פעם לא אשכח את הכאב, אבל היום אני בוחרת להסתכל על הילדים שלי ועל המשפחה הקטנה שלנו, ולומר לעצמי בכל הזדמנות: עשית את זה. את בונה חיים חדשים, והילדים שלך רואים אותך ומבינים שגם הם יכולים
כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שכל מה שעברתי הפך אותי למי שאני. אף פעם לא אשכח את הכאב, אבל היום אני בוחרת להסתכל על הילדים שלי ועל המשפחה הקטנה שלנו, ולומר לעצמי בכל הזדמנות: "עשית את זה. את בונה חיים חדשים, והילדים שלך רואים אותך ומבינים שגם הם יכולים".
השנה התחלתי בלימודי עבודה סוציאלית במכללת ספיר. לא היה מובן מאליו שאגיע לשם - אמא צעירה, אחרי כל מה שעברתי - אבל ה"נאמנה" שלי האמינה בי גם כשאני לא האמנתי בעצמי, והיא נתנה לי את הרוח הגבית להתקדם.
בחרתי בעבודה סוציאלית, כי אני רוצה להיות שם בשביל אחרים כמו שהיו שם בשבילי. אני רוצה להראות לילדים שלי שהכול אפשרי, ושלא צריך לעצור את החלומות בגלל קשיים, מורכבים ככל שיהיו. זה המסע שלי.
הטור מוקדש לכל אישה שצריכה תזכורת שיש אנשים טובים בדרך, רק צריך להרים את הראש מתוך הסערה כדי לראות אותם.
